פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        למה הכדורגל נתקע ב-15 השנים האחרונות

        בזמן שהכדורגל האירופי מגיע לשיאים ומדינות קטנות צומחות, שום דבר מאלו לא דבק בכדורגל שלנו. להפך – ב-15 השנים האחרונות רק הלכנו אחורה. למה זה קרה? מדוע שום דבר מכל הטוב הזה לא השפיע עלינו?

        ***

        אבי נמני מסביר מדוע בחר בכתבה הזו:

        אני מסתובב הרבה בעולם, ורואה מדינות שנחשבו לנחשלות ופעם לא היינו מסתכלים עליהן, דוגמת אזרבייג'אן, קזחסטן, קפריסין, אפילו ירדן ולבנון, הופכות לנבחרות שעשו התקדמות ממש אדירה. זאת, עוד לפני שהזכרנו מדינות בקנה מידה אירופאי ומדינות המזרח הרחוק, דוגמת קוריאה ויפן. כולן מתקדמות ואנחנו או דורכים במקום או אפילו הולכים אחורה, וזה די בולט. מה קרה לרמת הכדורגל שלנו?

        שחקן מנצ'סטר יונייטד שינג'י קגאווה (רויטרס)
        שינג'י קגאווה הוא רק עוד אחד מסוללת כוכבים יפנים, מדינה שפעם היינו מנצחים במסגרות שונות (צילום: רויטרס)

        לפני קצת פחות משנה, אחרי שלושה חודשים של אימונים בקייזסלאוטרן, נשאל איתי שכטר באחת מתחנות הרדיו על הביקורת של לואיס פרננדז לפיהן שחקנים כמוהו וכמו ערן זהבי לא עבדו מספיק קשה בארץ, ואמר: "זה נכון. אני רואה מה אני עובר בגרמניה ועובדים הרבה יותר קשה. אני מתחיל כל יום בשעה 8:00 בבוקר ומסיים ב-18:00 בערב. שלוש או ארבע פעמים בשבוע יש שני אימונים ביום של יותר משעתיים. בישראל התרגלתי לאימון אחד ביום של שעה או שעה ורבע. תמיד אומרים 'השחקן הישראלי', אבל יכול להיות שאם בילדים ובנוער היו מלמדים אותנו אחרת, היינו עושים אחרת. זה מה שלימדו אותנו".

        חשוב להבין היטב מיהו הדובר. מדובר באיתי שכטר, אולי השחקן שהיה הכי טוב במכונת הכדורגל האירופית שבנה אלי גוטמן בהפועל תל אביב. מכונת כדורגל שקצרה שבחים והתכתבה עם הנעשה במקומות מקצועיים באמת ביבשת באירופה. אלא שגם במכונה הזו, אומר שכטר פחות או יותר, לא עבדו ולא התקרבו לצורה שבה עובדים באירופה. שגם הוא, יוצא המכונה ההיא, הרגיש בפערים, כאשר נתקל באירופה האמיתית. אירופה שהלכה בשנים האחרונות רק קדימה, הציגה שיאים נדירים של איכות כדורגל, בעוד שבישראל שום דבר מאותו תהליך גדילה לא התרחש. להפך: ב-15 השנים האחרונות אנחנו רק הולכים אחורה, בניגוד גמור לכיוון בכדורגל העולמי. כיצד זה קרה? הדברים של שכטר הם רק דוגמה אחת.

        איתי שכטר שחקן קייזרסלאוטרן (GettyImages , Alex Grimm)
        לא הכיר את האינטנסיביות של אירופה. איתי שכטר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        יוון ושבדיה

        כשדיברנו על הנסיגה ב-15 השנים האחרונות בישראל עם פיגורות כמו זאביק זלצר, אלי אוחנה ואנשי מקצוע נוספים, קיבלנו לא מעט פעמים תשובות מוכרות כמו - "מדובר במשאבים", "באירופה המדינות הן בעלות אוכלוסיה גדולה יותר וכמות הכישרונות היא בהתאם", "יש פער אדיר ברמת המתקנים המוקצים למחלקות הצעירות", ועוד אינסוף הסברים מוצדקים לפערים. אבל, וזה אבל גדול, הדברים אינם מדויקים.

        הדברים הללו יכולים להתייחס למדינות כמו גרמניה, ספרד, איטליה ואנגליה, עם מספר תושבים של פי עשרה ויותר ועם תקציבים אדירים. אבל אם משווים זאת למדינות סקנדינביה, אזי שבדיה עם 9 מיליון תושבים, נורבגיה עם 4.7 מיליון ודנמרק עם 5.5 מיליון. ואם מתקרבים לים התיכון, אזי יוון שזכתה באליפות אירופה ונמצאת במעמד הרבה יותר גבוה משל ישראל בכדורגל האירופי, מונה קצת יותר מ-10 מיליון תושבים.

        אם ניקח רגע את מדינות סקנדינביה, שהן מודל ראוי לישראל, המתרצים ישר יתחילו בכך שאלה מדינות עם תרבות ספורט, מדינות שאינן במלחמה וצורת ההשקעה בספורט מושרשת בבתי הספר והקהל ברמה אחרת לגמרי. אי אפשר להתעלם מהנתונים הללו. בעוד ילד ישראלי מקבל שעתיים של התעמלות בשבוע, בשלוש מדינות סקנדינביה שהוזכרו כאן לכל ילד בבית הספר יש בממוצע 7.2 שעות של ספורט בשבוע. ולא מדובר כאן בשיעור התעמלות. זה מחולק בצורה מסודרת ליכולת אירובית, אנאירובית, כוח ואפילו עבודה מנטאלית על התפתחות פיזית וחשיבות הספורט לכל מבנה החיים של האדם.

        דרק בואטנג, שמכיר גם את המזרח התיכון וגם את סקנדינביה, מסביר: "ישראל זה עולם אחר משבדיה. גם בתרבות, גם בטמפרמנט. בשבדיה העניינים יותר מקצועיים ורציניים, יש שם גם הרבה פחות חום, הם יותר פרקטיים. לא מתרכזים שם בטכניקה. אם יש לך, אז יש לך. מתרכזים שם בהרבה כושר גופני וכוח. בסולנה בה שיחקתי מתאמנים יותר קשה. שני אימונים ביום של הרבה כושר גופני ופיזיות. לפעמים נראה היה שזה לא נגמר. עושים אימון בוקר של יותר משעתיים. אוכלים, מתארגנים, נחים קצת ועוד אימון חזק. בהתחלה חשבתי שאני בדרך לקרוס, אבל עם הזמן זה רק משפר אותך. ישראל? זה שונה. כל סגנון המשחק בליגה הזאת שונה ולכן לדעתי ההכנה לא צריכה להיות בסגנון של פיזיות כי זה לא מה שיכריע. בבית"ר למשל מה היה עוזר פיזיות? רוב הקבוצות לא רצות על המגרש ומחכות מאחורה. רק כששיחקנו עם בית"ר באירופה, היינו צריכים פיזיות. אבל לא הצלחנו, נכון?".

        ומה לגבי יוון? חנן ססניק, סטודנט שחקר כיצד הכדורגל היווני הצליח להתרומם לגבהים כמו זכייה באליפות אירופה ומעמד רם ביבשת, הגיעה למסקנות די פשוטות. ססניק: "התחלתי במחקר, כי זה הטריף אותי. ידעתי שביוון אין איזושהי תרבות או משמעת ברמה שהיא שונה מישראל. יש שם הרבה שכונתיות כמו אצלנו ואפילו יותר. בדקתי מה הולך במחלקות הצעירות. אז חוץ מ-2-3 קבוצות, הפערים לא כאלה גדולים מישראל. אם מסכמים את כל המכלול, בסופו של דבר עיקר הפער בין ישראל ליוון הוא באישיות של השחקן. השחקן היווני הוא פייטר בלתי מתפשר ויורק דם בשביל ההצלחה. מבחינת רמת כדורגל, הליגה היוונית ממש לא מלהיבה וגם לא הנבחרת. אבל הם מוציאים מעצמם את המקסימום. השחקנים מחויבים וממושמעים טקטית ברמות מפחידות. זה לא אוטו ריהאגל שהביא את אליפות אירופה או איזשהו מאמן אחר, זה קודם כל הטבע של השחקנים. עקבתי אחרי משחקים של נבחרות צעירות - נערים, נוער ונבחרת צעירה, במשחקים נגד נבחרות כמו פורטוגל, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת, והם היו ממש זהים ליורו. היריבות היו עדיפות, אבל היוונים יורקים את טיפת הדם האחרונה ומגיעים לשלבים האחרונים בכל אליפות. הם בני אדם מזן מיוחד".

        שחקן נבחרת גאנה דרק בואטנג (AP , Peter Dejong)
        בהתחלה אתה חושב שאתה בדרך לקרוס, אחר כך אתה מבין שהאינטנסיביות משפרת אותך. דרק בואטנג (צילום: AP)

        בלגיה וקפריסין

        בכל מה שקשור לאישיות של השחקנים (כמו ביוון) ולסגנון העבודה והחשיבה (כמו בשבדיה), הפערים גדלו. בזמן שאנחנו משתפרים מעט, באירופה משתפרים הרבה, כמו שמסביר איל לחמן. "למרות כל הביקורות והלכלוכים, המאמן והשחקן הישראלי העלו את רמת החריצות בשנים האחרונות. הבעיה היא שאנחנו עלינו, אבל באירופה טסים ומנסים להגיע לקצה גבול היכולת של השחקן", מסביר לחמן. "אין לנו איך לעצור את הטיסה הזאת. הפער, אם לא נעשה שינויים מיידיים וברורים, רק יגדל. כשדני ניראון חזר מעונה אחת באודנסה בדנמרק לפני יותר מעשור שאלתי אותו מה מיוחד שם והוא ענה: 'עולם אחר של אימון. אימון בוקר של יותר משעתיים רק פיזיות וכוח ואימון של אחה"צ עם כושר גופני בלי הפסקה'. זה היה לפני יותר מעשור. רק שנבין איזה פערים יש. הייתי באימון של נבחרת רוסיה יום לפני המשחק עם ישראל. קאפלו בכלל לא היה מעורב, התעסקו שם רק בתנועה וקצב, לשמור עליו כל הזמן".

        לחמן מנסה להמחיש כיצד רמת האימונים בישראל נותרה כמעט כמו בשנות ה-90, למעט אביזרים מסוימים שנוספו, בעוד שבעולם היא קפצה שלוש כיתות קדימה. למה לא משנים זאת? "כי אז קבוצה שלמה תתהפך על המאמן והוא יאבד את חדר ההלבשה", אומר גיא עזורי, שהיה מאמן כושר בעברו. "תראה כמה הליגיונרים שלנו פצועים כשהם עוברים לאירופה". זאביק זלצר מסביר למה השינוי לא מגיע קודם, בגיל צעיר יותר: "אי אפשר לעשות לילד בן 13 בישראל שניים-שלושה אימונים ביום. יש לו בית ספר ומסלול שלא קשור למועדון. באירופה האפשרויות הן אחרות לגמרי. תוסיף לזה שבזמן הצבא השחקן בקושי יוצא לאימון אחד ביום ותבין איך נוצר הפער. סדר עדיפויות כבר אמרנו?".

        "אנחנו מתמודדים עם הנחיתות הפיזית בעזרת היתרונות האחרים שלנו", מוסיף זלצר. "צריך להבין שהעבודה שם נעשית בפנימיות כדורגל, בתי ספר סגורים וברמות שאין לנו כאן את היכולת הכלכלית לעשות זאת. אפילו לא חלק קטן מהדברים. יש בישראל בעיות אחרות וסדר עדיפויות אחר. שחקן באירופה לא יכול לעלות לליגה הבכירה כמו בגרמניה או באנגליה מבלי שעבר הכנה ובנייה פיזית בקבוצות הצעירות. שחקן מליגת הנוער שלנו לא יכול לעלות לאף ליגה בחו"ל מבחינה פיזית, זה עולם אחר לגמרי. שחקן בישראל עולה מקבוצת הנוער לבוגרים ונתקל בפערים אדירים. יש לנו איכויות, אבל זה עניין של סדר עדיפות לאומי, השקעה וגם אמון שלא תמיד נותנים בשחקנים".

        בזמן שהפערים האלה גדלו, רמת השחקנים ירדה. לא ברור מה קדם למה, אבל התוצאה של שני הדברים היא הרסנית. עזיבת השחקנים לאירופה לא שיפרה את הכדורגל הישראלי ויצרה כדורגלנים ישראלים שהאגו שלו צומח בקצב מוגבר מהמקובל וללא כיסוי – כי בכל זאת, הם הגיעו לאירופה. אגב, מהבעיה הזאת סובלות גם מדינות דרג בינוני באירופה כמו הולנד, בלגיה ופולין, אך ברמה מצומצמת יותר, בעיקר בזכות חוק בוסמן וההשקעה הגדולה יותר במחלקות הצעירות. באירופה יכולים לשחק כמויות בלתי מוגבלות של זרים מהאיחוד האירופי ובחלקן אף גם של כאלה מחוצה לו, וזה נותן יתרון גדול למדינות קטנות יותר כמו קפריסין ובלגיה, שמחפות על בריחת הכישרונות הגדולים ביכולת להביא שחקנים מכל רחבי היבשת. מי שראה את הכישרונות החדשים של הכדורגל הבלגי ביבשת אירופה, מבין שהפגיעה של הזרים בפס הייצור של השחקן המקומי היא לא משמעותית.

        זלצר לא רואה את שינוי דומה באופק של ישראל. "אין כאן תכנון למשהו שדומה לאירופה. לא לבנות בתי ספר ופנימיות ולא להשקיע ברמה נאותה. זה לא יבוא מהמועדונים שעסוקים בהישרדות, אלא רק על ידי המדינה והעיריות שיקצו תקציבים וישימו לעצמן מטרה לגדל ולטפח שחקנים. התקציבים כאן רק הולכים ויורדים וזה נראה גם ברמה של הליגות בנוער ובנערים".

        זאב זלצר, מנהל מקצועי הפועל פתח תקוה (ברני ארדוב)
        התקציבים רק הולכים ויורדים, מה שניכר כבר ברמות הנוער והנערים. זאב זלצר (צילום: ברני ארדוב)

        רמת גן ואשדוד

        באחד הפרקים של "עספור" חוזר איציק (עוז זהבי) ממשחק של איאקס אמסטרדם ואומר לקיקה (גל גדות) שלקחה אותו לאירוע: "תסבירי לי איך 90 אלף אוהדים מפנים איצטדיון בעשר דקות. בארץ באים חמישה אוהדים, שבעה מסיימים במעצר".

        אז נכון, אמנם באמסטרדם ארנה יש רק 52 אלף מקומות וההשוואה מוקצנת, אך כל מי ששמע אותה לא יכול שלא היה לחייך ולהיזכר כמה אמת יש בדברים. עם כל הכבוד למשאבים ועבודה קשה, ואולי עוד לפני הטיפול בהן, צריך לעצור ולטפל בתרבות הספורט של הכדורגל הישראלי, החל מהעומדים בראשו, דרך ראשי המועדונים, השחקנים ועד לאוהדים. המגרשים פשוט ריקים. כל אותם עסקנים ומקבלי החלטות הבריחו את רוב הקהל ויצרו מצב שהמוטיבציה לשינוי היא לא יותר ממס שפתיים.

        עם ובלי קשר, הפער הכלכלי מהליגות הבכירות באירופה הפך להיות תהומי. החיבור של ספונסרים גדולים וזכויות שידור יחד עם בעלים שמזרימים סכומים בלתי רגילים הביאו את הליגות הגדולות למספרים שמרבית היבשת אינה יכולה להתקרב אליהן. בשנות ה-90 תקציבי מרבית הקבוצות בליגות הבכירות היו ברמה של פי 3 או פי 4 מישראל, היום במרבית הליגות הפער הוא פי 10 ויותר.

        איצטדיון בלומפילד ריק (נמרוד סונדרס)
        איך זה שבאים לפה חמישה אוהדים והמשחק מסתיים עם שבעה עצורים? בלומפילד במצב רוח נטוש (צילום: נמרוד סונדרס)

        כשהקהל בורח, כל זה לא יכול להשתנות. קחו למשל את מכבי נתניה והפועל רמת גן, שפתחו את העונה באיצטדיון רמת גן כש-95 אחוז מתכולת האיצטדיון ריקה; בני יהודה עם בלומפילד די נטוש; הפועל חיפה עם קרית אליעזר דומם; באר שבע עם וסרמיל ש-80 אחוז ממנו ריק בכל משחק ממוצע; כנ"ל לגבי מ.ס אשדוד, רמה"ש ועכו. זו פשוט ליגה של איצטדיונים ריקים.

        ישנן קבוצות שמורידות את מחירי הכרטיסים ל-50 שקל, אבל מעבר לזה לא מציעות דבר. החוויה שכוללת דלק, אוכל, לפעמים כרטיס לילד או בן/בת הזוג, היא יקרה, ולרוב אוהדים מעדיפים לחסוך אותה כדי לטוס לחו"ל ולקבל את החוויה האמיתית, שמצדיקה את המחיר. מעטים הבעלים בישראל שמקדישים לכך תשומת לב. "היום האוהד הישראלי לא מקבל יותר מדי ובגלל זה הוא נעלם", אומר שמוליק לוי, לשעבר אחראי השיווק בבית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק. "האוהד הישראלי דורש יחס ותנאים נלווים מעבר לכדורגל. בחו"ל מקבלים את זה, אבל בארץ מה הוא מקבל? קרוב לאפס. לחץ בקופות, בכניסה לאיצטדיון ושום דבר מעבר. זאת הטעות הבסיסית. אוהד לא בא בשביל רמת כדורגל, הוא קודם כל בא בשביל האווירה, היא מייצרת את הכל".

        כך, בסיכום מכלול הדברים, מתברר מדוע הכדורגל הישראלי מדדה בקושי רב אחרי הפריצה קדימה של הכדורגל האירופי. הכדורגל הישראלי עדיין תקוע על מה שהיה כאן לפני 15 שנה, בעוד באירופה הכל השתכלל: האימונים, העבודה על האישיות של השחקנים, היחס לקהל. על כל צעד קטנטן שאנחנו עושים קדימה, אירופה (סליחה על ההכללה) עושה שלושה צעדים גדולים. עד שלא תהיה כאן מהפכה אמיתית שתתחיל מהמדינה והרשויות, אנחנו נמשיך לחשוב על צעדים קטנים לשיפור ולא להבין למה הפער מאלו שמתקדמים בצעדים גדולים רק תופח.

        שחקני עירוני רמת השרון חוגגים, הבלם סביטי ליפנייה (קובי אליהו)
        איזו סיבה יש לאוהד לבוא למגרש כזה? רמת השרון חוגגת על רקע החומה באיצטדיון גרונדמן (צילום: קובי אליהו)

        עוד בפרויקט "עורך אורח" של אבי נמני

        מדוע השתלטו האירופאים על ה-NBA?

        כיצד השפיעה כניסת האוליגרכים על הכדורגל?

        איך הפכה ספרד למעצמת ספורט?