***
אבי נמני מסביר מדוע בחר בכתבה זו:
אני מתעניין בהרבה סוגים של ספורט, אבל בספרד השליטה בענפים בולטת. בכדורגל הם אלופים שלוש פעמים ברציפות, בכדורסל הם עומדים כמעט ברמה אחת עם שחקני ה-NBA, וראינו את זה באולימפיאדה. בטניס הם מוצלחים מאוד וגם בכדוריד וכדורעף. בכל ענף ספורט זו הפכה להיות מעצמה מובילה.
בספרד הכינו תכנית לפני כ-15 שנים, שבמסגרתה השקיעו משאבים כספיים מטורפים עבור הספורט. לא רק בכדורגל, אלא בכל הספורט. הממשלה השקיעה סכומים מטורפים בתוכנית ארוכת טווח בטיפוח הדור הצעיר והם באו על שכרם. זה בא לידי ביטוי בעשור האחרון כשנבחרת הכדורגל זוכה למשל בכל תואר אפשרי, נבחרת הכדורסל הפכה לאחת הנבחרות הטובות בעולם ויש עוד ענפי ספורט בהם הם הפכו לטובים בעולם. שום דבר לא מקרי. איך זה קרה?
במונדיאל 2002 חלמה נבחרת ספרד המוכשרת בגדול אחרי שלב בתים מושלם, אבל נעצרה ברבע הגמר - בדיוק כפי שקרה לה ב-1994 וביורו 1996 ו-2000 - בעקבות שיפוט שערורייתי והפסד כואב בפנדלים למארחת דרום קוריאה. בו בזמן, כאשר התקשורת בספרד ניתחה מכל זווית את הכישלון החוזר וסיבותיו, כבר רקמה 'אסטרטגיית הנאמנות' של ההתאחדות הספרדית עור וגידים. התכנית לשיפור הכדורגל הספרדי יצאה לדרך כבר בתחילת המילניום והצטרפה למאמץ הלאומי לקידום הספורט במדינה. "את התוצאות תראו בעוד מספר שנים", הבטיחו אז העוסקים בדבר, אשר הושמו ללעג בשל ההדחות המוקדמות בשלב הבתים של יורו 2004 ובשמינית גמר מונדיאל 2006. היום הם כבר צוחקים על כולם.
הכדורגל הספרדי ידע לזנק בזמן על העגלה הדוהרת של הספורט במדינה. התהליך שהחל ב-1992 מתוך פאניקה וחשש אמיתי מהתרסקות קולוסאלית באולימפיאדת ברצלונה הביתית, הניב פירות בזכות סבלנות ועבודה קשה. נבחרות הכדורגל והכדורסל על שלל כוכביהן, רפאל נדאל ונבחרת הדייויס, אלברטו קונטאדור (למרות פרשת השימוש בחומרים אסורים שהכתימה את שמו), פרננדו אלונסו, חורחה לורנסו ועוד רבים וטובים. כולם תוצרים של השקעה עצומה וטיפוח ספורטאים לאורך זמן, בדור שגדל למציאות פוליטית פשוטה יותר ומצליח בעזרת ההישגים הנפלאים לדחוק הצידה גם את המשבר הכלכלי הכבד ולאחד מדינה שסועה חברתית. כך הפכה ספרד למעצמת הספורט המובילה במאה ה-21.
רבים נטו לייחס את השינוי הגדול בספורט הספרדי לנפילת המשטר הפשיסטי עם מותו של הרודן פרנקו בנובמבר 1975. הדמוקרטיה החלה לצמוח בספרד לאחר תקופת הגנרליסימו, וכך נפתחה למעשה הדלת לספורטאים קטלאנים, גליסיאנים ובאסקים לצמוח וגם לייצג את המדינה. התחרות בין כל המחוזות - דווקא מתוך האיבה המושרשת - היא שדחפה את הספורט קדימה. אלא שאז, וגם בימי פרנקו, זה הספיק רק להבלחות יוצאות דופן ברמת הנבחרות, לפריצות סנסציוניות של עילוייים כמו רוכב האופניים מיגל אינדוראין או להצלחות של אימפריות דוגמת מועדוני הכדורגל והכדורסל של ריאל מדריד וברצלונה. "אז היינו כמו כל מדינה בינונית באירופה, לא יותר מזה", מדגיש כתב רשת 'טלסינקו', רפא ורגאס. "בימים ההם הספרדים הביטו על השכנים המוצלחים בקנאה. הלוזריות הייתה מנת חלקנו. לא ידענו להשתחרר ממנה".
המפנה האמיתי הגיע לקראת 1992. ברצלונה נבחרה לארח את האולימפיאדה ובספרד רק ביקשו "לא לעשות בושות". לצורך זה הוקם איגוד הספורט האולימפי (ADO) - ארגון ללא מטרות רווח שהקדיש את כל מאמציו לתמיכה בספורטאים האולימפיים של ספרד ולגיוס תקציבים לספורט. ה-ADO תרם את חלקו להנהגת מדיניות כלכלית טובה יותר בענפי הספורט, ודיבידנדים ראשונים נראו במשחקים האולימפיים הביתיים, בהם קטפה ספרד 13 מדליות זהב ו-22 מדליות בסך הכל. במקום קטסטרופה, גילו הספרדים קרקע ראויה מתוכה אפשר להצמיח סיפורי הצלחה רבים. כולם הבינו שהספורט יכול להיות רווחי - כלכלית ומקצועית כאחד. ויותר מכך, זהו מקור הגאווה המושלם.
בזכות ברצלונה 92', ספרד השתחררה סוף כל סוף ממנטליות שק החבטות שליוותה אותה גם לאחר הסתלקותו מן העולם של פרנקו. רגשי הנחיתות נותרו מאחור ובמדינה החלו לחשוב קדימה. בעקבות האולימפיאדה החלו לתכנן באופן סיסטמטי את העתיד הספורטיבי בכל ענף וענף. הוקמו עוד ועוד מתקנים, נפתחו אקדמיות מרשימות לנערים ובעיקר הוזרמו הרבה יותר כספים (שיפור של עשרות אחוזים), שהושקעו באופן מחושב גם במאמנים ואנשי מקצוע בכירים. שנות ה-2000 הוכיחו כי העסק השתלם. ההשקעה הזו נמשכת גם היום, למרות קיצוצים כאלה ואחרים שנדרשו בגלל הצרות הכלכליות שלא עוזבות את המדינה. ממשלת ספרד עדיין מזרימה כ-200 מיליון יורו מדי שנה לענפי הספורט השונים, שכמובן נהנים גם מנותני חסויות וספונסרים (בעיקר התאחדות הכדורגל, שאף ויתרה על הסבסוד הציבורי שלה לטובת ענפים אחרים בזכות הכסף הרב אותו היא מגייסת בשנים האחרונות, אך מנגד הקבוצות שלה חייבות כ-750 מיליון יורו). אף אחד לא רוצה לראות את ההצלחה נקטעת, במיוחד כשבאופק מבצבצת אולימפיאדת 2020 ואיתה חלום האירוח במדריד.
ההצעה הספרדית כשלה ב-2012 וב-2016, אך במדינה משוכנעים כי בשנה הבאה יכריז עליהם הוועד האולימפי העולמי כמארחי המשחקים ב-2020. מבחינת ספורטאי הדור הבא, תהיה זו הזדמנות ראויה לחקות את הדור הנוכחי ולהוכיח כי התשתיות הטובות יוצרות המשכיות. מבחינת ראשי המדינה, זוהי השעה לקפיצת מדרגה נוספת אחרי תמורות ברצלונה. "אנחנו רוצים את המשחקים האולימפים כי אנחנו אוהבים ספורט ומאמינים בתנועה האולימפית, אבל גם כי אנו חושבים שמדובר בהזדמנות כלכלית עבור מדריד וספרד כולה", אמר ל'רויטרס' שר הספורט מיגל קרדנאל. "אם היינו חושבים אחרת, לא היינו עושים את ההקרבה הזו. אני מאמין שהמצב הכלכלי שלנו לא יישאר בעינו בשמונה השנים הקרובות, אבל בכל מקרה אירוח האולימפיאדה יכול לספק רווח אדיר".
עד התנופה הכלכלית המחודשת שתספק (אולי) האולימפיאדה ב-2020, הספרדים יכולים להתרפק על השליטה הנוכחית ולהתגאות בכך שהיו היחידים בהיסטוריה שהעמידו נבחרות כדורגל וכדורסל ששלטו במקביל באליפות העולם ואליפות היבשת. החודש שנחשב לגדול מכולם ומסמל את הנגיעה של הספורט הספרדי בפסגה, היה יולי 2010 כמובן. קונטאדור זכה אז בטור דה פראנס השלישי שלו (שבהמשך נגזל ממנו בשל שימוש בחומרים אסורים), אלונסו שוב הפך לאלוף העולם בפורמולה 1, לורנסו חיקה אותו במוטו GP וכל זה מספר שבועות אחרי הזכייה השנייה של נדאל בווימבלדון ובמיוחד אליפות העולם הראשונה בתולדות נבחרת הכדורגל.
החודש הזה מספק רק מבחר מההישגים הרבים של הספורט הספרדי במילניום הנוכחי. שימו לב לכמות התארים: מלבד המונדיאל ההיסטורי, ספרד זכתה באליפות אירופה בכדורגל ב-2008 ו-2012, כאשר הנבחרת עד גיל 21 זכתה באליפות העולם ב-2011 והנבחרת עד גיל 19 בשתי אליפיות אירופה האחרונות; נבחרת הכדורסל הייתה אלופת העולם ב-2006, זכתה בשתי אליפויות אירופה האחרונות וגם קטפה בשתי האולימפיאדות הקודמות את מדליית הכסף, כשב-2011 השלימו את השליטה גם הנבחרות עד גיל 20 ועד גיל 18 שהפכו במקביל לבוגרת לאלופות אירופה; רפאל נדאל זכה ב-11 תארי גרנד סלאם מאז 2005 והיה שותף לארבע מחמש הזכיות בגביע דייויס בשנות ה-2000; ולכך חייבים להוסיף כאמור את אלונסו, קונטאדור, לורנסו, נבחרת הכדוריד המייצגת ליגה משובחת והגולפאי סרחיו גרסיה שהרים את הענף בספרד לגבהים שאף אחד לא הכיר. תוסיפו לכך מיליונים שעוסקים בספורט מקצועני או חובבני (רק בענף זניח יחסית כמו רוגבי רשומים מעל 20 אלף איש) ותקבלו אימפריה.
"איך יכול להיות שאומה משתלטת בן לילה על כל עולם הספורט?", תהה בזעזוע יאניק נואה, טניסאי העבר הצרפתי, בטור מאשים שכתב לעיתון 'לה מונד' ויצר עימות חזיתי בין המדינות. "פעם היינו צמודים אל הספרדים בכדורגל, בכדורסל בטניס... היום הם רצים מהר ויותר וקופצים גבוה יותר. אנחנו נראים כמו גמדים לידם. בדקתי אם יש להם טכניקות או מתקני אימון מיוחדים שאף אחד בעולם לא חשב עליהם, אבל לא מצאתי הוכחות לכך. כיום אי אפשר לנצח ללא שיקוי הפלא. מי שמנצח בימינו, הם אלה שמנצחים את בדיקות הסמים". נואה אף האשים את הספרדים בהסתרת ממצאי פרשת פואנטס, בה נטען כי מלבד קונטאדור ורוכבי האופניים נמצאו גם ראיות לשימוש בסמים של שחקני נבחרת הכדורגל של ספרד. השמועות הללו מעולם לא הוכחו וגם הרבב שהוטל על קונטאדור לא גרם להכתמת הספורט הספרדי כולו. "אנחנו עושים בדיוק את מה שעושים בצרפת, רק כנראה שטוב יותר", ענו אז הספרדים.
אז מה באמת עושה את ההבדל? "סבלנות, רעב בלתי פוסק ושיטה ברורה הם המפתח להצלחת נבחרת הכדורגל ולמעשה להצלחת הספורט הספרדי כולו", מדגיש רפא ורגאס. "רבים מציינים כי מדובר בדור נדיר של שחקנים וספורטאים. דור זהב. אני חושב שבדורות קודמים היה לא פחות כישרון, פשוט לא הקנו להם את אותם הכלים בגיל צעיר ולא היו להם את המשאבים מסביב". ויסנטה דל בוסקה, מאמן נבחרת הכדורגל שבעצמו מכנה בכל הזדמנות את הדור הנוכחי כדור נדיר, התייחס אף הוא במהלך היורו לגורמים שהביאו לשינוי ואמר: "ההצלחה היא לא מקרית. היא קשורה למבנה של הכדורגל שלנו, לאקדמיות ולמאמנים הטובים יותר מבעבר. המועדונים הספרדים מקדישים עצמם לאימוני צעירים. פעם היינו מסתובבים בעולם כדי לראות איך עושים זאת בצרפת, רוסיה או גרמניה. היום אנשי מקצוע מהמדינות האלה מגיעים לראות ולהעתיק את מה שעושים בספרד".
דל בוסקה כיוון בדבריו ל'אסטרטגיית הנאמנות', אותה תכנית בזכותה עומדים לרשותו כ-80 אחוזים משחקני הליגה היכולים לייצג את הנבחרת. זהו מבחר עצום שכל כולו תוצאה של ההחלטה האסטרטגית לטפח את התוצר המקומי ולהעניק לילדים את כל הכלים הדרושים להצלחה - מתקנים, מאמנים, זמן ואורך רוח. נשיא הליגה הספרדית, הבאסקי חוסה לואיס אסטיאסראן, הסביר זאת בראיון ל'טלגרף' לפני כשנתיים: "סבלנות היא הדבר הכי חשוב. פתחנו בתהליך עם תחילת המילניום, באמצעות השקעה במתקני האימונים ומחלקות הנוער, עוד לפני ששחקנים החלו לעזוב את המדינה בגילאים צעירים. הענקנו לילדים אפשרות לשחק במועדונים, כשבמקביל פתרנו את הנושא החשוב מבחינת ההורים, עם הכנסתם למערכת של מורים המסייעים לילדים להתכונן לחיים מחוץ לכדורגל".
זהו סוד הקסם של הספורט הספרדי כולו. כישרון תמיד היה שם, אך הוא התגלה במלוא הדרו רק כאשר המדינה התעוררה ובחרה להקצות למען הנושא את כל המשאבים הדרושים. הספורט מחזיר כעת ומעניק קרן אור מעודדת בעיצומה של תקופת צנע. ספרד היא אולי לא מעצמה כלכלית דוגמת גרמניה, אך הדומיננטיות הספורטיבית שלה מעוררת קנאה במדינה של אנגלה מרקל. בעיתון 'אל פריודיקו' נכתב לאחר היורו כי "הכדורגל לא יתקן את המצב הכלכלי והבעיות החברתיות, אבל יכול להיות מפת דרכים ולא רק מקור נחמה". ואילו חסוס פונסקה היטיב לסכם זאת בטורו ב'לה ראסון': "ההצלחה של הספורט הספרדי מקנה לנו, גם אם רק מבחינה פסיכולוגית, אמינות בעיניהם של תושבי אירופה ושאר העולם. זה הופך אותנו לנערצים. הספורט יוצר את ספרד מחדש"
