***
אבי נמני מסביר מדוע בחר בכתבה הזו:
אני מתעניין ב-NBA בזמני הפנוי, אבל מה שבאמת מטריד אותי בעניין הזה הוא שבשנות ה-80 או ה-90 היו שחקני כדורסל אירופאיים הרבה יותר טובים, שפשוט לא הצליחו למצוא את דרכם לליגה הזו.
כיום, זה לא נהיה קל, אלא קל מאוד להיכנס ל-NBA. שחקנים באיכות יחסית נמוכה לליגה הזו מצליחים למצוא את עצמם בליגה הטובה בעולם. ואני שואל את עצמי, מה קרה? מה הסיבות לכך?
לקראת דראפט 2006 נשלח כתב 'USA TODAY' לטרוויזו במטרה לרדת לעומקה של האובססיה החדשה ב-NBA: המרדף אחרי כוכבים בינלאומיים. היחס של קבוצות הליגה הטובה בעולם לשחקנים זרים השתנה בתוך פחות משני עשורים מהתנשאות גמורה להערצה עיוורת, והלהיט התורן היה אז אנדראה ברניאני בן ה-20 שבדיוק סיים עונה מבטיחה במדי בנטון, אותה אימן דיוויד בלאט.
כתב העיתון חיפש בנרות את סוד הקסם של השרוך האיטלקי, שנלקח בסופו של דבר בבחירה הראשונה בדראפט, ואת הסיבה לכך שהאירופאים לא רק פרצו את הסכר, אלא אף הגיעו למצב שהכשרונות שלהם זוכים לעדיפות על פני אלו שצומחים בארצות הברית. "אני עדיין מאמין שהשחקנים הכי טובים בעולם הם אמריקאים", סיפק בלאט את הניתוח שלו לנושא. "אבל השחקנים הכי מאומנים בעולם כבר לא מגיעים משם".
קריאת התיגר של הדרים טים מודל 2012 על הדרים טים מ-1992 העלתה את הטיעון לפיו נבחרת החלומות המקורית שיחקה בברצלונה מול יריבות שפגשו לראשונה כדורסל מעולם אחר, בסגנון שונה לחלוטין וברמת אינטנסיביות גבוהה בהרבה. ב-1992 שיחקו ב-NBA רק 21 שחקנים זרים מ-18 מדינות שונות, בעוד שב-2012 משחקים ברחבי הליגה 84 זרים, שהם כ-20% מכלל השחקנים, מלא פחות מ-40 מדינות.
אם בעבר זלזלו האמריקאים בחוסר האתלטיות והקשיחות של השחקנים הבינלאומיים, שלא נחשבו מתאימים ל-'ליגה של הגדולים', בשני העשורים שחלפו מאז הדברים של בלאט החלו לחלחל גם למוחות הכדורסל השמרניים בארצו של הדוד סם, ותכונות כמו יסודות נכונים וחכמת משחק שאפיינו את הכוכבים האירופאים הפכו בהדרגה למצרך מבוקש. לכן נבחרת החלומות הנוכחית יכולה להתגאות בכך שהיא התמודדה מול יריבות עם שחקני NBA בכירים, אבל צריך לזכור שהצפת הזרים שיפרה לא רק אותם אלא גם את הליגה, שספגה השפעות גלובליות מרחיקות לכת מאז שהסכר נפרץ.
כדי לאתר את השחקן הזר הראשון ששיחק ב-NBA צריך ללכת לאחור ממש עד המשחק הראשון של הליגה ב-1946, עדיין תחת השם BAA, בו נטל חלק האנק ביאסטי, קנדי שנולד באיטליה, במדי טורונטו האסקיס שהפסידה 68:66 לניו יורק ניקס. ההגדרה היבשה של 'שחקן זר' כוללת גם שמות כמו האקים אולג'ואן, פטריק יואינג וטים דאנקן, שנולדו מחוץ לארצות הברית אבל שיחקו בנבחרת האמריקאית, אבל נקודת ההתחלה ההיסטורית של פלישת הזרים שהביאו עימם שינוי אמיתי הייתה כשהלייקרס בחרו את ולאדה דיבאץ' בדראפט 1989.
החבר הראשון של סנטר פרטיזן בלגרד ונבחרת יגוסלביה בלוס אנג'לס היה לא אחר מאשר מג'יק ג'ונסון.. "היחסים בין דיבאץ' למג'יק שינו את הכל", הסביר דוני נלסון, כיום הג'נרל מנג'ר של המאבריקס שהיה מראשוני המנהלים בליגה שהפנו את מבטם מעבר לים ואף שימש כעוזרו מאמן נבחרת ליטא. "מג'יק היה בחור מלומד שהבין בפוליטיקה, וחשוב מכך - הוא הבין עד כמה ולאדה היה טוב. כשאחד השגרירים הכי גדולים של המשחק לוקח לעצמו בן חסות ממדינה אחרת, זה הפך להיות מקובל ואפילו נחשב לייבא שחקנים מאירופה".
ברשימת החלוצים שחצו את האוקיאנוס נכללים כמה מהשמות הגדולים בתולדות הכדורסל האירופי. נפילת חומת ברלין עזרה לנלסון להנחית את שרונאס מרצ'וליניוס בגולדן סטייט של אביו דון, ואיתו הגיע גם דראזן פטרוביץ' לפורטלנד ולאחר מכן לניו ג'רזי. הצלף הקרואטי הוכיח שהייבוא מהיבשת הישנה יכול לנפק כוכבי על אמיתיים אבל למרבה הצער דווקא בשיא הקריירה שלו, כחודש אחרי שסיים עונה מופלאה עם 22.3 נקודות למשחק ונבחר לחמישיית העונה השלישית ב-1993, הוא נהרג בתאונת דרכים טראגית בגיל 28.
בעקבות פריצת הדרך של פטרוביץ' נחטפו חבריו לנבחרת קרואטיה טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה שהפכו לשחקנים טובים ב-NBA, וב-1995 גם ארווידס סאבוניס ביצע בהצלחה את המעבר בגיל 30. אבל המקום בליגה הטובה בעולם עדיין היה שמור ליחידי הסגולה שבין הזרים. "כשברית המועצות התפרקה אמרנו לסאבוניס שאם עתיד הכדורסל הליטאי חשוב לו, הוא צריך ללכת ולדפוק כל בחורה במדינה", גילה נלסון. "כי ככה ב-2010 לליטא היה בציר כישרונות אדיר. אבל מסתבר שהוא לא הקשיב, כי אני לא רואה שם עכשיו אף שחקן בגובה 2.21 מ'".
בסוף שנות התשעים איתור יהלומים לא מלוטשים ברחבי העולם כבר הפך לטרנד, והצלחתו המפתיעה של דירק נוביצקי הוכיחה שלא רק מדינות חולות כדורסל מצמיחות סופרסטארים פוטנציאליים. בדראפט 2002 נבחר מספר שיא של 17 שחקנים בינלאומיים, בראשות יאו מינג שנלקח ראשון, אך את הדוגמה הטובה ביותר לאופנה החדשה סיפק ניקולוז צקיצישווילי, שנבחר חמישי ונפלט מה-NBA תוך פחות משלוש שנים. ההימורים הבינלאומיים באותם ימים התבססו על דיווחים של סקאוטים שחזו בשחקן פעם או פעמיים והתרשמו, מבלי להכיר לעומק את הליגה בה הוא משחק ומבלי להבין כיצד היכולות שלו יכולות להיות מתורגמות למשחק האמריקאי.
ככל שרשימת הבאסטים הזרים הלכה והתארכה, ואף זכתה לתמרור אזהרה גבוה במיוחד בדמותו של דארקו מיליצ'יץ', הקבוצות החלו להקים מערכי סקאוטינג בינלאומיים. גורם נוסף שהאיץ את התהליך הוא סדרת הכישלונות של נבחרת ארצות הברית באולימפיאדה ב-2004 ובאליפויות העולם ב-2002 וב-2006, מכיוון שהפעם לא היה מדובר במעידה חד פעמית של דוד מול גוליית. האמריקאים ראו את הנחישות של ג'ינובילי, את הגאונות של שאראס ואת הפיק'נרול הקטלני של פפאלוקאס, והבינו שאולי בכל זאת יש להם מה ללמוד.
"השחקנים והמאמנים הזרים מקנים יסודות כמו שאנחנו עשינו בעבר, אבל שכחנו", הסביר גרג פופוביץ', שהיה עוזרו של ג'ורג' קארל בנבחרת ארצות הברית בקמפיין הכושל באליפות העולם באינדיאנפוליס ב-2002, שנה אחרי שבחר במקום ה-28 בדראפט את טוני פארקר, לימים ה-MVP של גמר ה-NBA.
"הדרך בה אנחנו מפתחים את השחקנים שלנו היא פשוט נחותה מזו הנהוגה באירופה", הוסיף סטן ואן גנדי. "במיוחד בקרב השחקנים הגבוהים, שאנחנו מציבים אותם מגיל צעיר מתחת לסל, אומרים להם למסור את הכדור לגארד הקרוב וכועסים אם הם מתחילים לכדרר. אצלנו רוצים שכל ילד ישחק כמה שיותר משחקים, הם נכנסים לתחרויות AAU מגיל שמונה, הכל במטרה להביא אותם לשער של עוד מגזין כהבטחה גדולה, ולא לשפר את היכולות שלהם. באירופה כל קבוצת נוער מתאמנת פעמיים ביום, כשאימון אחד מוקדש לפיתוח מיומנויות".
התוצאה של הנהירה אחרי האיכויות הזרות הייתה הצפת הליגה בשחקנים לא מוכחים בעלי שמות קשים להגייה. אחרי שהתופעה הגיעה לשיא בימי בחירתו של ברניאני במקום הראשון בדראפט ב-2006 השיגעון החל להתמתן בהדרגה. בחמש השנים שחלפו מאז נבחרו בדראפט 22 שחקנים שנולדו מחוץ לצפון אמריקה, לעומת 36 בחמש השנים שקדמו להן, כשההסבר הנפוץ ביותר לשינוי המגמה הוא דווקא שיפור הכמות והאיכות של הסקאוטינג הבינלאומי, שמעביר את המועמדים הפוטנציאליים תהליך סינון רציני הרבה יותר לפני שהוא מעניק להם את כרטיס הטיסה לליגה של דייויד סטרן.
גם בגזרת הכוכבים הגדולים ה-NBA הפסיקה להיות חלום רטוב, כפי שהוכיח חואן קרלוס נבארו, שהתפתה להצטרף לחברו פאו גאסול בממפיס ב-2008 ולמרות שהשתלב במהירות במשחק האמריקאי ורשם 10.9 נקודות בעונת הרוקי שלו העדיף לחזור הביתה לברצלונה. כישרון ייחודי הוא כבר לא הכרחי לשחקן זר שרוצה לבצע את הקפיצה לרמה הבאה, בימים בהם אגדה כמו שאראס הופך לשחקן ספסל ושמות שהיו אלמוניים אפילו באירופה כמו ת'אבו ספולושה, יונאס ירבקו ועומרי כספי הופכים לשחקני NBA לגיטימיים.
פריצת הגבולות הוסיפה מימדים של קבוצתיות ותחכום לליגה, ובעיקר גרמה למנהלים ולמאמנים האמריקאים להשתחרר במעט מהקבעונות ארוכי השנים שלהם. את השיעור התורן בסכנה שבזלזול בזרים העביר להם ריקי רוביו, שהממוצעים החלשים שלו בברצלונה הפכו את מינסוטה שבחרה אותו חמישי בדראפט 2009 לשק חבטות, לפני שילד הפלא הספרדי נחת לבסוף במיניאפוליס והותיר את כל מומחי הסטטיסטיקה פעורי פה.
אם נחזור לרגע לסאבוניס, נגלה שהענק הליטאי אומנם לא הקשיב לעצה שנתן לו נלסון לפני 20 שנה, אבל שלושת הבנים שנולדו לו מאשתו אינגרידה (שחקנית, דוגמנית ומיס ליטא לשעבר) הפכו לשחקני כדורסל, ולמרות שאף אחד מהם לא צפוי להתנשא לגובה 2.21 מ', הפתיחות החדשה ב-NBA תאפשר להם להגיע לליגה בגיל צעיר יותר מאביהם.
ההשפעות האירופאיות כבר נטמעו לא מעט בכדורסל האמריקאי, כשהשלב הבא בתהליך, שנראה דמיוני לפני מספר שנים ועבור רבים נראה דמיוני גם עכשיו, צפוי להיות מינוי מאמן זר לקבוצת NBA. אולי אפילו אותו מאמן שהצהיר בתחילת הכתבה שהשחקנים הכי מאומנים בעולם לא מגיעים מארצות הברית.
