הכישלון של נבחרת ישראל במשחקים מול אזרבייג'אן ורוסיה פתח מחדש את הדיון בסוגיית השגרירים. חלק מהטענות שהועלו מוצדקות, כמו למשל ששחקנים שלא משחקים בקביעות בקבוצותיהם האירופאיות לא צריכים לקבל אוטומטית את הזימון רק בשל היותם שגרירים, או שהיציאה ההמונית הורידה את הרמה בליגת העל המקומית ופגעה בתחרות ובאופציות הזמינות למאמן הלאומי. השאלה היא: האם אפשר לומר שתופעת העזיבה לאירופה או יותר נכון הכמות הגדולה של נציגינו בתפוצות משפיעה לרעה על הכדורגל הישראלי? המדור "המראות ונחיתות" ינסה לענות באמצעות הדוגמאות של גל שיש, ברק בדש ואבירם ברוכיאן.
ממריא: גל שיש וברק בדש (וואסלנד בוורן)
בשנים האחרונות, יציאה לאירופה הפכה להיות נחלת הכלל. סוג של טרנד שהלך והתעצם ומזמן הפסיק לכלול רק את הסופרסטארים הגדולים של הליגה. בגדול, אפשר לחלק את השגרירים כיום לשלוש קטגוריות: כוכבים בשיא הקריירה שזכו בתארים בקבוצות הגדולות, צעירים מוכשרים שהחליטו לממש את הפוטנציאל מעבר לים ולדלג על הגדולות של הליגה או כאלה שעבורם היציאה קשורה יותר בחוויה או בשדרוג כלכלי בלבד. שיש ובדש, כל אחד מסיבותיו הוא, נכנסים לקטגוריה האחרונה.
שיש, 23, גדל בהפועל תל אביב ובעיקר חסה בצילם של יגאל אנטבי ודדי בן דיין. העונה שעברה הייתה אמורה להיות שנת הפריצה שלו אלא שבסופו של דבר, אנטבי הוותיק שב למועדון והדיח אותו מההרכב. בקיץ, חוזהו פג והאדומים כלל לא נלחמו להשאירו. באופן מפתיע, למרות שמרבית קבוצות ליגת העל צירפו מגן שמאלי, שמו של שיש לא כיכב בידיעות ההעברות וגם המעבר המפתיע לבלגיה הושלם בשלב מאוחר של אוגוסט. לעומתו, בדש בן ה-30 הוא שחקן שהוכיח את עצמו בליגה. חלוץ שפרץ מאוחר וידע הצלחות בעיקר בשנים האחרונות בקרית שמונה, אבל העדיף להגשים חלום מקצועי וכלכלי ולצאת לחו"ל על פני הופעות בשלב הבתים של הליגה האירופית.
כך מצאו עצמם שני השחקנים בשורות העולה החדשה לליגה הבכירה בבלגיה. וואסלנד בוורן היא קבוצה מאוחדת שהוקמה על חורבות בוורן, שזכתה באליפות בלגיה בשנות ה-80 ובשנים האחרונות הידרדרה לליגה השלישית בשל בעיות כלכליות. בגלגולה הנוכחי מדובר בקבוצה קטנה שכל מטרותיה העונה מסתכמות בהישארות בליגה. למרות מסע רכש שכלל החלפת מרבית שחקני הסגל, מדובר בקבוצה שבליגת העל אולי שווה מקום בפלייאוף העליון ובבלגיה, היא צפויה להילחם בתחתית עד תום העונה.
בעוד חבריהם בבלגיה נלחמים על כל דקת משחק ומבלים לא מעט על הספסל, שיש ובדש התאקלמו במהרה ונזרקו ישירות להרכב. המגן השלים בפעם השלישית ברציפות משחק מלא ובשבת כבש שער נדיר (וראשון בקריירה הבוגרת שלו) ב-1:1 בגנק. גם בדש, שהבקיע בבכורה בשבוע שעבר, שמר על מקומו ב-11. לצורך ההשוואה, מתוך 12 הישראלים בבלגיה רק אחד נוסף (מאור בוזגלו) פתח בסוף השבוע בהרכב.
בטורו האישי לוואלה! ספורט שפורסם אחרי התבוסה המחפירה לרוסיה, התייחס שלום תקווה לנושא השגרירים וכתב: "אני לא חושב שיציאה של שחקנים לאירופה פוגעת בכדורגל הישראלי. בניגוד להרבה פרשנים, אני בדעה שמי שיש לו הזדמנות לעזוב ולצאת לחו"ל, גם למועדונים לא גדולים, צריך לעשות את זה. המקצועיות, הניסיון שאתה רוכש והדברים שאתה לומד מעבר לים לא דומים לכדורגל הישראלי. ריבוי השגרירים לא מהווה בעיה... גם כששחקנים יוצאים, אנחנו צריכים לבנות ולייצר צעירים שמוכנים לליגת העל ויכולים להשתלב בה. זה לא קורה בליגה במתכונתה הנוכחית".
המקרה של שיש ובדש ממחיש את האבסורד הגדול בכדורגל הישראלי. שחקן צעיר שלא הצליח למצוא קבוצה בליגת העל וסקורר מוכח ומנוסה שהתנדנד בין ההרכב לספסל, מצאו את מקומם דווקא בליגה הבלגית. מי שיפרש את זה כחולשה של הרמה בבלגיה טועה ומטעה. נכון יותר יהיה לומר שהמקרה של שניהם ממחיש את ההתנהלות הבעייתית של הקבוצות בארץ בכל הקשור בבניית כישרונות. במילים אחרות, אם שחקנים שלא מוצאים את עצמם בארץ עוברים לאירופה, הבעיה היא לא בהכרח בהם אלא בעיקר בקבוצות.
אז נכון, מבחינת פוטנציאל וכישרון נטו לא בטוח שגם הצלחה בבלגיה תוביל את שיש לליגות בכירות יותר ביבשת. גם בדש בגילו כבר לא יקרע רשתות באנגליה או ספרד וכנראה גם לא בקבוצה בכירה בבלגיה בעתיד, אבל עונה טובה כן יכולה להפוך אותם למועמדים ראויים לסגל הנבחרת מה שקרה הלכה למעשה אצל שיש. כלומר, מעבר לחוויה ולשדרוג הכלכלי, השניים נהנים גם משדרוג מקצועי בבלגיה.
ונכון, עצם היותם שגרירים לא הופך אותם לשחקנים טובים יותר ונותן להם עדיפות בתחרות מול שחקן שמשחק בישראל, אבל כשבודקים מי ממלא את החלל שהשאירו השניים בקבוצותיהם מגלים שוב שהבעיה בכדורגל הישראלי לא נעוצה בעצם העזיבה לאירופה אלא בחוסר היכולת של הקבוצות לקדם את השחקן המקומי וליצור אלטרנטיבה ראויה. בגיל 38, אנטבי הוא עדיין האופציה המועדפת בעמדת המגן השמאלי בהפועל תל אביב כשעל המשבצת מתחרה אלירן דנין (28). קרית שמונה החליפה את בדש בשני שחקנים זרים. אז מה הפלא שלמאמן הלאומי אין אופציות זמינות?
נוחת: אבירם ברוכיאן (פולוניה ורשה)
ברוכיאן הוא שגריר מסוג שונה שלא נכנס במדויק לאף אחת מהקטגוריות שהוזכרו בתחילת הכתבה. הוא לא יצא לאירופה כשהוא בשיא הקריירה, לא חיפש אתגר מקצועי או שדרוג כלכלי, שכן הוא נהנה בעבר מהחוזים השמנים שחילק ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים. למעשה, המעבר לפולין נועד בעיקר כדי לשנות אווירה ולהשתחרר מהלחץ שהופעל עליו כקפטן ומתוך רצון לעזור כלכלית לקבוצה אותה הוא כל כך אוהב. במובן מסוים, מעבר מהסיבות הלא נכונות כמוהו ככישלון ידוע מראש.
כרגע, הקריירה של ברוכיאן נמצאת בנפילה חופשית. הוא יצא לפולין כשחקן בירידה אחרי כמה עונות לא מוצלחות ולא היו לו שום כלים להתמודד עם רף הציפיות הגבוה וחסר הפרופורציות שחיכה לו במועדון לא פשוט כמו פולוניה. הקשר כמעט ולא שיחק אשתקד ומעמדו המשיך לצנוח גם השנה. בפולין מעידים שהוא נמצא בכושר ירוד, בקבוצה טוענים כי הראש שלו לא בכדורגל והשיא השלילי הגיע כשהשחקן הורד לקבוצת הנוער ולא נלקח למחנה האימון בשל טענה שלא הופיע לשלושה אימונים. ברוכיאן שיחק העונה תשע דקות ובשבועות האחרונים גם איבד את מקומו בסגל.
עצוב לראות כיצד אחד השחקנים המוכשרים בכדורגל הישראלי זורק את הקריירה שלו לפח. אפשר להתווכח על כישורי ההנהגה או היכולות המנטאליות, אבל אין עוררין לגבי מה שטמון לשחקן ברגליים. אולי הבעיה נעוצה בכך שברוכיאן הוא שחקן מהדור הישן. האהבה שלו לבית"ר כל כך גדולה עד שבעבר, בתקופות השיא שלו, גרמה לו לקבל החלטות לא נכונות לקריירה האישית. זה נכון גם לגבי המעבר הנוכחי. ברוכיאן נכשל בפולוניה והוא נכשל גם אם היה עובר למכבי חיפה או מכבי תל אביב כי הוא לא באמת רוצה לשחק בשום מקום אחר.
קחו את עומר גולן כדוגמה. חלוץ מכבי פתח תקוה נמכר ללוקרן הבלגית בינואר 2008 כשהוא בפיק. היו לו תקופות מצוינות לצד תקופות בהן סבל מהחלטות הנהלה הזויות ומאמנים שהעדיפו על פניו שחקנים אחרים. אחרי שנתיים בבלגיה, גולן עשה את הצעד הכי נכון מבחינתו. הוא חזר הביתה, לחום של קבוצת נעוריו. אפשר להתווכח האם הוא מיצה עצמו באירופה והאם היה לו מקום בקבוצה גדולה יותר בישראל, אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה ולראייה, גולן נשאר במכבי פתח תקוה גם בליגה הלאומית.
המקרה של ברוכיאן זהה ויש לו פתרון אחד חזרה לבית"ר. ברוכיאן רק בן 27, יש לו עוד שנים לקריירה והוא חייב להבין שהוא עושה לעצמו נזק בלתי הפיך בכל רגע בו הוא לא משחק באופן סדיר. כרגע, המציאות היא שברוכיאן לא בעניינים בפולוניה. הוא חייב לקחת את עצמו בידיים, לוותר על הכסף ולחזור כמה שיותר מהר. בכל שכר ובכל מעמד. לא כדי להושיע את הקבוצה מהבירה או להנהיג אותה אלא כדי להחזיר לעצמו את האהבה והתשוקה לכדורגל. אין לו מה לחכות לינואר ולשרוף חצי עונה ביציע. ברוכיאן צריך לשחק בבית"ר. הוא צריך לשחק בה עכשיו ומי יודע? חלון ההעברות בישראל נסגר עוד שלושה ימים.
השבוע שהיה
המאזן הכולל: שלושה שערים (גיא אסולין, גל שיש ותומר חמד) ואפס בישולים.
מוכנים ללוקסמבורג: דודו אוואט, תומר חמד, מאור מליקסון, יובל שפונגין, עדן בן בסט וביברס נאתכו הם שחקני הנבחרת היחידים שהשלימו 90 דקות.
מתאוששים: יוסי בניון, בן שהר, אלמוג כהן ואיתי שכטר קיבלו דקות ראשונות העונה בקבוצותיהם.
צל"ש השבוע: דן מורי בבכורה אירופית מרשימה בוויטסה, מאור בוזגלו עם הופעה ראשונה העונה בהרכב סטנדרד ליאז'.
צל"ג השבוע: ברק יצחק מורחק באדום ישיר ארבע דקות אחרי שנכנס לבכורה באנורתוזיס.
שימו לב ש: רן בן שמעון שמר על מאזן מושלם בא.א.ק לרנקה אחרי שני מחזורים וגיא חיימוב עדיין לא ספג.