הצצה לעבר תמונות השחקנים הרשמיות המופיעות בהרכבים על המרקע ובאתר של אופ"א, מספרת את כל הסיפור. שחקני נבחרת איטליה מחייכים כולם, בעוד אלה האנגלים עוטים על עצמם ארשת קשוחה וניצבים בפנים חתומות. כי איטליה של צ'זארה פראנדלי היא נבחרת שמחה ומגוונת, שמסוגלת להציג כדורגל מהנה ומהווה גרסה מרעננת לסקוואדרה אזורה המסורתית, ואילו אנגליה, כפי שהיטיב לציין פאולו די קאניו, היא סוג של קבוצה איטלקית משנות ה-80' - קשוחה, פיזית ומאוד מוגבלת. גרמניה לבטח מאוכזבת.
***
שתי הנבחרות שהתייצבו למשחק באצטדיון האולימפי המנוכר בקייב, הגיעו לטורניר ללא ציפיות גדולות ויסיימו אותו בכל מקרה מרוצות. אנגליה נותרה ללא הפסד והודחה רק לאחר עוד טראומת פנדלים לאוסף (צלחה דו קרב כזה רק פעם אחת משמונה ניסיונות), ואילו איטליה כבר בחצי הגמר - חולמת על עוד תואר שיגיע כתגובה מהירה לפרשיית שחיתות. הצורה בה התייחס פראנדלי לסקנדל האחרון שהסעיר את איטליה, העניקה לנבחרת מימד נוסף של ביטחון. בדיוק כמו הגישה הכללית שלו כמאמן, הן מבחינה טקטית והן מבחינת יחסי האנוש. איטליה, ולא רק מבחינת המערך על המגרש, מעולם לא הייתה גמישה יותר.
פראנדלי הוא מורה, אך מהסוג המלטף ולא מאלה שמטיפים ומכים עם סרגל על היד של התלמיד הסורר. "יש לו קוד אתי שהוא נאמן לו ומחייב את שחקניו לקחת אותו ברצינות, אבל מצד שני הוא סלחן וקשוב לרגשות של השחקנים שלו", מסביר מאוריציו קרוסטי, כתב 'לה רפובליקה'. "הוא יודע למתוח את החבל וגם להציב גבולות, לכן הסגל כל כך מגובש מאחוריו. התמונות בהמנון היו מרגשות וכך גם החיבוק שהשחקנים העניקו לג'יג'י בופון לפני הפנדלים. זו גאוות היחידה של איטליה עליה דיבר פראנדלי כשנכנס לתפקיד".
***
המאמן האיטלקי התעלם מהדיבורים על מעורבותו של לאונרדו בונוצ'י בפרשה האחרונה, גיבה אותו בצורה מלאה וקיבל ממנו הופעה מרשימה במרכז ההגנה נגד האנגלים. על יקירו ריקרדו מונטוליבו, שספג לא מעט ביקורות באיטליה על הופעותיו בנבחרת, הוא הגן בדיבורים ובמעשים, כשהחזיר אותו להרכב כדי שישתף פעולה עם הגאון אנדראה פירלו במרכז המגרש. מונטוליבו התעלה עם פעולות מבריקות בעיקר במחצית הראשונה, ולמזלו גם החטאת הפנדל שלו לא הייתה קריטית בסופו של דבר.
עוד דוגמה? אין טובה יותר מזו של מריו באלוטלי. האוהדים האנגלים השמיצו את חלוצה של מנצ'סטר סיטי, התקשורת בכל אירופה לעגה לו, אבל פראנדלי ידע לנטרל את הפצצה המתקתקת הזו, סלח לו על כל שטות לאורך הקדנציה והשאיר אותו על המגרש כדי להבקיע את הבעיטה הראשונה בדו קרב מהנקודה הלבנה. "אף אחד אחר לא היה מוותר לו", משוכנע העיתונאי קרוסטי. באלוטלי היה האחרון לרדת מאוטובוס הנבחרת לפני המשחק והאחרון לצאת מחדר ההלבשה לקראת המחצית השנייה, אך הוא היה הראשון לחגוג בסיום.
***
"בסך הכל אנחנו מרוצים מההופעה שלנו בטורניר", אמרו בסיום מספר אוהדים אנגלים, למרות מפח הנפש בבעיטות ההכרעה. "לנבחרת שלנו יש עתיד, הפנים קדימה לברזיל". העתיד של אנגליה הוא למעשה הסתמכות על העבר. משמע: הוא לא כזה מזהיר. עוד כדורים ארוכים, עוד בלמים שזורקים את עצמם בצורה הרואית על הכדור (12 בעיטות של האיטלקים נבלמו בהגנה האנגלית) ובעיקר לחימה חסרת פשרות. אי אפשר לרמות לנצח. מול צרפת המזל עבד שעות נוספות, וכך גם הפעם, עד שבאו צמד האשלי יאנג וקול ונכשלו מהנקודה. לסטיבן ג'רארד הנפלא מגיע יותר מזה.
במחצית השנייה ובהארכה, הזוג שחיבר הכי הרבה מסירות בנבחרת של רוי הודג'סון היה ג'ו הארט ואנדי קארול. בעיטות השוער הארוכות מצאו את החלוץ התמיר פעם אחר פעם, אך הכדור עבר מהר מאוד לרגליים איטלקיות. 4:20 בבעיטות למסגרת ו-36:64 באחוזי החזקה בכדור אלו נתונים קיצוניים לתיקו מאופס שמלמדים המון על איטליה, ובמיוחד מסבירים עד כמה אנגליה חסרת רעיונות. הכדורגל העולמי התקדם. נבחרת אנגליה, בניגוד לאוהדיה המסורים, לא עלתה על הרכבת. הקהל הזה יחסר בטורניר, הנבחרת שלו ממש לא.