***
אבי נמני מסביר מדוע בחר בכתבה הזו:
אני רואה, בסופו של דבר, את כל הליגות האירופאיות המובילות, כולל הקבוצות הגדולות והמובילות, עוברות לידיים של אוליגרכים, אנשי עסקים ותאגידי ענק. זה כבר קורה בהרבה מקומות. בריאל וברצלונה אולי זה לא יקרה, אבל אני מעריך שקבוצות כמו סביליה, ולנסיה ועוד מועדונים יירכשו בקרוב על ידי טייקונים.
בצרפת יש חברה קטארית שקנתה את פ.ס.ז', ויש טייקון שרכש את מונאקו. אני מעריך שיקנו בסוף גם את בורדו וליון, מועדוני ענק עם פוטנציאל קהל ורווחים. גם באנגליה זה מאוד בולט. לאן זה לוקח את הכדורגל? במה זה טוב ובמה לא?
זה קרה בדקה ה-10 במשחק בין המבורג לדורטמונד, בו ניצחה הראשונה 2:3 ב-22 בספטמבר, כשאלף מאוהדי האלופה עזבו את איימטק ארינה במחאה על מחירי הכרטיסים לאוהדי האורחת. וזה עוד למשחק חוץ שהדרך אליו לוקחת למעלה משלוש שעות ברכבת. אוהדי דורטמונד זעמו, מחו וזכו לתמיכה ממאמן הקבוצה יורגן קלופ, כיוון שנאלצו לשלם 19 יורו לכרטיס מבוגר. לא פחות ולא יותר.
הסיפור הזה רק ממחיש את ההבדל שנוצר בכדורגל המודרני בין המועדונים באירופה. בעוד בגרמניה לא מאפשרים כניסת אוליגרכים או שייחים בשל העובדה שהציבור חייב להחזיק 50 אחוז ממניות הקבוצה ועוד מניה אחת, בשאר הליגות האירופיות אוהדים יהיו מוכנים לשלם גם 90 ליש"ט לכרטיס ואפילו יותר. כי גם הם מבינים שכשרמת ההשקעה של הבעלים היא כל כך גדולה, הוא חייב לייצר גם הכנסות, במיוחד כשמדובר באוליגרך/שייח שמשקיע מאות מיליונים במועדון ולא בדיוק אכפת לו אם אבא ושני ילדים יוציאו קרוב ל-400 ליש"ט בנסיעה למשחק חוץ ואפילו יותר.
המשל הזה הוא רק דוגמה אחת מבין רבות שמצביעות על ההשפעה האדירה שיש לכניסת האוליגרכים והשייחים עם הכיסים הנפוחים לכדורגל העולמי, והפיכת עולם הכדורגל לשוק שמגלגל מיליארדי דולרים מדי שנה. עכשיו, למעלה מתשע שנים אחרי שרומן אברמוביץ' רכש את צ'לסי והפך אותה ברבות הימים לאלופת אירופה, ארבע שנים אחרי שקבוצת אבו דאבי יונייטד רכשה את מנצ'סטר סיטי והפכה אותה לאלופת אנגליה, ובעקבות טירוף הרכש בפריס סן ז'רמן, זניט סנט פטרסבורג ומלאגה (שגם עברה תהליך הפוך מאז), הגיע הזמן לערוך סיכום ביניים ולבחון את ההשפעה של הכסף הענק על הכדורגל האירופי.
שובר כל שיא
במאי האחרון פורסם בבריטניה נתון מדהים, לפיו קבוצות הפרמיירליג הפסידו בעונת המשחקים 2010/11 סכום של 361 מיליון ליש"ט, זאת חרף הכנסות בגובה 2.3 מיליארד ליש"ט. מי שכמובן הובילה את הטבלה בפער עצום מכל השאר הייתה מנצ'סטר סיטי, שהפסידה 197 מיליון ליש"ט וקבעה שיא של הפסדים לקבוצת כדורגל בעונה אחת. צ'לסי הגיעה למקום השני עם הפסדים של 68 מיליון ליש"ט.
מי שחשב שהנתון הזה יזיז שערה משערות ראשם של אחד מאנשי המועדונים הללו, התבדה ובגדול. סיטי וצ'לסי המשיכו לשפוך מאות מיליוני ליש"ט על רכש ומשכורות עתק גם בקיץ האחרון ובזה שלפניו. רוברטו מאנצ'יני אמנם התלונן כל הקיץ, אבל בסופו של דבר צירף שחקנים בסך כולל של קרוב ל-40 מיליון ליש"ט, סכום צנוע לעומת 75 מיליון שהוציא אשתקד. רוברטו די מתאו בצ'לסי קיבל 80 מיליון ליש"ט לבזבוזים הקיץ, כשבקיץ שעבר הוציאו הבלוז קרוב ל-50 מיליון ליש"ט. אין ספק שסיטי וצ'לסי הן שתי הבזבזניות הגדולות ביותר, אבל גם לקווינס פארק ריינג'רס, למשל, יש בעלים מהמפרץ שהוציא הקיץ סכומים גדולים מאוד, אך אלה סכומים שעדיין לא מדגדגים את קצה קצות האצבעות של רומן אברמוביץ'.
כל זה למעשה גרם למצב שקבוצות כמו אסטון וילה, אברטון ולמצער גם ליברפול ואפילו ארסנל הפכו לתחנת מעבר בדרך לקבוצות המיליארדרים ממזרח אירופה או מהמפרץ. דומיניק פיפילד, כתב ופרשן "גרדיאן" הבריטי, מנסה לנתח את המצב ואומר לוואלה! ספורט: "אני לא חושב שכניסת הכסף העצום לפרמיירליג פגעה בליגה. ההגעה של אוליגרכים ושייחים הפכה את הליגה להרבה יותר תחרותית, כשגם מועדונים כמו צ'לסי או מנצ'סטר סיטי זוכים באליפות אחרי עשרות שנים שלא עשו את זה. בשנות ה-90, למשל, מנצ'סטר יונייטד הייתה מסוגלת לשלוט לבד בליגה, כשרק בלקבורן, לה היה בעלים עשיר מאוד, וארסנל הצליחו לדגדג אותה. היום יש לפחות שלוש קבוצות שיכולות לקוות לזכות באליפות לפני פתיחת העונה, עם שתיים נוספות שחולמות על זה. זה הפך את הליגה להרבה יותר תחרותית, אפילו אם מועדונים קטנים יותר הפכו לבשר תותחים".
בניגוד לפרמיירליג, בליגה הצרפתית קשה לראות מצב בו איזושהי קבוצה תהיה מסוגלת להתמודד מול הכסף הענק של השייחים מפריס סן ז'רמן לאורך זמן. העיתונאי הצרפתי ואוהד פריס סן ז'רמן אילי ויינשטיין מודה שהליגה הולכת לכיוון הזה ואומר לוואלה! ספורט: "אין ספק שייווצר פער עצום בין פ.ס.ז' לכל השאר בליגה. במצב רגיל, היו לנו שתיים או שלוש גדולות בליגה, כמו בספרד, גרמניה או אנגליה, אבל מצד שני זה מעלה את ליג1 על המפה העולמית, כך שקשה להתלונן על זה".
כמובן שיש גם הרבה מתנגדים למצב הנוכחי, ובראשם עומד מנג'ר ארסנל ארסן ונגר, שאיבד הרבה שחקנים משמעותיים בשנים האחרונות. למעשה התותחנים רשמו בעשור האחרון רווח של 23.5 מיליון ליש"ט מההעברות, בעוד סיטי וצ'לסי הוציאו ביחד 961 מיליון ליש"ט באותן השנים על רכש. הצרפתי דיבר לאחרונה על החשש שלו מפני תרגילים שהמועדונים הגדולים יעשו ל"פייר פליי" המתוכנן של מישל פלאטיני ואופ"א, כשירשמו חלק מהתקציב על כסף שמגיע מספונסרים, על אף שזה אותו הכסף, ובכך למעשה אי אפשר יהיה להפוך את התחרות למאוזנת יותר.
"התכנית המקורית אומרת שעסקאות ספונסרים חייבות להיות ברמות של מחיר השוק, אבל אם מועדונים מבצעים עסקאות לא ריאליות, זה יהיה צחוק בפנים של הפייר פליי", טען ונגר, "אנחנו חייבים לוודא שהחוקים ייאכפו, מפני שהם יכולים לעזור לעתיד המשחק. כשאתה מסתכל על הסכומים שמנצ'סטר סיטי פיזרה בשנים האחרונות, איזה סיכוי זה משאיר לנו? אנחנו תמיד מנסים להשתפר כקבוצה, אבל מתמודדים מול יריבות קשות גם מחוץ לדשא. התקציב של סיטי הוא מדהים. לפעמים אתה חייב להיות ריאלי ולקבל את זה שקשה מאוד לכל השאר. אם הפייר פליי יגיע לכדורגל האנגלי, כולם ייהנו. ההיסטוריה מראה שגם קבוצות כמו נוטינגהאם פורסט, אסטון וילה ודרבי קאונטי זכו באליפויות ולא כל כך מזמן. זה יכול לקרות שוב, אם לא יתנו לקבוצה אחת או שתיים לעבוד עם תקציב אחר מכל השאר".
איפה אתם?
נראה שמעבר לעניין התחרותיות, קיים גם עניין לא פחות חשוב ומדגדג. העניין הקטן והשולי הזה, הרגש. רגש שחסר מאוד לכל המיליארדרים שמגיעים למועדונים בינוניים באירופה והופכים אותם לגדולים. הרי סביר להניח שכמו ששייח מנצור ושאר קבוצת אבו דאבי יונייטד רכשה את מנצ'סטר סיטי, היא הייתה יכולה לרכוש גם את אברטון/ווסטהאם/ווסט ברומיץ' באותה המידה בדיוק. לכן גם לא בדיוק יפריע לאותם מיליארדרים לעזוב את המועדונים שלהם ביום מן הימים.
לא צריך ללכת רחוק בעולם כדי לראות למשל איזה נזק גרם ארקדי גאידמק לבית"ר ירושלים. אפשר גם לראות מה אובדן החשק המסוים של שייח עבדולאה בין נאסר בין עבדולאה אל אחמד אל תאני ממשפחת המלוכה הקטארית גרם למלאגה, ועדיין אי אפשר לדעת מה זה יגרום לה בעתיד. זאת על אף שהשייח הקטארי ממשיך להצהיר שהוא מחויב לפרויקט שלו ב-100 אחוז, אך יחד עם זאת מוכר את השחקן הכי טוב של הקבוצה (סנטי קאסורלה לארסנל), ועל פי דיווחים בספרד ניהל לאחרונה מו"מ למכירת המועדון. גם פורטסמות של סשה גאידמק היא דוגמה מצוינת.
"אין ספק שמלאגה משמשת כנורת אזהרה בוהקת", מסביר פיפילד, "רומן אברמוביץ' הוכיח את המחויבות שלו לצ'לסי, ויש ערבויות ובטוחות כספיות שיאפשרו למועדון לשרוד גם אם הוא יחליט לעזוב. אותו הדבר גם לגבי בעלי סיטי, שהשקיעו הרבה כסף בבניית מועדון מפואר יותר, החל ממתקן אימונים חדש לגמרי ועוד. זה מראה שהם הגיעו כדי להישאר להרבה שנים. בנוסף, הכסף העצום שהוציאו המועדונים האלה הוא לא כסף מהלוואות בנקים, אלא כסף שלהם. יכול להיות שמלאגה פשוט לא בנתה וביטחה את עצמה מספיק".
ויינשטיין מספק זווית אחרת לגבי נאסר אל חאליפי וקרן ההשקעות של קטאר: "אני חושב שבעלי פריס סן ז'רמן יישארו כיוון שהאסטרטגיה שלהם היא השקעה מחוץ לקטאר מהכסף שהם מכניסים דרך הגז. הם יודעים שההשקעה בכדורגל לא תכניס להם כסף, אז הם מפזרים את הכסף בכל מיני פרויקטים מחוץ למדינה שלהם, כמו נדל"ן, תקשורת וכו'. לכן, אם הם יעזבו זה יהיה לא הגיוני. למרות זאת ברור שאם הם יעזבו את המועדון הוא ימות. אבל צריך להבין שהבעלים של מלאגה לא היה ה-שייח, אלא האחיין. תהיה בטוח שהקטארים הם אנשי עסקים חכמים, ולא עושים שום דבר שהם לא מרוויחים ממנו בצורה כלשהי. אם הם משקיעים את כל הכסף הזה, כנראה שהם יודעים שהוא יחזור אליהם בדרך זו או אחרת".
בנוסף, יש כמובן את עניין האוהדים. האם אוהדי מנצ'סטר סיטי, שנסעו עם הקבוצה למשחקי חוץ בצ'מפיונשיפ, מסוגלים להתחבר לבעלים זר שהופך את הקבוצה שלה ביום אחד מקבוצת תחתית לאלופה? תתפלאו, אבל התשובה מורכבת. "אני משוכנע שאוהדי סיטי מאושרים שלקחו אותם לרמה אחרת לגמרי", סבור פיפילד, "הם הביאו גם הרבה אוהדים בליגה שנייה ושלישית ושמרו על בסיס אוהדים רחב בתקופות קשות. צריך לזכור שהרבה מהאוהדים האלה מתוגמלים היום על שנים של סבל. כמובן שיש רבים - כמו בצ'לסי - שבזים לדור האוהדים החדש, שחווים ומכירים רק הצלחות, אבל רוב רובם של האוהדים מאושרים לשהות תחת קרני השמש לשם שינוי". ויינשטיין מסכים איתו: "אוהדי פריס סן ז'רמן בטירוף. ביום אחד הם הפכו לאוהדים של המועדון העשיר ביותר בעולם. אתה חושב שאוהדי צ'לסי או מנצ'סטר סיטי מתלוננים?".
גם אנחנו כאן
צריך לזכור שעם כל הכבוד לכסף הענק שמכניסים האנשים מאבו דאבי, קטאר או רוסיה, עדיין קיימים מודלים אחרים לניהול קבוצה וגם הם מצליחים מאוד. גמר ליגת האלופות בשנה שעברה בין באיירן מינכן לצ'לסי היה למעשה קרב ראש בראש בין שני סוגי הניהול השונים ביותר. בעוד הבלוז, שזכו בליגת האלופות במינכן, מנוהלים על ידי הכסף של אחד האנשים העשירים בעולם, באיירן מינכן מתהדרת בכמות חברי המועדון הגדולה ביותר בעולם, 185 אלף אוהדים, שמחזיקים ב-82 אחוזים ממניות המועדון, בעוד החברות המסחריות "אדידס" ו"אאודי" מחזיקות בתשעה אחוז מהמניות כל אחת.
אוהד המבורג ינס ואגנר, שמשמש כנציגה בקבוצת האוהדים הגרמנית, אמר לאחרונה: "הכדורגל הגרמני הוא לא מושלם, אבל אנחנו לא רוצים להיות כמו אנגליה, שם המועדונים נשלטים על ידי אדם עשיר אחד, שמשקיע סכומי עתק. זה גורם לחוסר יציבות ואנחנו מאמינים שברוח המועדונים מנשבת רוח דמוקרטית". גם ד"ר ריינארד ראובול, נשיא הבונדסליגה, התייחס לנושא כשאמר: "הבונדסליגה נשארת נאמנה לעקרונות שלה וממשיכה את המסורת שיצרה את ההצלחה של הכדורגל הגרמני בעשורים האחרונים: יציבות, המשכיות וקשר צמוד עם האוהדים".
כך, סוגרות רוב קבוצות הבונדסליגה עונות במאזנים כספיים חיוביים, כשכמובן יש חריגות שמכניסות סכומים גדולים מאוד כמו שאלקה, דורטמונד, ובעיקר באיירן מינכן, שבזכות המסורת האדירה שלה, כמות חברי המועדון הגדולה ביותר בעולם, והכנסות אדירות מפרסום והצלחות אירופיות, מסוגלת להילחם בכל קבוצה באירופה בכל הנוגע לרכש ובהתאם גם ביכולות המקצועיות. באיירן היא למעשה הדגם המוצלח ביותר ליציבות וניהול כספים הגיוני, שבשעת פקודה (ובעיקר לחץ, כנהוג בזאבנר שטראסה), יכולה להוציא 40 מיליון יורו על חאבי מרטינס ולסגור קיץ עם הוצאות של קרוב ל-70 מיליון יורו על רכש, שמתווסף לרשימת משכורות כבדה מאוד שכבר נמצאת במועדון.
מה המודל הנכון יותר, זה היציב, המסורתי, השורשי והדמוקרטי לכאורה, או זה שמרוכז אצל בעל הון אחד, תחליטו אתם.
