בטטת כורסה: חייך, אולי אכלת אותה

הפועל באר שבע החדשה, כמו באר שבע הישנה היא עדיין קבוצה שקשה להתאהב בה, ומעקב אחר תווי פניו של אלישע לוי, שחייך בתחילת היום, מלמד שהוא מתחיל להבין זאת. דוד רוזנטל במדור חדש מסכם שבת של כדורגל, לא מסתגל ליבשושיות של רמי וייץ ומפענח כמה מהאמירות של מוצ"ש

  • אלישע לוי
  • רמי וייץ
דוד רוזנטל

שישי בצהריים, נסיעה מיוזעת ברכב קטן ולא ממוזג ברחובות הצרים של יפו (אל תשאלו למה). ממש במקרה חנינו, זוגתי ואני, מול בלומפילד, מרחק הליכה של כמה עשרות מטרים מהיעד שלשמו הגענו. אף פעם אי אפשר להתעלם מבלומפילד, גם ואולי בעיקר ביום שאין בו כדורגל – תמיד עומד שם, גאה ומזמין, משאיר שובלי רומנטיקה מהעבר ומעניק מבט אופטימי לעתיד. אחד השערים, כמדומני שער 10, היה פתוח וסיפק הצצה אל הגוון הירוק העז של כר הדשא. עלי מוהר המנוח כתב פעם, אי שם בשנות השמונים, שהרגע הכי מרגש של אוהד כדורגל שמגיע לבלומפילד הוא העלייה במדרגות שבסיומה נגלה לעיניים המגרש במלוא הדרו. היום בלומפילד שונה – כבר לא צריך לעלות במדרגות כדי לראות את הדשא, אבל ההתרגשות עודנה שם.

כל זה קרה, כאמור, לגמרי במקרה ביום שישי. רק כדי להזכיר שהנה, זה כאן. עונת הכדורגל יוצאת לדרך.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
הוא לא חייב להיות מלא כדי שנרגיש התרגשות. איצטדיון בלומפילד (צילום: ברני ארדוב)

החיוך של אלישע יוצא להפסקה

הרבה דברים קורים בליגה שלנו בין פגרה לפגרה. קצת כמו לבקר בבית שעובר שיפוץ - בכל פעם שאתה מגיע הוא נראה אחרת: שיטת הפלייאוף שוב שונתה, כמות המשחקים פחתה, אבי לוזון עדיין שם אבל עמוס, איציק, ייטב ו___ (השלם את החסר) לוזון לא, קרית שמונה זוכה בכל שבוע לתואר "האלופה", ניר לוין שב לכס הפרשן ואפילו מגלה חוש הומור בריא ואלישע לוי הוא מאמן הפועל באר שבע.

היה משהו משובב נפש לראות לפני המשחק מול סכנין את לוי רץ בעליצות ליציע אוהדי הקבוצה, בלוריתו המפורסמת מתבדרת ברוחות הנגב היבשות. אפילו דרך המסך הסובל מנימו?ל תמידי (הלו, צ'רלטון, משחק פתיחת העונה, למה לא ב-HD?) אפשר היה להבחין בהתרגשות שלו, בתחושת השחרור ממועקת התובענות של אוהדי מכבי חיפה. לוי הוא איש שמשדר אופטימיות, אוהב להרגיש מחויך. הריצה שלו ליציעים הייתה משיחית משהו ועדיין נטולת שחצנות. הוא כאילו בא להגיד לאוהדים שהנה, נגמרו הזמנים הרעים. כל מאמן היה מפחד להגיע לבאר שבע. אלישע לוי עבר, מבחינתו, את הגיבושון בארבע השנים האחרונות. כאן עדיין לא מצפים ממנו לכדורגל, פה הוא יכול להסתפק בפלייאוף עליון. הוא בוודאי לא מרגיש שהוא נמצא באחד מסירי הלחץ הגדולים בישראל.

או לפחות לא הרגיש, עד שריקת הפתיחה. כי אחריה הוא כבר הבין שיש לו הרבה עבודה. לפחות בגזרה הדרומית של ליגת העל, לא נראה שמשהו השתנה. באר שבע עדיין לא מספקת אפילו קורטוב של אטרקטיביות, לא מעוררת שום רצון לפרגן לה או למאמן שלה. כל מחשבה חיובית על הקבוצה הזו נשחקה אחרי עוד חור בהגנה, החמצה מיותרת או כרטיס מטופש. כשעל המסך ריצדה פתאום הבשורה "מנצ'סטר יונייטד 3 פולהאם 2", קללה חרישית בקעה בלב, הפיתוי לוותר כבר עכשיו גדול. היי, נשמעה נזיפה מכיוון המוח, רק 35 דקות של עונה עברו, דיר באלאק להתחיל ללכלך כבר עכשיו.

לפני הירידה להפסקה, לוי הסתכל בדכדוך לכיוון הספסל, המצלמה קלטה את הפנים שלו. הוא הבין שאין שם אף מוחמד גדיר, עידן ורד או דלה ימפולסקי, שזה מה יש ועם זה ינצח (או שלא). ואז, החיוך המפורסם חזר למחסנים, יצא להפסקה של שבוע אחד, במקרה הטוב. לפחות אל הפנים שלנו הוא חזר זמן קצר לאחר מכן, ברגע שקרית שמונה ובית"ר ירושלים התחילו להראות לנו שהתקווה לא מתה.

ריצה משיחית ללא נימה של שחצנות, רק רצון לשנות. אחר כך הוא הבין שהשינוי רחוק מלהגיע. אלישע לוי (צילום: רוני לבנה)

ככה הורגים משחק טוב

בשנה שעברה הבעתי בסיכום אחד המחזורים טרוניה כלפי רמי וייץ. אז זה קרה אחרי 0:0 משמים, כשהטענה הייתה שוייץ לא חי את המשחק. התפקיד של שדר הוא לעטוף כל התמודדות, ולו המשמימה ביותר, בציפוי של זהב, לחתור לכך שהצופה יישאר ערני מול המסך במשך תשעים דקות.

הבעיה, כפי שנחשפה בשבת, גדולה הרבה יותר – לא רק שווייץ אינו מעורר משחק רדום, הוא עושה אפילו את ההפך ומרדים משחק טוב. בהתמודדות בין קרית שמונה לבית"ר ירושלים היו כל המאפיינים של קלאסיקה – שער אחרי 40 שניות, גול גדול לחיבורים, כמעט גול במספרת, שוויון בדקה ה-90, שער ניצחון בזמן פציעות, התגודדות סביב השופט, מכות והרחקות. כל שדר חולם על משחק כזה. וייץ לא, מסתבר.

כמובן שכמעט הכל בעיני המתבונן. יהיו שיוכלו לזהות התלהבות אחרי הגול של בדש או ההרחקה של אלי כהן, אבל נדמה שהאוקטאבות המנומנמות של וייץ לא צומחות כמעט אף פעם למימדים הנכונים. לגבי שני מקרים אין שום ספק – וייץ אכן התלהב מהשער של אבי ריקן, בעוד ההתנהלות שלו בזמן השער של לירון דיאמנט הייתה שערורייתית, ולמרבה הצער בשנים האחרונות גם אופיינית. הוא זעק "נבדל" בזמן שהשופט סימן בידו למרכז המגרש, ואחרי שעודד מכנס העמידו על טעותו סירב להתרגש, כאילו נעלב מכך ששמואלביץ' מעל באמון הקוון שהרים את הדגל.

שדרים הם בני אדם, הם טועים, אבל אצל וייץ זה בא ממקום אחר, אותו מקום שאפשר לסכמו ב"לחיות את המשחק". וזה לא שהוא לא מסוגל – ביורו ראינו אותו מעביר שידורים מופתיים ומלאי התלהבות. אבל זו, כנראה, הבעיה: הוא לא מצליח להביא את עצמו לאותה רמת התלהבות. לו היה היורו מסתיים לפני שלושה ימים זה היה מובן, אולי אפילו נסלח. בעיתוי הנוכחי זה ממש לא מקובל, במיוחד לאור העובדה שבאמת קיבלנו בקרית שמונה משחק לפנתיאון, כזה שאנחנו יכולים רק לחלום שנקבל במחזור הראשון של העונה. אפשר רק לקוות שמקרה השער של דיאמנט הסיר את החלודה ומעכשיו נקבל וייץ שונה לחלוטין.

שער אחרי 40 שניות זוכה לאוקטאבות בינוניות. בדש כובש מול בית"ר (צילום: אדריאן הרבשטיין)

בין השורות

דרור קשטן אחרי ה-1:1 של בני יהודה בעכו: "הדברים ייראו הרבה יותר טוב אחרי שנתחזק".

מה הוא באמת אומר: לא יודע מי נותן את הכסף עכשיו, אחרי שברק אברמוב הלך, אבל זה בדיוק הזמן להתחיל להכין אליבי ולבנות קייס לחלון ההעברות בינואר.

ניר קלינגר אחרי ה-0:0 של הפועל חיפה מול מכבי נתניה: "התוכנית שלנו עבדה פחות טוב משקיווינו".

מה הוא באמת אומר: אני חייב להגיד שבאתי עם איזושהי תוכנית. אולי מישהו יאמין לי.

ניצן שירזי לפני המשחק בין הפועל תל אביב להפועל רמת גן: "יש כאן שחקנים שלא מכבדים אותי, אסור שזה יקרה".

מה הוא באמת אומר: עכשיו, כשאין לי את הגב של טביב, אני מרגיש אבוד.

שלומי דורה אחרי ה-0:0 של סכנין בבאר שבע: "השחקנים נתנו משחק הרואי".

מה הוא באמת אומר: חבל שלא כולם באר שבע, כל קבוצה אחרת הייתה נותנת לנו בראש.

אלי כהן אחרי ה-3:2 של בית"ר ירושלים בקרית שמונה: "חבל שהאחידות בשיפוט לא טובה. לא אדבר על שופטים".

מה הוא באמת אומר: וגם לא אגיד יותר אף פעם שספגנו שער לא מחויב המציאות.

אני נשבע לכם שהייתה לי תוכנית, נשבע. ניר קלינגר (צילום: קובי אליהו)

הכי מוזר ש...

ליגת העל יצאה לדרך ללא מכבי פתח תקוה.

לאיתן שמואלביץ' עדיין יש מניירות של שופט בכיר גם אם השיפוט שלו הכי רחוק משלמות. באנדרסטייטמנט.

"שער השבת" שמרה על דיון תרבותי, מנומס ונעים, עד שאבי לוזון אמר את המילה הראשונה.

לו רק הביצועים היו שווים למניירות שלו. איתן שמואלביץ' (צילום: אדריאן הרבשטיין)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully