לפסיכולוגיה יש משקל עצום בכדורגל. אמונות, תחושות בטן וביטחון עצמי משפיעים לעתים על התוצאה לא פחות מאשר יכולת וכישרון. אתמול (ראשון) היינו עדים לדוגמה מצוינת לכך, ומבחינת אנגליה הסוגיה רלוונטית במשך הטורניר כולו.
זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה הגיעו האנגלים לטורניר גדול מעמדת אנדרדוג. לא באופן אובייקטיבי, כמובן, כי כבר היו לאנגלים נבחרות חלשות הרבה יותר מזו הנוכחית, אלא בתפיסה שלהם עצמם. האוהדים והתקשורת במולדת הכדורגל תמיד ראו בנבחרת שלושת האריות מועמדת טבעית לזכייה בכל תואר, ועשורים של כישלונות לא הצליחו לשכנע אותם אחרת. זה השתנה בגלל הבלגן הניהולי המתמשך שהסתיים במינויו של רוי הודג'סון למאמן שבועות ספורים לפני פתיחת יורו 2012.
אנגליה בתפקיד האנדרדוג
אולי זה לא נעים לומר זאת על המאמן הוותיק והמצוין הזה, אבל אין מה לעשות הודג'סון הוא האנדרדוג האולטימטיבי. רוב הצלחותיו לאורך השנים, מהאליפות הראשונה בשבדיה עם האלמשטאד ב-1976, דרך ההעפלה למונדיאל עם שווייץ ב-1993, וכלה בפולהאם שהגיעה לגמר הליגה האירופית לפני שנתיים, הושגו מעמדת נחיתות. הודג'סון אלוף בזה, הוא מתמקצע במיצוי פוטנציאל של שחקנים שנחשבים לבינוניים, הוא יודע להחדיר בהם ביטחון עצמי כאשר הציפיות נמוכות. גישה זו לא עובדת במועדונים גדולים. זו הסיבה, שלמרות ההערכה העצומה שרוכש כלפיו מאסימו מוראטי, הודג'סון נכשל באינטר. זו הסיבה שהוא ממש לא התאקלם בליברפול דמותו הייתה מנוגדת ב-180 מעלות ל-DNA של המועדון, ואוהדיו פשוט דחו את ההשתלה המלאכותית כגוף זר.
אחת השאלות הפסיכולוגיות המרתקות ביותר של יורו 2012 התמקדה בהופעתה של אנגליה בתפקיד שלא מוכר לה תפקיד האנדרדוג מטעם עצמה. כי למרות הפציעות הרבות וההכנות הלקויות, הסגל הנוכחי שלה לא הצדיק ציפיות כה נמוכות. האנגלים לא היו חייבים לתת לצרפת חופש פעולה מוחלט בקישור, להתבצר בבונקר מול אוקראינה ולוותר מראש על משחק יצירתי נגד איטליה. תארו לעצמכם שבמקום רבע גמר אליפות אירופה היינו צופים אתמול ברבע גמר ליגת האלופות במגרש ניטרלי, כאשר וויין רוני, דני וולבק ואשלי יאנג לובשים את חולצת מנצ'סטר יונייטד, בעוד קלאודיו מרקיזיו, לאונדרו בונוצ'י ואנדראה ברצאלי מופיעים בחולצות הפסים של יובנטוס. האם גישתם של השדים האדומים הייתה דומה לזו שהפגינו אתמול? כאשר בוחנים את הרכבי שתי הנבחרות, שחקן מול שחקן, אין לאיטלקים יתרון בולט, בוודאי לא בעוצמה שהשתקפה על הדשא בקייב.
ואולם, עד אתמול גישת האנדרדוג עבדה מצוין מבחינת האנגלים. שני ניצחונות ותיקו בשלב הבתים היוו הישג נדיר מבחינתם. רק בשני הטורנירים הביתיים (מונדיאל 66 ויורו 96) ובמונדיאל 2006 הניב שלב הבתים תוצאה זהה מבחינתם, בעוד מאזן מושלם של שלושה ניצחונות היה אך ורק לפני 30 שנה, בספרד 82. לפתע התחילו בממלכה לדבר על כך שהנבחרת של הודג'סון יכולה "לעשות צ'לסי", כלומר להתבנקר מול יריבות עדיפות ולצחוק כל הדרך אל הגביע. אלא שבפועל השוואה זו לא הייתה רלוונטית. הרי אם עושים הקבלה ליריבות שהפסידו לכחולים של רוברטו די מתאו, אז עם כל הכבוד לסקוואדרה אזורה היא צריכה לשחק את תפקיד נאפולי, שנרמסה 1:4 בהארכה בסטמפורד ברידג'. היא לא קרובה לברצלונה ובאיירן מינכן, ואל מקבילותיהן ספרד וגרמניה החבורה של הודג'סון כבר לא תגיע. המחשבות על צ'לסי בסך הכל מדגישות את הלך הרוח הפסיכולוגי בחדר ההלבשה.
הכוח הפנימי של הארט
דו קרב פנדלים הוא עניין פסיכולוגי טהור בפני עצמו, וכאן היינו עדים אתמול לתופעה מדהימה בכל קנה מידה. ההיסטוריה של האנגלים בהכרעות מסוג זה ידועה היטב. עד אתמול, לא פחות מחמש פעמים סיימה אנגליה את דרכה בטורנירים גדולים בהפסדים מהנקודה הלבנה. למעשה, בשני העשורים האחרונים היא הודחה בשלב הנוקאאוט רק פעמיים בדרך אחרת במידה וצלחה את שלב הבתים מול ברזיל ב-2002 ונגד גרמניה לפני שנתיים. מאז הערב העגום ב-4 ביולי 1990 בדלה-אלפי של טורינו, כאשר סטוארט פירס וכריס וודל התייפחו ללא מעצורים אחרי החמצות הפנדלים שלהם בחצי הגמר מול מערב גרמניה, הייתה זו הטראומה הספורטיבית הלאומית האולטימטיבית. אנגליה רעדה מפני האפשרות לדו קרב פנדלים ויצאה תמיד מנקודת הנחה שהיא חייבת להכריע משחקים ב-90 או ב-120 דקות כדי לא לעוף הביתה.
והנה אתמול ראינו גישה הפוכה. אנגליה השתוקקה להגיע לפנדלים, וניכר על שחקניה שהם מאמינים ביכולתם לשבור את המחסום. ייתכן שזה נבע חלקית מהניצחון של צ'לסי על באיירן בגמר ליגת האלופות. ייתכן שזה נבע חלקית גם מהמאזן העלוב של סקוואדרה אזורה עצמה בהכרעות מהנקודה הלבנה האיטלקים הפסידו עד אתמול חמישה משבעה קרבות כאלה. אבל ברור כשמש שדמות המפתח באמונה הפסיכולוגית הזו היה ג'ו הארט. שוער מנצ'סטר סיטי קרן מביטחון עצמי. גם בהארכה, כשהפנדלים התקרבו, המצלמות תפסו את הארט עם חיוך נינוח על פניו. הוא נראה מוכן לאתגר הכביר, משוכנע שהוא יכול לו. הוא שידר כוח פנימי. אני מודה ברגעים אלה האמנתי, באמת ובתמים, שאנגליה תהיה פייבוריטית בדו קרב. הארט הצליח להעביר את התחושה שלו גם אליי. אני לא היחיד. עשרה השחקנים על הדשא ומאמן אחד על הספסל נדבקו אף הם באמונה זו. אחרת הם היו עושים מאמצים גדולים הרבה יותר לשנות את התוצאה המאופסת.
החוצפה הגאונית של פירלו
בתחילת הדו קרב הכל הלך לטובת הארט. הוא היה קרוב מאוד להדוף את הבעיטה של מאריו באלוטלי לפינה התחתונה. ריקארדו מונטוליבו ראה זאת, וניסה לכוון את הכדור קרוב עוד יותר לעמוד. זה הלך החוצה. השוער האנגלי, עם תנועות האריה שלו, הצליח להוציא את הבועטים מהריכוז. המומנטום היה באופן חד וברור לצדה של אנגליה. עד שבא אנדראה פירלו.
את הגאונות של הפליימייקר בן ה-33 אי אפשר לתאר במילים. ספק אם יש בעולם בימים אלה שחקן אינטליגנטי יותר, הן מבחינת חוכמת המשחק, והן מבחינת ההבנה הפסיכולוגית של היריב. פירלו ידע שלא מספיק לשים את הכדור שלו ברשת תפקידו היה לשנות את המומנטום. הוא היה צריך להוציא את הרוח מהמפרשים של אנגליה ולשבור את האמונה העיוורת של הארט בכוחותיו. ההקפצה החצופה למרכז השער, הימור מסוכן מעין כמוהו, השתלמה. הבלון האנגלי, אותו ניפח הארט, התנפץ ברגע זה ברעש גדול. הביטחון העצמי נעלם כלא היה. האמונה של אנגליה התאיידה, ושני הפנדלים שלה לאחר הבעיטה של פירלו הוחטאו על ידי אשלי יאנג ואשלי קול, אשר הצטרפו לרשימה ארוכה מאוד של שעירים לעזאזל מהטורנירים הקודמים, שכוללת בין היתר את דייויד בקהאם, פרנק למפארד וסטיבן ג'רארד, שלא לדבר על גארת סאותגייט. מנגד, לשוער האנגלי לא היה סיכוי מול הבעיטות של אנטוניו נוצ'רינו ואלסנדרו דיאמנטי.
פירלו לבדו ניצח את המשחק. האיש שניהל את איטליה במשך כל 120 הדקות הנהיג אותה גם אחרי שריקת הסיום. נכון לעכשיו, הוא השחקן המצטיין של הטורניר, ויהיה מרתק לראות אותו בפעולה מול הקישור הגרמני.