פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        היום בו ההיסטוריה נכתבת מחדש

        האופן בו לברון זכה באליפות וההיררכיה בהיט הסתדרה הם סוף של תקופה אחת ותחילתה של חדשה. שנתיים אחרי המפץ הגדול מיאמי במצב מצוין, אבל גם הליגה, ואקולהומה סיטי בראשה, לחלוטין מוכנה להתמודד איתה. אסף רביץ על סדרת הגמר, הטבעת של קינג ג'יימס והעתיד של מיאמי

        בחמש השנים האחרונות הוא היה אחת הדמויות החשובות, המעניינות ובמובן מסוים גם האהובות בעולם הספורט. קשה לדמיין את ה-NBA בלעדיו בתקופה הזאת. הנוכחות שלו הובילה לכמה רגעים בלתי נשכחים, תעלומות גדולות והחלטה אחת. אבל ככל שהפלייאוף התקדם התגברה התחושה שהוא מאבד מהשפעתו, שעשה את שלו ויכול ללכת, שהגיע הזמן להיפרד. הלילה זה הפך לרשמי - שלום ולא להתראות לקוף על הגב של לברון ג'יימס.

        לברון ג'יימס חוגג אליפות של מיאמי היט עם דווין וויד (AP)
        זהו. ללברון יש אליפות, וכדי להבין מי הוא עכשיו המערכת צריכה לבצע אתחול (צילום: AP)

        זהו. ללברון יש אליפות, וכדי להבין מי הוא עכשיו המערכת צריכה לבצע אתחול. היעדר הטבעת והשאלה אם יש לו את היכולת להגיע אליה היו כל כך מהותיים להגדרה שלו כדמות הראשית בעולם ה-NBA, שאחת מהתחושות המובילות כרגע היא ריקנות. כמו סדרת טלוויזיה בה כולם מחכים למימוש הניצוץ בין שתי הדמויות הראשיות אך כשזה קורה לא ברור איך ממשיכים, כך גם המפגש בין קינג ג'יימס לטבעת מרגיש כמו סופה של תקופה. אם דיוויד סטרן היה הגאון המרושע שמושך בכל החוטים שרבים חושבים שהוא, אני לא חושב שהוא היה דואג לסדר ללברון אליפות. להפך - הוא היה דואג שהוא לעולם לא יזכה בה.

        תוצאות הריסטרט רחוקות מלהיות ברורות, אך אנסה לשמש כמורה נבוכים ראשוני ולספק נקודות ציון חדשות וישנות לגבי לברון ומיאמי:

        משחק האליפות - למרות הטריפל דאבל, לברון לא היה העיקר במשחק הזה אלא הקבוצה. זה היה אחד מהרגעים האלה בהם קבוצה מתחברת בדיוק בזמן, ומספקת את המשחק הטוב ביותר שלה דווקא במשחק האליפות. ככה פט ריילי דמיין את הקבוצה שהוא בנה - שלושה כוכבים שעובדים בהרמוניה, שחקני משנה שקולעים שלשות בלי הפסקה, משחק קבוצתי מרהיב עם מסירה נוספת כל פעם שהיא נדרשת. זה קורה לפעמים, דווקא לקבוצות ושחקנים שמחכים לרגע הזה הרבה זמן. יותר מהכל, המשחק הלילה הזכיר לי את משחק האליפות של בוסטון ב-2008. משחקים כאלה נוטים לא לחזור על עצמם, אבל כן יוצרים אתוס של קבוצה, היכולת לשחק כל כך טוב ברגע כל כך חשוב הופכת לחלק מה-DNA של השושלת.

        כריס בוש, לברון ג'יימס, דווין וויד חוגגים אליפות עם מיאמי היט (רויטרס)
        ככה פט ריילי דמיין את הקבוצה שהוא בנה - שלושה כוכבים שעובדים בהרמוניה ומשחק קבוצתי מרהיב, וככה זה באמת נגמר (צילום: רויטרס)

        הגמר - לפני הכל, זה היה הגמר של לברון. הקרב האישי שלו מול קווין דוראנט הכריע את הסדרה הזאת יותר מכל גורם אחר. KD עוד נתן פייט עם רבע רביעי ענק במשחק הראשון, אבל ככל שהסדרה התקדמה העליונות של קינג ג'יימס התבהרה והסדרה נטתה יותר ויותר מזרחה. למרות התרומה האדירה של שחקני המשנה של ההיט, אם תחליפו בין שני הסופרסטארים קשה לראות את מיאמי זוכה בסדרה. זה היה גמר ענק של ה-MVP. הוא היה שני לדוראנט בנקודות למשחק בגמר והוביל את שתי הקבוצות בריבאונדים ואסיסטים, בנוסף לכך הוא היה שחקן ההגנה הכי חשוב בסדרה (ההגנה שלו במאני-טיים על דוראנט במשחק השלישי הייתה נקודת המפנה ברבעים האחרונים ובסדרה כולה) וקלע את הזריקה הגדולה שלה (השלשה אחרי הפציעה במשחק הרביעי).

        היכולת של לברון ומיאמי ליצור שלום בית הייתה לא פחות חשובה מהעליונות על היריב החיצוני. דווין וויד הגיע לגמר לאחר סדרה רעה מול בוסטון, אבל במהלך הגמר נראה שקיבל לראשונה את מעמדו כמספר 2 בקבוצה. שאלת ההיררכיה הוכרעה, בסופו של דבר, על ידי הגוף הדועך של פלאש והמהירות המרשימה בה הוא ביצע הערכה מחדש. החזרה של כריס בוש מפציעה עזרה גם לו לקבל באופן מוצלח מתמיד את מקומו כמספר 3 בקבוצה - שחקן שניזון משני הכוכבים הרבה יותר מאשר יוצר לעצמו. ברגע ששלושת הגדולים מצאו את הסידור הנכון ביניהם, לשחקני המשנה היה קל יותר למצוא את מרווח הפעולה שלהם.

        דווין וויד שחקן מיאמי היט חוגג (רויטרס)
        שאלת ההיררכיה הוכרעה, בסופו של דבר, על ידי הגוף הדועך של פלאש והמהירות המרשימה בה הוא ביצע הערכה מחדש. וויד (צילום: רויטרס)

        אי אפשר לכתוב על הגמר הזה בלי להתייחס לשיין באטייה. בהגדרה המילונית של 'אם יש מגיע' צריך לשים תמונה שלו עם גביע האליפות. אחרי עונה בינונית ופלייאוף די חלש רוב הזמן, בסדרה בה הערך הראשוני שלו יורד פלאים כי הכוכב של היריבה מסוגל לקלוע מעליו בלי בעיה, באטייה מצא דרך להפוך לאחד השחקנים החשובים בגמר. הדרך - לא להחטיא שלשות. הוא סיים עם 3 שלשות למשחק ב-58 אחוזים, אבל זה רק חלק מהסיפור. אלמנט ההרתעה שהוא יצר בשני המשחקים הראשונים הכריח את סקוט ברוקס להצמיד אליו שחקן - בדרך כלל איבקה שלא היה פנוי לעזרה בצבע, והכריח את הת'אנדר להמר על מישהו אחר - מריו צ'אלמרס, שבסופו של דבר התעצבן ונתן את ההצגה הגדולה שלו.

        ראויים לציון גם נוריס קול שעלה מהספסל לדקות נהדרות והוכיח שעמדת הפוינט סגורה עם שני שחקנים טובים וכמובן מייק מילר, שהצטרף לרכבת בזינוק מרהיב בשנייה האחרונה. עד לפני כמה שעות אופציית האמנסטי על מילר נראתה המהלך הכי הגיוני עבור מיאמי הקיץ, נראה מי יעז להעלות את האפשרות עכשיו (האופציה החדשה - לשלוח לשלום את ג'ואל אנתוני ולנסות להשיג סנטר אמיתי).

        אה, ואומרים שיש גם מאמן במיאמי. קשה מאוד להעריך כרגע את התרומה של אריק ספולסטרה לאליפות - האם יש לו חלק ביכולת של המערכת המטורפת הזאת לשרוד שנתיים, בהיווצרות ההיררכיה המוצלחת ובגמר האיכותי של כל השחקנים שלו, או שהוא פשוט זה שהיה שם. יש מאמנים שמצליחים ליצור סביבם הילה ויש כאלה שלא. שתי שאלות זריזות: מי היה המאמן של הלייקרס הגדולה של שנות השמונים? ומי היה המאמן של הסלטיקס? ספולסטרה נראה יותר טיפוס מהסוג של קיי.סי. ג'ונס מאשר של הבוס שלו.

        מאמן מיאמי היט אריק ספולסטרה (רויטרס)
        יותר קיי.סי. ג'ונס מאשר פט ריילי. ספולסטרה (צילום: רויטרס)

        הפלייאוף - לאורך רובו, זה לא נראה כמו פלייאוף שייגמר עם אליפות של מיאמי. בוש נפצע, וויד חרק ושחקני המשנה בקושי תפקדו. פעמיים מיאמי הגיעה למשחק חוץ קריטי - בפיגור 2:1 באינדיאנה ומשחק הדחה בבוסטון. שני המשחקים האלה נגמרו בהצגות בלתי נשכחות של לברון. עכשיו, לאחר הזכייה באליפות, שני המשחקים האלה מקבלים משמעות הרבה יותר גדולה. עוד לפני הגמר הנהדר והיציב, שני המשחקים האלה הם שהופכים את הפלייאוף של קינג ג'יימס לכזה שמותר וצריך לדבר עליו במונחים היסטוריים. כמה היסטוריים? זאת כבר שאלה להיסטוריונים. בעידן פוסט-מייקל כבר היו גמרים גדולים יותר, אבל אם מסתכלים על הפלייאוף בכללותו, לא בטוח שהייתי מחליף את לברון עם אף אחד פרט לשאקיל בשיאו.

        השנה שעברה - לברון הספיק לצייר את ההתרסקות בגמר הקודם כמהמורה חשובה בדרך, כטעות שממנה למד ובעזרתה גדל. זה יופי של סיפור, אבל ייקח זמן עד שנוכל להכיר בו כסיפור של לברון. בגמר הנוכחי אוקלהומה סיטי פספסה כל הזדמנות לאיים ברצינות, בכלל לא בטוח שזה יהיה התסריט של השנים הבאות. לעומת קווין גארנט, למשל, המעמד של לברון לא מאפשר לו להסתפק באליפות אחת ולהיות מרוצה ממנה. כל שנה תהיה מבחן חדש, עוד מדרגה קריטית, ויהיה מעניין לראות איך הוא יתמודד עם גמרים מלחיצים ומצבי פיגור בהם.

        מה שבטוח, אירועי הגמר הקודם עשו רק טוב ללברון ומיאמי מבחינה תדמיתית. אם הם היו משתלטים על הליגה מהרגע הראשון השנאה אליהם הייתה רק מתגברת כל שנה. דאלאס הראתה לנו שהכוכבים של מיאמי פגיעים, אנושיים וממש לא בלתי מנוצחים. רבים מאלה ששנאו את לברון ומיאמי בשנה שעברה מצאו את עצמם הרבה פחות כועסים והרבה יותר מסמפטים השנה.

        שחקן מיאמי היט לברון ג'יימס מחבק את שחקן אוקלהומה סיטי ת'אנדר קווין דוראנט (רויטרס)
        בגמר הנוכחי אוקלהומה סיטי פספסה כל הזדמנות לאיים ברצינות, בכלל לא בטוח שזה יהיה התסריט של השנים הבאות. לברון ודוראנט (צילום: רויטרס)

        ההחלטה - הקוף הוסר מהגב, אבל הפיל לא זז מהחדר. אם וכאשר לברון יתחיל להתכתב עם גדולה היסטורית ארוכת טווח, מעמדו ברשימות כל הזמנים לא יוכל להתחמק מההחלטה לחבור לאחד משני הכוכבים הגדולים בליגה בשיא הקריירה שלהם. הרי כל ההשוואות ההיסטוריות בנויות על היריבויות האישיות האלה, שאלת מי יותר טוב ממי. לברון ו-וויד החליטו להתעלם מההיסטוריה, להתאגד במטרה לדרוס את הליגה. שלא יתפלאו שההיסטוריה מתעצבנת. חשוב להדגיש את זה שוב - כוכבים גדולים בקנה מידה היסטורי שיתפו פעולה בעבר, אבל לא מתוך בחירה לאחר שהתקשו לחוד. עם זאת, ניתן למצוא שתי סיבות שהופכות גם את ההחלטה לפחות מהותית בשיפוט העתידי:

        הגוף של וויד - הילד בן 30 והגוף שלו מייצר אותות מצוקה מדאיגים. וויד בוודאי אינו אחד משלושת הכוכבים הגדולים בליגה כרגע, הוא אפילו לא בהכרח היה מספר 2 הטוב יותר בגמר (ווסטברוק, אף על פי ולמרות הכל, תרם לא פחות). פתאום עולה השאלה האם הגוף של וויד מתקרב לתאריך התפוגה שלו ואם חלון ההזדמנויות של ההיט לא יהיה צר מהצפוי.

        אוקלהומה סיטי - פתאום עולה גם שאלה נוספת: איך הייתה נראית הליגה בשנים הקרובות בלי ההחלטה? מי היה אמור לעצור את הכוח העולה, את המפלצת שיצר סם פרסטי בזמן שכולם התעניינו בדברים אחרים? חשבנו שההחלטה תגרום למיאמי להשתלט על הליגה, הרושם החדש הוא שההחלטה היא קו ההגנה האחרון בפני ההשתלטות של הת'אנדר. היכולת של פרסטי לבנות קבוצה מאובקת בלא פחות כוכבים ומאיימת במידה דומה על השוויוניות ב-NBA בעזרת ארבע בחירות דראפט טובות, מעקרת את ההחלטה מחלק מהותי מתחושת חוסר ההוגנות שלוותה לה.

        שחקני אוקלהומה סיטי ת'אנדר קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק (AP)
        הרושם החדש הוא שההחלטה של לברון היא קו ההגנה האחרון בפני ההשתלטות של הת'אנדר. ווסטברוק ודוראנט (צילום: AP)

        שיפוט - אם ההחלטה היא כוכבית פוטנציאלית ראשונה על האליפות של מיאמי, נושא השיפוט הוא כוכבית פוטנציאלית שנייה. הוא דורש התייחסות כי רבים, רבים מדי, ראו שיפוט מוטה לחלוטין לטובת מיאמי לכל אורך הפלייאוף, ורבים מתוכם לקחו את זה לכיוון הקונספירטיבי. עולם ה-NBA זקוק יותר מתמיד לאוטוריטה פרשנית, קודם כל בתחום זה. כי אין כיום כמעט משחק, סדרה או תואר, בעיקר כאשר מדובר בקבוצה עמוסת כוכבים, שלא מלווה בטענות על שיפוט מוטה ומושחת ברמות דציבלים מתגברות. ריבוי התלונות מעקר דיון חשוב, כי לשופטים כן יכולה להיות השפעה על זהות המנצחת במשחק וסדרה, פרשת השופט המהמר עדיין די טרייה וחשוב שתהיה ביקורת על תפקודם.

        מנקודת המבט שלי, קשה היה להתעלם מכך שהיו בפלייאוף הזה מספר משחקים בהם מיאמי נהנתה משיפוט חד-צדדי, ומכך ששלושת הטעויות הקריטיות ביותר בפלייאוף היו לטובת ההיט - הפאולים שלא נשרקו על רונדו ודוראנט במשחקים השניים והפאול הרביעי של דוראנט במשחק השלישי. אבל מכאן ועד תיאוריות קונספירציה והאשמת השופטים בהכרעת האליפות הדרך ארוכה. הפלייאוף הזה והגמר הזה לא היו יוצאי דופן ברמה שמחייבת את הזעקה שנשמעה, זה לא הגמר של 2006 ולא קרוב למה שהלך שם אז.

        אחת התלונות המרכזיות היא שנגד לברון לא שורקים כמעט אף פעם לעבירות ולכוכבים אחרים כן. זה נכון, אבל לא מסיבות זדוניות. הרבה מאוד עבירות מעצבנות נשרקות כששחקן התקפה יוצר מגע עם שחקן הגנה שלא עמד מספיק יציב ומצליח להזיז אותו. את לברון אי אפשר להזיז, הפיזיות ושיווי המשקל שלו גורמים לכך שהוא כמעט תמיד נראה יציב לחלוטין בהגנה ולא משאיר שום סיבה לשרוק נגדו. זה עוד אחד מהיתרונות של הגוף המדהים הזה שלו.

        לברון ג'יימס שחקן מיאמי היט מול קווין דוראנט שחקן אוקלהומה סיטי ת'אנדר (רויטרס)
        ההיט בהחלט קיבלו מספר שריקות לזכותם, אבל מכאן ועד תיאוריות קונספירציה והאשמת השופטים בהכרעת האליפות הדרך ארוכה (צילום: רויטרס)

        עתיד - אז מה עכשיו? האם מיאמי בדרך לשושלת או שברגע שיתחילו צרות החבילה שוב תתחיל להתערער? לפחות כרגע, אין סיבה להניח שיהיו תקלות משמעותיות בדרך. הגמר, ובעיקר המשחק האחרון, אמור להיות מספיק דומיננטי בחוויה של הקבוצה הזאת כדי לשמור על האחידות שלה גם בזמנים קשים. העובדה ששלושת הגדולים התייצבו במקומות טובים בתוך היררכיה ברורה אמורה להקל על המשך תהליך ההתגבשות, העובדה שספולסטרה הוביל אותם לאליפות אמורה לאפשר לו לקבל יותר כבוד ומרחב תמרון להביא לידי ביטוי את האיכויות שבהחלט יש לו.

        כאמור, כרגע נראה שהמכשול המרכזי בדרך לשושלת מגיע מצד OKC. כל שנה שתעבור הת'אנדר יהיו בוגרים ומנוסים יותר בזמן שוויד, באטייה, האסלם ומילר יהיו זקנים יותר. ניתן גם להניח שאם קבוצות אחרות לא יעמדו בקצב נראה עוד כמה ציוותים מעניינים, הליגה כרגע עמוסה בכוכבים שדברים גדולים יכולים לקרות אם ישתפו פעולה. במילים אחרות - לא הייתי בונה על כך שמיאמי תדרוס את הליגה בחמש השנים הבאות. שנתיים אחרי המפץ הגדול מיאמי נמצאת במצב מצוין, אבל גם הליגה לחלוטין מוכנה להתמודד איתה ולהפוך כל תואר שהיא כן תזכה בו לקשה, ראוי ומרגש.

        מיאמי היט חוגגת זכיה באליפות ה-NBA (GettyImages)
        הליגה מוכנה להתמודד עם מיאמי, ולהפוך כל תואר שהיא כן תזכה בו לקשה, ראוי ומרגש (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        עוד בנושא:

        מיאמי זכתה באליפות אחרי 106:121 על אוקלהומה סיטי

        לברון בטירוף אחרי האליפות הראשונה שלו

        אלבום תמונות חגיגי מהאליפות של מיאמי

        כמה זמן לקח לכוכבים הגדולים להשיג טבעת ראשונה?

        עשרת הרגעים הגדולים בקריירה של לברון ג'יימס

        קווין דוראנט מתקשה לעכל את ההפסד בגמר