כל הנוצץ זהבי: ערן זהבי צריך להגיע למכבי תל אביב

צפו ב-3:4 הדרמטי של מכבי תל אביב ברמת השרון

לפני קרוב לעשרים שנה, בימי הפיגועים ההמוניים בממשלת יצחק רבין, התראיין טרוריסט פלסטיני באחד המוספים של "ידיעות אחרונות". האיש היה משלח מחבלים מתאבדים אל מותם והראיון עמו היה הזדמנות לחדור למוחו של האויב, להבין מה עובר לו בראש כשהוא מבטיח 72 בתולות ושולח אדם שטוף מוח אל מותו. במהלך הראיון הוצגה בפניו שאלה שנראתה מוזרה ומעט לא קשורה: מדוע אתם לא עושים פיגוע במשחק כדורגל? הוא ענה בתקיפות: "לא, לא בכדורגל. במשחק כדורגל לא עושים פיגועים".

לאיש הזה לא הייתה בעיה לרצוח חפים מפשע בשום רגע נתון, מלבד באירוע אחד. הוא קידש את המשחק עד כדי כך שהיה מוכן לעשות הנחות לאויב למשך תשעים דקות. היגיון מוזר, אפילו עבור האוהדים הפנאטיים ביותר, אבל די מתחבר לעובדה שהתקופה הכי בטוחה בשנה במדינות מוכות טרור ומלחמה היא קיץ שבו יש מונדיאל או יורו. ידוע שמחבלים לא יוצאים לעבודה כשבטלוויזיה משודר משחק גדול של ברזיל, ארגנטינה או איטליה.

נזכרתי בסיפור הזה, שאז זעזע והפנט באותה מידה, בתחילת השבוע. במהדורות החדשות דיווחו שצה"ל הפציץ את אצטדיון הכדורגל של עזה, ממנו נורו רקטות לעבר ישראל. שלא תבינו לא נכון, על מקום שממנו נורות רקטות שמסכנות את בטחונם של רבבות אנשים צריך להביא כליה. ובכל זאת, המשפט "אצטדיון הכדורגל הופצץ" פשוט לא עושה טוב, ולא משנה באיזו עיר ומאילו סיבות. זהו היגיון פנימי שמנסה לחבר את עצמו לשכל הישר עם מחשבות כמו 'הרי אם יהיה להם כדורגל הם ישחקו יותר ויפוצצו פחות'. ההיגיון הזה נענה במחשבה הנגדית 'רגע, על מי אני עובד'.

זה השלב שבו אתה חוזר לנקודת ההתחלה: לצער שלך אין שום בסיס או הסבר הגיוני. ובכל זאת, באיזשהו מקום, העובדה שבמקום מסוים בעולם הופצץ אצטדיון מעציבה אותך. כנראה שלכדורגל באמת יש חיים משלו.

המשחק של מכבי תל אביב ברמת השרון היה המופרע ביותר שראינו העונה. מופרע לא רק בגלל התוצאה והמהפך הגדול, אלא גם בשל שינוי התפישה הפתאומי של אוסקר גרסיה, שהבין במחצית השנייה שבכדורגל אי אפשר להבקיע אם לא באמת מנסים; מופרע בגלל תחושת הבהילות שחדרה פתאום לשחקנים עם הידיעה שהפסד יכניס אותם לסחרור שממנו כבר לא ייצאו; מופרע, כי רוברטו קולאוטי חזר פתאום להיות השחקן הכי חשוב בקרית שלום ומופרע בגלל המהפך שחל בקהל של מכבי תל אביב, שהיה הגורם העיקרי שדחף את הקבוצה לניצחון.

האוהדים של מכבי תל אביב למודי סבל, אבל הרבה פעמים בעבר הם הביאו את הסבל הזה על עצמם. הפילוג בין המחנות, שרק התעצם בתקופתו ובמיוחד לאחר עזיבתו של אבי נמני, העביר את רחש העצבנות מהיציעים למגרש. שחקנים במכבי תל אביב ידעו שבפיגור הקטן ביותר הם עלולים למצוא את עצמם תחת מטח קללות. רן בן שמעון ואיגור טומאסיץ' יכולים להעיד על כך מקרוב, אחרי המחאות הקולניות והאלימות שספגו עוד לפני פתיחת עונת 2008/9, במשחק גביע הטוטו באשדוד.

עידוד וסבלנות הם מוצר לא אופייני בישראל. הקהל היחיד שבאופן עקבי מעניק תמיכה מוראלית לקבוצה גם בזמן פיגור הוא זה של הפועל תל אביב. אפשר לבקר את האוהדים האדומים על הרבה דברים לא נאותים שהם עושים ביציעים (רגב פנאן יודע במה מדובר), אבל ייאמר לזכותם שכבר שנים שהם מאמצים מסרים חיוביים כלפי השחקנים גם בימי המשבר הקשים ביותר. העידוד הזה מחזיק קבוצה שנמצאת בסיטואציה קשה עם הראש מעל המים, הוא גם אפשר לה לצלוח את ימי טביב המבורדקים וגרם לטוטו תמוז להישאר, אחרי שכל הצדדים ראו את עצמם מגיעים לנקודת האל-חזור.

ופתאום, משום מקום, הגיע הקהל של מכבי תל אביב והפך את עורו. זה לא קרה בשבת - לכל אורך העונה האוהדים האלה הרבה יותר סבלניים וסובלניים. זה, יותר מהכל, ניצחון גדול למיטש גולדהאר, שקיבל, אולי לראשונה בכל התקופה שלו כבעלי המועדון, תמיכה בלתי מסויגת בדרך ובערכים שהוא מנסה להנחיל. יותר משנתיים לקח לגולדהאר להבהיר לאוהדים שכשיש דרך אין אלטרנטיבה – לא לקבוצה, לא למאמנים ולא לשחקנים. זה מה יש ועם זה ננצח, גם אם אנחנו עושים את כל הטעויות האפשריות. והו, כמה טעויות שמכבי תל אביב, על כל חלקיה, עשתה באצטדיון גרונדמן. ובכל זאת, אף על פי שטרחה לעצבן אותם, גם בפיגור 2:0 ו-3:1 האוהדים המשיכו לעודד. הם פשוט הבינו שקיבלו את כל מה שביקשו, הם יודעים עכשיו שלקרוא לגרסיה ללכת הביתה לא יביא אותם לשום מקום. ככה, פתאום, הם התבגרו.

עכשיו נותר לראות האם יש לכך המשכיות. כדאי מבחינת מכבי תל אביב שתהיה, כי בינתיים השינוי הזה ביציעים הציל לה את העונה.

הכל טוב ויפה מבחינת מכבי תל אביב אחרי המשחק הזה, אבל גם ג'ורדי קרויף ואוסקר גרסיה מבינים שמערך התאבדותי כמו זה שעלה במחצית השנייה לא יביא בטווח הארוך להצלחות. למכבי תל אביב חסר עדיין קשר יצירתי ושקול שיכול לאזן את המשחק ולדחוף למעלה. חלון ההעברות מגיע, וייתכן שיטמון בחובו אפשרות מעניינת, שנמצאת בדרום איטליה. ערן זהבי לא ממש מקבל הזדמנויות בפאלרמו (בשבת הוא שוב לא שותף בניצחון 1:3 על קטאניה). מי שמכיר את זהבי יודע שאם ירגיש בחודש הקרוב שאין לו סיכוי אמיתי ללבוש את חולצת ההרכב, הוא יחפש את התחנה הבאה. מקצועית, מכבי תל אביב יכולה להיות בחירה טובה עבורו, אבל לא זו הסיבה שהשידוך הזה נראה כל כך מאתגר עבור שני הצדדים.

במאי 2011, רגע לפני היציאה לפאלרמו, זהבי הפגיז חופשי בראיון שהעניק לוואלה! ספורט. זה היה ראיון חד, נוקב ובעיקר נטול מסיכות. משחקן שעוזב קבוצה מצופה שישמור לה קצת סנטימנטים, ישאיר את הדלת פתוחה, אבל זהבי לא חשש לזרוק את הרימון אל הגשר ולפוצץ אותו בלי להביט לאחור. "אומרים 'שחק בשביל הסמל', אבל בסופו של דבר אף אחד לא סופר אותך וזה מה שאנשים לא מבינים", התבטא אז, "אף אחד לא יתקשר אלייך לשאול לשלומך או יתעניין אם יש לך כסף לקנות לחם בסופר, בגלל שהיית סמל... כל ההתנהלות הזאת גורמת לך לא להאמין לאף אחד ולא לרצות לשחק בשביל אף אחד, רק בשביל עצמך, בשביל הקריירה שלך וההצלחה האישית שלך... מישהו מההנהלה היה מוכן לוותר על 200 אלף יורו? בחיים לא. יש לאנשים פה תחושה שאנחנו עובדים בשבילם".

עבור אוהדי כדורגל, אלה לא פחות מדברי כפירה. כי כן, אתה צריך לבוא, לשחק בחצי חינם, לנשק את הסמל כשאתה מבקיע, להגיד בכל הזדמנות כמה אתה אוהב את המועדון ואת האוהדים שלו, ואל תשכח להופיע להאנגאאוט בגוגל פלוס היום בארבע. לאוהדים יש בעיה עם שכירי חרב, וזו בדיוק הסיבה שזהבי, שכבר מיתג את עצמו ככזה, צריך להגיע למכבי תל אביב. זה מתאים במיוחד עכשיו, לאחר שהסוויץ' בראש של האוהדים כבר נעשה, כשהם מבינים שאליפות לוקחים באמצעות רכש טוב למשבצות הנכונות, גם אם, כמו במקרה וינסנט אניימה, יש לו עבר אדום.

כלל ידוע בטיפול עם כלבים הוא לתת לבעל החיים תחושה שאתה בשליטה מהרגע הראשון. כשעוברים את פתח הכניסה לא מדברים, לא מלטפים, לא יוצרים קשר עין, הכלב הוא שצריך לרחרח ולהתרפס. בתרגום לכדורגל, אלירן עטר עשה בדיוק את זה כשהגיע למכבי תל אביב: לא התחנף, לא ניסה להתקרב ולא נתן לאף אחד לרכוב לו על הגב. בדרך היו לא מעט קשיים, אבל היום הוא השחקן הכי חשוב של הקבוצה. זהבי הוא סוג של עטר מעודן - אולי יותר נעים הליכות, אבל לא פחות מחוספס וגם כן טיפוס שלא רואה אף אחד ממטר. בנוסף
, הוא יודע לכבוש את השערים הנכונים ברגע הכי נכון. אפילו אוהדי מכבי תל אביב מבינים היום שווינר אחד כזה עדיף על שחקן בית בינוני או על "דמות חיובית" מלאת דברי מתיקה וחנופה שתנסה להתחבב עליהם.

וזהבי? הוא צריך מישהו שייתן לו לשחק וישלם לו הרבה ובזמן. גם מהבחינה הזו קרית שלום היא המקום המתאים עבורו.

מכבי תל אביב בהודעה רשמית ביום שישי: "סטיב גורי טס לחו"ל מסיבות אישיות ואמור לחזור ארצה ביום שני".

רוצים לומר: לא נכעס אם יודיע שהוא נשאר שם.

מאמן מכבי נתניה טל בנין אחרי ה-0:0 עם סכנין: "פתחתי עם שלושה בלמים כי רצינו לנצח".

רוצה לומר: אני גם הולך בטוטו בכל משחק נגד ברצלונה כי זה מגדיל לי את הסיכוי לפרס הגדול.

מאמן בני סכנין שלומי דורה אחרי אותו משחק: "צריך לזכור ששיחקנו היום ללא ירו בלו ואלכס דוידוב. כל משחק שמסתיים אני מסיים וי ומחכה שירו בלו יחזור".

רוצה לומר: האמת, כמו שאתם רואים לפי שלוש התוצאות האחרונות שלנו, אני מסמן דווקא איקס.

מאמן הפועל חיפה ניר קלינגר אחרי ה-0:0 נגד הפועל עכו: "אני לא עובד מול הסטופר של התקשורת"

רוצה לומר: איזה מזל שהשעון של יואב כץ תמיד נמצא בזמן של ארצות הברית – שבע שעות אחורה.

בלם הפועל תל אביב מור שושן לאחר ההפסד 1:0 לאתלטיקו מדריד ביום חמישי: "כולם ראו שהיינו עדיפים על אתלטיקו הגדולה".

רוצה לומר: ואני אתעלם מזה שהם הבטיחו את העלייה כבר לפני שבועיים ועלו לשחק נגדנו עם הרכב שלישי.

אף אחד לא עושה סוף לנוהג התובעני של קבוצות מהיריבות להוציא כדור לחוץ כששחקן "פצוע" שלהן שוכב על הדשא. מה שהחל כמחוות פייר פליי בשנות ה-80 הפך ברבות השנים לכלי ציני דוחה. הדרך להפסיק את התופעה פשוטה: כרטיס צהוב לכל שחקן שבא בטענות באגרסיביות (בדרך כלל על ידי דחיפות) ליריב על כך שלא הוציא לאאוט. כשיופנם שהוצאת כדור של היריבה לחוץ היא זכות ולא חובה, אולי גם יחזור הכדורגל ההוגן.

בבית"ר ירושלים לא מבינים שחוזה זה חוזה, ואם נכתב ונחתם שחן עזריאל לא יכול לשחק מול מכבי חיפה, הוא לא ישחק מול מכבי חיפה.

רן בן שמעון אומר בגלוי שזו הייתה הזדמנות גדולה להגיע למכבי חיפה, אבל המועדון שלו לא אפשר לו. איזה כיף להיות שחקן או אוהד של לרנקה ולדעת שהמאמן שלך מעריך את מקום העבודה שלו.

קולאוטי מתרגש מהמהפך של מכבי תל אביב: "הראינו אופי"

יואב כץ אחרי ה-0:0 של הפועל חיפה מול הפועל עכו: "ניר קלינגר ממשיך"

טל בנין מחפש פתרונות למכבי נתניה

אריק בנאדו מבין: "צריך שינוי במכבי חיפה"