"...ואחד מהם הוא מייקל, שאם צפיתם בטרילוגיה, הסנדק מעביר את הלפיד למייקל. אז אין לי שום בעיה להעביר את הלפיד לדווין"
(שאקיל אוניל, עונת 2004/05, מתוך תשובה לשאלה על ההבדלים בין פני הארדוויי, קובי בריאנט ודווין וויד בצעירותם)
על מנת להיכלל בדיונים על דירוגי הגדולים מכולם בתולדות ה- NBA, צבירת טבעות אליפות היא תנאי הכרחי. בזמן שלברון זכה סופסוף בטבעת הראשונה והמיוחלת, בשביל וויד מדובר בטבעת מספר 2. אבל ביטוי המפתח הוא "מספר 2" - יש אשר יאמרו שזכייתה של מיאמי באליפות, ועונת 2012 בכלל, שמה חותם סופי על ההיררכיה בקבוצה. בפלייאוף הקודם נוצרה התחושה שמיאמי תונהג לסירוגין על ידי וויד ולברון, כפי שאכן קרה מסדרה לסדרה ברצף משחקים מול בוסטון, שיקגו ודאלאס, רק עם יתרון מובהק לפלאש ברגעי הקלאץ'. הצפי היה שגם אם לברון ייקח את התקפת מיאמי על כתפיו, בסופו של דבר זה יהיה וויד שישתלט על המשחק ברבע הרביעי ויזכה בעוד תואר MVP של סדרת הגמר.
אבל ככל שהפלייאוף הנוכחי נמשך, וויד התגלה בתור האקס-פקטור הבלתי יציב במיאמי. הוא בעצמו הצהיר בגלוי שכדי לנצח בסדרת הגמר, לברון יצטרך להפגין יכולת של השחקן הכי טוב בעולם. זה אכן קרה. וויד היה השחקן המצטיין במשחק מספר 2 שהפך את המומנטום של הסדרה, והלילה הוא נתן תצוגה שקטה אך יעילה. אבל בין לבין, הוא קלע 16 מ-41 במשחקים 3 ו-4, אומנם לפרקים מול השמירה הנהדרת של תאבו ספולושה. היו לו כמה סלים גדולים בקלאץ', במיוחד בדקות האחרונות של משחק 4, אך גם לברון לא טמן את ידו בצלחת, בלשון המעטה, בין אם בקליעה או בניהול המשחק של מיאמי. בשורה התחתונה אם כך, השושלת של מיאמי נפתחה בסימן העברת הלפיד מפלאש לקינג ג'יימס. איך זה משפיע על מעמדו של וויד בתור סופרסטאר בהווה, ובתור הול-אוף-פיימר בעתיד?
התשובה השקולה והבלתי פופוליסטית, שאינה מסתמכת על זיכרון קצר, תקבע שזה לא מוריד ולא מעלה מערכו של וויד. הוא כבר הוכיח את עצמו בגיל כל כך צעיר, שאולי שווה להזכיר זאת שוב. בזמן שלברון עשה את צעדיו הראשונים בליגה, וויד התקדם בקצב ליניארי מעונה לעונה.
בעונת הרוקי שלו, הוא הנהיג את מיאמי המפתיעה לסיבוב שני בפלייאוף (עם לאמר אודום, בריאן גרנט וקארון באטלר, השלישייה שתישלח בטרייד עבור שאק לאחר מכן), כולל מאבק צמוד למדי מול יריבה עדיפה (אינדיאנה); בעונה הבאה, וויד ושאק חלקו את הובלת הסגל הדליל של מיאמי ונעצרו בגמר המזרח; ובעונתו השלישית בליגה סה"כ, כשהוא בן 24, וויד הוציא את מיאמי מפיגור 13 במשחק השלישי של הגמר מול דאלאס, שהיתה בדרך ליתרון 0:3 בסדרה, שש וחצי דקות לסיום. בארבעת הניצחונות הרצופים של מיאמי הוא העמיד ממוצעים אדירים של 39.2 נקודות, 8.2 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים ו- 2.5 חטיפות, ולאורך הסדרה כולה וויד קלע 34.7 נקודות בממוצע, מקום שלישי בכל הזמנים לכמות נקודות בסדרת גמר.
בשנים שלאחר מכן, פט ריילי לא הצליח לחזק את מיאמי איפה שצריך, ותיקי הקבוצה דעכו, וויד עצמו החל לסבול ממספר פציעות ממושכות, ושנות השיא שלו התבזבזו בין גיחה מבישה למרתפי הלוטרי, לבין הבלחות בסיבוב הראשון של הפלייאוף. מבחינת תארים אלה שנים "מבוזבזות", אבל אלה בדיוק השנים שהופכות כוכבי-על לסמלים, כאלה שהם הפנים של המועדון. פול פירס עבר אותן, קובי בריאנט, כמובן, עבר אותן, ואפשר להמשיך לציין עוד שחקנים שכאלה עד האליפות הבאה של לברון. בשנים האלה וויד הוביל את ההיט כמעט לבדו, חווה את החוויות הנכונות, נצרב איפה שצריך והוא יודע היטב להעריך את ההישג של פלייאוף 2012, מהיבט קצת אחר מזה של לברון.
חצי הכוס המלאה באיחוד הסופרסטארים המכעיס שהתרחש במיאמי לפני שנתיים: הוא אפשר את הארכת הקריירה של וויד, כפי שמסתמן מאז. בגיל 30 ועם גוף חבול, וויד כבר לא בנוי פיזית בשביל להוביל קבוצה לאליפות נוספת. בהחלט ייתכן שבסדרות גמר עתידיות כן נראה אותו נחלץ להצלת מיאמי מפיגור, כפי שכבר עשה בצעירותו; ועם זאת הגדולה של וויד כסופרסטאר, טמונה ביכולת שלו לוותר על הבכורה ולהאציל סמכויות. בעונה הקודמת, עונת האיחוד, הוא לקח הרבה רגעי-מאני טיים על עצמו, וראינו את זה בעיקר בפוסט סיזן ברגעים בהם לברון התקשה. בפלייאוף הנוכחי, נוכח היכולת האדירה של לברון, שהגיע בוגר ורגוע יותר, וויד שוב ידע להתאים את עצמו, והפעם לקחת על עצמו קצת פחות.
ההיסטוריה שופטת בעיקר לפי טבעות אליפות, לוויד יש שתיים, אבל יש גם את האחות הקטנה של ההיסטוריה, המחמירה יותר, זו ששופטת לפי "הטבעות שלו". אכזרי. קובי הרגיש רדוף בגלל זה, את גארנט ואלן, מצד שני, זה ממש לא מעניין. אבל אם בכל זאת נתייחס להיבט הזה בסלחנות, כאל ניסיון לחדד יותר את האופן שבו אנו מנסים למקם את גיבורי הספורט במגירה הנכונה שבראשנו, אז כמובן שהאליפות של 2012 היא לברונית. יש שיאמרו כי הראשונה הושגה בזכות שאקיל, אפשר להפנות אותם למספרים מ-2006 שכתובים פה למעלה, ולפרגן בכמה לינקים מהיוטיוב.
לא נמצא הרבה מקרים בהיסטוריה של ה-NBA בהם כוכב-על אחד משתלט לכוכב-על שני על הקבוצה באופן מודע ומכוון. החברות ביניהם לא נשחקה, אלא התעצמה, אין קרבות אגו, אין חיכוכים בעקבות משברים, פשוט עובדים ובכיף למען המטרה. הייתה תחרות עצומה ביניהם כמובן, בעיקר בעונה שעברה בה כולם זזו תזוזות קטנות כדי להסתדר כמו סרדינים בקופסה, אבל הזמן עשה את שלו במובן החיובי והעונה זה בא לידי ביטוי.
וויד, משוחרר מהלחצים העצומים שיש על לברון, הוכיח גישה נכונה ובוגרת למשחק. הרגע בו וויד הפנים שההיט לא שלו באופן בלעדי ושלברון בשל לקחת על עצמו, היה כנראה הרגע בו האליפות של מיאמי החלה להירקם ביד בוטחת. "היה לי זמן לחשוב על זה", צוטט וויד ב-ESPN באמצע חודש מאי האחרון, "הבנתי על מה אנחנו משחקים. לברון הוא אולי השחקן הכי כישרוני שראינו לאחרונה, אבל כמה טובים אנחנו יכולים להיות? האם אנחנו טובים כדי ששנינו נסיים עם 27 נקודות לערב? כן, אבל אז זה יהיה כמו 'היום תורי, היום תורך'. רציתי לתת לו את האפשרות לא לחשוב על הדברים האלה, אמרתי לו משהו כמו 'תקשיב, אני אמצא את הדרך שלי, אל תדאג לי, אני אהיה שם, אתה יכול לצאת לשם ולהיות השחקן שאנחנו רוצים שתהיה".
בינואר, כשוויד היה פצוע, לברון הוביל ובהצלחה, וכשהחברות ביניהם מכסה על האגו, התחרותיות שזורמת לשניים בדם רק מחדדת אותם, מעשירה אותה, משייפת אותם. וויד ולברון תורמים לעצמם תרומה הדדית אדירה שרק בשנים הקרובות נדע את תוצאותיה הסופיות, בהנחה שלא יהיו פציעות קשות או "החלטות" מפתיעות במיוחד. מכעיס לראות שני סופרסטארים חוברים כדי לשלוט, אבל ממרחק הזמן זה משהו שכדאי מאוד שנעריך, ואם מדובר בכדורסל נטו הרי שאפשר גם להצדיע.
וויד ידע שלברון ייקח את הלפיד של מיאמי מידיו, הוא רק לא ידע מתי, והכוונה פה לא לטריפל-דאבל במשחק עונה רגילה מול מינסוטה, אלא למה שקרה לפנות בוקר, לדבר האמיתי. מבחינה זו, יש פה סוג של גדולה הכרה במגבלות הגיל והגוף והכנה נכונה לחלק השני של הקריירה. המשימה הזו הושלמה, בדיוק בגיל הנכון, 30, גיל שבו וויד עדיין בשיאו, אבל כבר מספיק בשל, בוגר ומבוגר מבוגר כדי לעשות קול ב' לסולואים של לברון, כדי לרשום עוד אליפויות בעתיד.
התפקיד שוויד ממלא במיאמי הנוכחית לא מהווה עבורו צעד קדימה או לאחור, אלא פשוט צעד הצ?דה.
