החמצה (או: זה לא רק הפציעות) - אוהד גרינוולד
ארון התארים של טל בורשטיין מפואר ונוצץ יותר משל כל כדורסלן ישראלי אחר בהיסטוריה. הוא זכה בעשר אליפויות ישראל; בשמונה גביעי מדינה; היה שותף בכיר למדליית הכסף ההיסטורית של נבחרת העתודה של ישראל באליפות אירופה 00'; שיחק בקמפיין יורובאסקט 03' של נבחרת ישראל, בו סיימה במקום השביעי רשמית, אחד מששת הקמפיינים המוצלחים של הנבחרת בכל הזמנים; וכמובן, הוא הצבר היחיד לצידו של גור שלף שהניף שלושה גביעי אירופה (אחד יותר ממיקי ומוטי, שניים יותר מקטש, הנפלד וברודי, שלושה יותר מג'מצ'י). ואם שלף עוד היה שותף סביל לגביעים הללו ושימש רוב הזמן כשחקן רוטציה שולי, בורשטיין היה חלק אינהרנטי מהחמישייה ששינתה את פני הכדורסל האירופאי לנצח.
מהבחינה הזו הקריירה של בורשטיין היא הצלחה גדולה. הכי גדולה. שאלה אחרת היא האם בורשטיין, מן הבחינה המקצועית הטהורה, מיצה את כל יכולותיו ככדורסלן.
כי את הקריירה של בורשטיין אפשר, בגדול, לחלק לשניים: עד הפציעה באכילס והתפרקות השושלת, אירועים שהתרחשו במקביל (בסיום עונת 2005/6); והשנים שלאחר מכן. שש העונות הראשונות שלו במכבי היו הטובות ביותר שיכול היה לבקש; בשש האחרונות הלך ודעך, עד שהפך ללא-רלוונטי. בחלקה השני של הקריירה, גם בעונות שבהן היה כשיר והוא היה כשיר לחלוטין לפחות בארבע משש עונות בורשטיין לא הזכיר, להוציא כמה רגעים נדירים, את אותו השחקן החיוני, הקטלני והאלגנטי שהיה בימים ההם.
אם כי ואת זה חשוב לציין שגם בימים הטובים לא היה בורשטיין מרגש כמו קטש, יציב כמו הנפלד או ווינר כמו ברקוביץ'. בזמן השושלת שימש כסייד-קיק, כאקסטרה-פקטור, ומשהתפרקה ונדרש לקחת אחריות לא הצליח להפוך לאחד מבעלי הבית במכבי (להוציא משחקים מסוימים בעונת 2006/7, תחת נוון ספאחיה). ברמה האישית, בורשטיין רשם את כל שיאיו האישיים, ללא יוצא מן הכלל הן במסגרת האירופאית והן בזו הישראלית עד לשנת 2006. כי משחק גמר הפיינל פור ההוא מול הפועל ירושלים היה קו פרשת המים, ולאחריו נראה בורשטיין רוב הזמן כמו הצל של אותו השחקן מפעם.
אבל זו הצרה עם בורשטיין: כל דיון לגביו יקושר מיד לפציעות הקשות שחווה ויקבל אופי תיאורטי. שכן תמיד תצורף בעניינו החידה הגדולה: מה היה קורה אלמלא הפציעה ההיא? עד לאן היה מתגלגל, לו חתם בקיץ 2006 בג'ירונה? האם היה מוחק את אותן המוסכמות הישנות לגביו שמדובר בשחקן כדורסל מעולה, אבל לגמרי לא בשחקן-על? האם היה מסיר את התווית ה"אפרורית" שדבקה בו? האם שוב היה חוזר להיות אותו בחור חצוף והרפתקן, זה שהטביע על הראש של פאו ואובראדוביץ' בגמר הסופרוליג 2001, השתולל ושאג? האם היה חוזר להעז?
טל בורשטיין אמור היה לספק הרבה שאגות. החל מגיל 26 הוא ייצר בעיקר פיהוקים.
הצלחה (או: האפור שמסתיר את הנוצץ) - ארז מיכאלי
טל בורשטיין לא מצטיין באף אספקט של משחק הכדורסל, אבל הוא טוב בכולם. זאת, יחד עם אופיו השקט, עומדים כנראה בבסיס התהייה האם הקריירה שלו היא הצלחה מסחררת או החמצה גדולה. אם היה מצטיין באספקט אחד לעומת שאר יסודות המשחק בהם בורך, או שהייתה לו יותר כריזמה, לבטח היה נחשב לגדול יותר, כזה שעומד בשורה אחת עם שחקנים כגון ברקוביץ' או ג'מצ'י, ונחשב לצלע חמישית דומיננטית יותר במכבי תל אביב הגדולה של אמצע שנות ה-2000. אבל מבט בקורות החיים של בורשטיין מגלה שהציפיות הגדולות שתלו בו בתחילת הקריירה התממשו בסופה.
נוכח חוסר האתלטיות שלו, והעובדה שאינו בולט בשום קטגוריה, בורשטיין - ובחינה אובייקטיבית של הנתונים מוכיחה זאת - השיג בקריירה שלו כל שיכול היה לבקש. שלושה גביעי אירופה, עשר אליפויות, שחקן מרכזי בנבחרת וקפטן מכבי תל אביב - רזומה כזה לא יכול להיחשב החמצה, אלא הצלחה מסחררת. נוכח הפציעות שעבר וחזרתו למגרשים, אין כאן פספוס כמו במקרהו של עודד קטש. להפך, בורשטיין חזר לטופ פחות בגלל רמת הכדורסל, יותר בזכות הניסיון, הקבוצתיות והיותו סותם חורים נצחי הודות לרב-גוניותו. אפרוריותו תמנע ממנו להפוך מודל לחיקוי, אבל כישרונו, נחישותו, ניסיונו ויכולתו לממש את מלוא הפוטנציאל - מה שקשה לומר על מרבית השחקנים הישראלים הפכו אותו "רק" לאחד משחקני האול-אראונד הגדולים של ישראל, אולי הגדול שבהם.
החמצה (או: למה נשארת במכבי?) - אור שקדי
כשמנסים להיזכר ברגעים היפים בקריירה של טל בורשטיין, עולים בראש בעיקר שני מהלכים הראשון בגמר הסופרוליג בברסי בשנת 2001, כשהטביע בצורה פנטסטית בדרך לגביע אירופה ראשון בשושלת של הצהובים. השני, שנתיים לאחר מכן, אליפות אירופה 2003 בשבדיה, בה בורשטיין לקח אחריות וקלע סל עם הבאזר ושלח את נבחרת ישראל להישג הטוב ביותר שלה ב-20 השנה האחרונות רבע גמר אליפות אירופה.
אבל האם זה מה שנזכור מבורשטיין בעוד כמה שנים? ספק רב. קודם יעלה זיכרון אחד חזק יותר, כתובת שהקריירה שלו ריססה על הקיר לפני כל מהלך כביר שלו: מיתוס לשחקן שהפציעות ודברים אחרים נוספים מנעו ממנו מלהגיע לרמות הגבוהות באמת. אחר כך רק יעלו הרגעים הגדולים.
זו טעות להתייחס לבורשטיין בתור שחקן מוגבל שהוציא מעצמו את המקסימום. כבר בגיל צעיר מאוד ניתן היה לסמן אותו בתור השחקן הישראלי המוביל של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל בעידן פוסט עודד קטש ודורון שפר גארד גבוה מאוד עם קליעה טובה ותנועה נהדרת לכיוון הסל. אמנם הוא לא היה הכי מהיר בעולם, אבל הניצוצות שהראה בחלקים רבים של תחילת הקריירה שלו גרמו לאנשים להתאהב בו ולהחזיק במחשבה שמדובר בשחקן שיכול בקלות להגיע לגבהים לא מקובלים לשחקן ישראלי אפילו NBA.
אלא שבורשטיין לקח את כל זה לעונות טובות מאוד ככינור שני ועונות פחות טובות ככינור ראשון. השורה התחתונה, התארים, היא מספקת כמובן ומרשימה למדי, אבל העובדה שאחרי כל כך הרבה גביעים וצלחות אנחנו עדיין מנהלים שיח כזה סביב המילה החמצה, אומרת משהו. הסיבה לכך היא לא רק הפציעות.
קדמה לכך ההחלטה להישאר בארץ ולשחק במכבי תל אביב. בהיכל נוקיה תמיד ידעו להעריך יותר את דרק שארפ, דיוויד בלו ושלל זרים, לפני שידעו בכלל לתפוס מה יש להם ביד. לו העריכו יותר את בורשטיין האיכותי של לפני הפציעות, אולי היינו מדברים אחרת היום. כשבורשטיין כבר לקח את ההחלטה הנכונה ויצא בגיל 29 לחתום בפואנלברדה הספרדית, קצת אחרי שהתאושש מהפציעות שלו, זה היה קצת מאוחר מדי. הוא סיפק עונה סולידית ונאה, גם בתקופה פיזית פחות טובה, אבל לא כזו שתחפה על מה שיכול היה להשיג קודם.
אלא שהפציעות שינו את כל התמונה. משחקן שבחר לנגן כינור שני במכבי תל אביב, הוא הלך ודעך. הוא עזר למכבי תל אביב לחצות בכבוד את עידן פוסט שאראס-פארקר, עזר לנבחרת ישראל לא לאבד את כבודה באירופה, וכל מיני דברים שהם לא מובנים מאליהם. אלו דברים שצריך לדעת להעריך. אבל האם הצליח לשנות את התחושה שיכול היה להשיג יותר? שיכול היה להיות יותר מהכינור השני הטוב בתולדות מכבי תל אביב ולהשאיר זיכרון חזק יותר מניצוצות הפוטנציאל? העובדה שהשאלה הזו עדיין באוויר אומרת הכל.
