עונת 2012/13 של ה-NBA עוד לא חגגה שבוע וחצי, וכבר מחזיקה ברזומה זעזוע עמוק אצל שתי הגדולות של המערב ומי שנחשבו לשתיים משלוש המועמדות העיקריות לאליפות. אחרי הטרייד של הארדן עוד לפני פתיחת העונה, הפיטורים של מייק בראון מהלייקרס לאחר חמישה משחקים שולחים אותנו חזרה לשולחן הניתוחים. אם נכניס למשוואה גם את הפציעה של דרק רוז, מצטיירת תמונה בה מיאמי צופה בשעשוע ובקצת תימהון בכל היריבות הפוטנציאליות שלה מאבדות גובה.
על הנייר, מועדון אמור לתת צ'אנס לקבוצה חדשה כמעט לחלוטין להתחבר ולא להילחץ מפתיחה רעה של עונה ארוכה מאוד. אבל אני לא בטוח שיש אוהד אחד של הלייקרס שלא היה מרוצה מהמהלך הזה. כבר בעונה שעברה בראון עורר ביקורת רבה, שהזכירה שגם את קליבלנד הוא עזב עם סימני שאלה משמעותיים לגבי היכולת שלו לנהל מערכת מורכבת, ששתי האופציות היחידות עבורה הן אליפות או כישלון. תחושת הדחיפות של הלייקרס השנה לא הותירה מקום לסבלנות מצד השחקנים הבכירים וההנהלה, מה שהוביל לתחושה שפיטורי בראון הם רק שאלה של זמן. במצב כזה, עדיף שהתשובה תהיה עכשיו ולא אחר כך.
מה גם שהפתיחה באמת הייתה איומה. הלייקרס לא רק הפסידו ארבעה מחמישה משחקים (וגם את כל שמונת משחקי ההכנה), הקבוצה נראתה נטולת הגיון פנימי, מבולבלת וחסרת חשק. הנתון ההתקפי הבולט הוא כמות האיבודים העצומה שנבעה מכאוס מוחלט, בהגנה לא היה סימן לכך שהלייקרס הביאו בקיץ את שחקן ההגנה הטוב בליגה בחמש השנים האחרונות. אפשר היה לייחס את זה לתקופת הסתגלות לשחקנים ולהתקפת פרינסטון או לפציעה של נאש, אבל אנשי הלייקרס היו מספיק כנים עם עצמם כדי להודות שמדובר במשהו מהותי הרבה יותר, משהו פשוט לא עבד בקבוצה הזאת, זעזוע כלשהו היה הכרחי.
אני מניח שיהיה עכשיו עיסוק רב בשאלה אם לקובי בריאנט יש חלק בפיטורים של בראון, בטח כשהם קורים בסמוך למבט המדובר. אני אנקוט בעמדה שעשויה להיות לא פופולארית במיוחד ואטען שיש לו זכות מלאה לכך. קובי נמצא במרוץ מול ההיסטוריה, הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם אך לא ברור לכמה זמן והעונה הקרובה עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שלו לטבעת שישית. הוא עבר מספיק בקריירה והוא מספיק מחויב להצלחה, הוא אחד מארבעה-חמישה שחקנים בליגה שהרוויחו את הזכות להגיד לבוסים שלהם: "אני יודע איך זה נראה כשזה עובד ואני יודע איך זה נראה כשזה לא עובד. זה לא עובד". במובן מסוים, אם אחרי יותר משנה עם בראון הוא מרגיש שזה לא זה, זאת החובה שלו לעשות משהו בנידון ולא רק זכותו
בריאנט תוקע בבראון מבט שמסביר הכל
עד כאן העיסוק בבראון ובפיטורים שלו, עכשיו נעבור לחלק המעניין יותר - מה יקרה עכשיו. הכותרת של השבוע וחצי הראשונים של פרויקט הגלאקטיקוס החדש, שהתעצמה במיוחד בעקבות הפיטורים, היא שהלייקרס זקוקים למאמן איכותי ודומיננטי. זה ממש לא היה מובן מאליו, הייתה אפשרות ששחקנים מנוסים, מוכשרים וחכמים כל כך יצליחו להבין בעצמם איך לארגן את השורות והתפקיד של מאמן הקבוצה הזאת יהיה משני.
עד לפני שנתיים הסיכוי לקחת אליפות בלי אחד המאמנים הבכירים בליגה נראה קלוש, אך בעונה שעברה כבר הגיעו לגמר שני מאמנים צעירים ונטולי רקורד משמעותי, מאמנים טובים עם פוטנציאל להיות נהדרים, אבל לא כאלה שאנשי המקצוע בליגה ידרגו בין חמשת המאמנים הטובים ב-NBA. ספולסטרה וברוקס הם עוזרים שקודמו מתוך המערכת, שניהם הוכיחו שלפעמים המאמנים המתאימים ביותר לקבוצה נמצאים קרוב מהנדמה. אך שניהם גם נזקקו לזמן, לבנייה הדרגתית כדי להגיע לאן שהגיעו. הסיטואציה בלייקרס שונה בכך שהם זקוקים להצלחה מיידית, סיכוי סביר שהעונה הקרובה היא ההזדמנות הריאלית היחידה שלהם.
השאלה מי יהיה המאמן הבא של הלייקרס הופכת להרבה יותר מעניינת אחרי שראינו כמה רע זה נראה בלי המאמן הנכון. היא הופכת לעוד יותר מעניינת כשמתברר שלא הולך להיות פשוט למצוא את המאמן הנכון הזה. באופן אירוני, אחד משני השמות הבכירים ביותר בשוק המאמנים הפנויים הוא סטן ואן גנדי, שנצפה לאחרונה מספר לתקשורת שדוויט הווארד מתכנן להעיף אותו מאורלנדו. כדי לוודא שהוא לא ייכנס לבורסת השמות, SVG כבר צוטט ע"י מקורב בטוויטר בטענה שפיטורי בראון הם הפיטורים המגוחכים בתולדות ה-NBA.
מי כן בבורסה? הפנטזיה - פיל ג'קסון, שמוזכר כל פעם שקבוצה רצינית מחפשת מאמן, בטח כשזו הלייקרס, אבל איש לא יודע האם הזן מאסטר בכלל שוקל לחזור לאמן. הסיוט של האוהדים - מייק ד'אנטוני, שם חם בזכות ההצלחה שלו עם נאש, הבעיה היא שההצלחה הזאת אפיינה רק את העונה הרגילה (הוא גם עבר לאחרונה ניתוח ועדיין לא חזר ללכת). חביב הקהל - בריאן שואו, העוזר המוערך לשעבר נעלב כשלא קיבל את התפקיד לפני שנה ועזיבתו לוותה בצלילים צורמים, הפיתוי אמור להיות מספיק גדול כדי שיסכים לחזור אבל אז תעלה שאלת הניסיון שלו. הזמני - ברני ביקרסטף אמור לקבל את התפקיד עד שיימצא מאמן חדש, אבל לא חסרות דוגמאות למאמנים זמניים שהשתלטו על המשרה בעקבות הצלחה מוקדמת. ביקרסטף הוא מאמן מנוסה אבל לא מצליח במיוחד, שניצחון הפלייאוף האחרון שלו כמאמן ראשי היה בשנות ה-80.
אך האופציה המעניינת וההגיונית ביותר, לטעמי, היא זו של ג'רי סלואן. לעומת הזן מאסטר, יריבו משכבר הימים, סלואן הביע רצון לחזור לאמן ואף היה מועמד לשארלוט בקיץ. הוא מנוסה יותר מכל אחד אחר, הוא הגיע הכי קרוב לטבעת שניתן היה בתקופת מייקל ג'ורדן, הוא יקבל כבוד גם מהכוכבים הכי גדולים והחיבה שלו לפיק נ' רול מתאימה לשחקנים. השאלה הגדולה היא איך תתאים גישת האולד סקול שלו לכוכבים הגדולים, להוליווד ולמערכת של הלייקרס. אני כבר מדמיין את ג'ים באס נוסע לחווה של סלואן כדי לבדוק אם הוא מעוניין בתפקיד, נאלץ לחבוש כובע קאובוי ולשמוע הרצאה של שעה על טרקטורים, ובסוף עוזב בייאוש כמו ג'ורג' קוסטנזה אחרי שיחה עם סטיינברנר. אבל אם הם יתגברו על פערי התרבות, העונה של הלייקרס תוכל להיות אפילו מעניינת יותר ממה שהייתה אמורה להיות.
ללא מייק בראון, הלייקרס הביסו את גולדן סטייט
