אלברט איינשטיין נתן פעם הסבר פשוט ליחסות. "שים את היד על תנור רותח למשך דקה וזה ייראה לך כשעה", אמר, "שים את היד על ברכה של אישה למשך שעה וזה ייראה לך כדקה". אין היום מקום בספורט הישראלי שמייצג לבדו את כל צדי המשוואה הזו כמו הפועל תל אביב. או, ליתר דיוק, כמו חיים רמון.
בשנות השמונים נחשב רמון לכוח עולה, אבל העניינים החלו להידרדר והוא הפך במהרה לילד הרע של הפוליטיקה הישראלית. דוגמאות לא חסרות: "התרגיל המסריח" שהוביל תחת שמעון פרס להפלת הממשלה ב-1990; חוק ביטוח הבריאות הממלכתי שמעורר עד היום את זעמן של רוב שכבות האוכלוסייה; הרפורמה הכושלת שהוביל בהסתדרות; הכישלון הגדול של מטה פרס בבחירות ב-1996 (בניווטו של משה תאומים, אגב); החברות הקרובה וההגנה ללא סייג על אריה דרעי לפני ואחרי שנכנס לכלא וכמובן, פרשת הנשיקה האסורה שהמיטה עליו קלון של עבריין מין מורשע כל אלה הפכו את רמון לפוליטיקאי מוחמץ, אם להגדיר זאת בעדינות ומנקודת מבט סלחנית. בעיני רבים בציבור, שמו היום מייצג אדם שפיו ולבו אינם שווים.
גם הדור הישן של הפועל תל אביב לא זוכר את רמון לטובה. הוא היה הנציג האחרון של הקשר בין ההסתדרות לקבוצה לפני שזו עברה לידיים פרטיות, הוא לא בדיוק סמל הטוב והתמים ולא היה חלק ממנגנון ההישגיות והתארים שהמועדון הזה צבר לאורך השנים. אם להיות בוטים, רמון היה במשך תקופה מסוימת סוג של אלי טביב, פרסונה נון גראטה במתחם חודורוב. אבל ביום רביעי, כשהבטיח שכל קשר בין הפועל תל אביב לטביב הסתיים, הוא הפך למשיח. כך, בהינף כמה הצהרות, שוכחים לו הכל. אם נחזור למשל של איינשטיין, פעם רמון היה עבור אוהדי הפועל תל אביב התנור הלוהט שגורם לסבל. היום הוא הדמות היפה והמחוזרת שמבטיחה הנאה. תורת היחסות, גרסת הכדורגל הישראלי.
אבל לא מדובר פה רק ברמון. בהפועל תל אביב יש דפוס קבוע של סירקולציה ניהולית, וזה כשלעצמו לא ממש בריא למועדון. גם משה תאומים וגם מרבית חברי ההנהלה שיעבדו תחתיו הם אנשים שעברו בקבוצה לפחות פעם אחת בעבר. מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים אינן דוגמה לניהול בריא יותר מזה של הפועל תל אביב, אבל לזכותן ייאמר שהם מחפשות את הישועה בכל פעם אצל משיחים אחרים, גם אם הם מתבררים כמשיחי שקר, ממצות את כל האופציות ומי שהלך אינו חוזר. השיבה לאותם אנשים שהישגיהם בעבר היו מוגבלים במקרה הטוב וגרועים במקרה הפחות טוב אינה ערובה להצלחה, רק עדות לכך שמאגר גלגלי ההצלה של הפועל תל אביב לא גדול. זאת, אם גלגל ההצלה הזה קיים בכלל.
זה "אם" גדול, משום שאיש לא יודע מה יהיו מקורות המימון של הפועל תל אביב ותחת איזה תקציב תתנהל הקבוצה עם כמות התארים הגדולה ביותר בכדורגל שלנו ב-15 השנים האחרונות. תאומים ורמון אינם גב כלכלי, הם רק השליחים. במסיבת העיתונאים הם הבהירו שהרוב תלוי בקהל. "המטרה היא שהאוהדים ירכשו חצי מהמועדון", אמרו. הם הדגישו את תפקידם של אוהדי הקבוצה, את נאמנותם ואת חלקם בהצלחתה. ההצהרות שלהם מניפולטיביות, אבל לא נאמרו רק לצורך חנופה זולה. קבוצת ה"רוכשים" סימנה את הרוכשים האמיתיים, ללא מרכאות אוהדי הקבוצה. כשהאוהדים יקיצו משנת היופי ויתפכחו מהשיכרון של עזיבת טביב, הם יגלו שהעסק הזה הולך לעלות להם כסף. יש הרבה רומנטיקה באמירה כמו "קבוצה של אוהדים", אבל רומנטיקה נעלמת, בדרך כלל, כשהיא מיתרגמת למזומנים. אלא אם מדובר במפעל כמו הפועל אוסישקין.
רק שהפועל תל אביב בכדורגל היא לא הפועל אוסישקין, מכמה סיבות. ראשית, כי הפועל אוסישקין קמה על חורבות קבוצה מתפוררת שהייתה קיימת באותו זמן כמעט רק על הנייר. שנית, וזו סיבה חשובה בהרבה, משום שהמהלך הזה החל ביציעים ולא בא מכל מני פטרונים שאולי אוהבים את הקבוצה, אבל אוהבים יותר להיות בוסים גדולים. יש הבדל גדול בין התארגנות מהיציע לבין התארגנות מיציע הכבוד, בטח של כאלה שהיו בעבר כבר בעלי עניין בקבוצה.
אומרים שקל לקנות אוהדי קבוצות בכסף. תביא מישהו, הזוי ככל שיהיה, עם מזומנים בארנק, והוא שלהם. אלא שכאן יש מקרה הפוך, קצת מוזר: רמון ותאומים קנו את אופציית ההתנתקות מטביב, אבל מי שיצטרכו לשלם כדי לממש אותה הם יושבי היציעים. כאילו אין מחאה, כאילו גני ילדים הם מוצר זמין לכל דורש, כאילו המחיה פה מאפשרת חיסכון של אלפי שקלים בחודש.
עכשיו, אוהדי הפועל תל אביב, תסתכלו על המשוואה הזו ותחשבו על השאלה הבאה: זה נראה לכם הגיוני?
