המינוי של אוסקר גרסיה למאמן מכבי תל אביב התקבל בספקנות. על פניו התקשורת מנסה לשמור על קור רוח ולהגיב בצורה עניינית, אבל מתחת לפני השטח כבר נשמעים הפקפוקים. יותר מפרגונים למהלך והתפעלות מההחתמה, ניתן להרגיש בעיקר בסרקזם. כמה אופייני (וכמה מוזר) שגם כשמגיע לישראל איש מקצוע שגדל והתחנך בברצלונה, הוא מתקבל בחשדנות. אומנם השבוע הוכח בצורה מובהקת שבישראל מתקשים לקבל זרים, אבל במקרה הזה, חוסר האמון הוא מעט מוגזם, שלא לומר תמוה.
כמובן שניתן גם להבין את מקור הפקפוקים. גם בגלל המועדון הבעייתי שאליו הוא מגיע, וגם בגלל ההיסטוריה הבעייתית של מאמנים זרים בכדורגל הישראלי. אבל יותר מהכל זה מסמל את התכונות של הענף. הלא ברור שמבחינה מקצועית, גרסיה יכול רק לקדם את מכבי תל אביב. מבחינת כדורגל נטו, ברור שלכל שחקן ישראלי יש רק מה ללמוד ממנו. ובכל זאת, יש ספקות, והסיבות מובנות: בישראל זה לא באמת כדורגל. אילו היה ניתן היה לנתח את ההחלטה רק בכלים מקצועיים, המינוי הוא הברקה. אילו ניתן היה לפרק את הסוגיה לגורמים בצורה יבשה, אין ספק שגרסיה אמור לקדם את הקבוצה. אבל לצערנו, בליגת העל שלנו הדברים הם מעבר למקצועיים.
ומאחר שהמאמן ייאלץ להפסיק לדבר על אלמנטים מקצועיים, הוא יהיה חייב להתחיל לחשוב על אלמנטים מופשטים, כמו מנטליות. ומהי אותה מנטליות? עצלנות, עצלנות וכבוד עצמי. יהיה עליו לדבר עם השחקנים בגובה העיניים (משמע, להוריד את עצמו), ושלא ירגישו טיפת התנשאות. אחר כך הוא יהיה חייב לגרום להם להילחם עבור הסמל, כי כמובן שזה לא מובן מאליו שכדורגלנים מקצוענים ישחקו במחויבות למען הארגון שמשלם להם מאות אלפי שקלים בעונה. אחר כך יהיה עליו לדאוג שכולם מרוצים, ושכולם מקבלים את הכבוד הראוי להם, ושהסוכנים שלהם מסופקים. אחרת, חס וחלילה, וזה לא איום, יחל המרמור. אחר כך ההדלפות בעילום שם, הלכלוכים על הניתוק שלו, וההשמצות על חדר ההלבשה המפולג. ככה זה עובד.
הטראומה של נילסן
אומרים שאין לו ניסיון. טוענים שהוא בסך הכל אימן קבוצת נוער. אבל חלק מאותם מקטרגים, הם אלה שרצו לתת לאייל ברקוביץ' לאמן את הנבחרת רק על סמך העבר האירופאי שלו. כל תייר שהזדמן לו לבקר במתקן האימונים של ברצלונה, או אפילו רק הביט בו מהצד, מבין שלכל אדם שגדל במערכת הזאת יש ידע מעשי ותיאורטי בסטנדרטים אחרים מכל אלה שקיבלו תעודת מאמן במכון וינגייט. המחשבה שרק מאמנים ישראלים (עם עדיפות לגווארדיה הישנה סטייל דרור קשטן או יוסי מזרחי) יכולים להצליח פה, היא פרובינציאלית ומעליבה.
כרגע השאלה הכי חשובה שאמורה להישאל, היא האם שחקני מכבי תל אביב רוצים ללמוד. האם הם מרגישים שמאמן שמגיע מברצלונה יכול לתרום להם לקריירה. האם כמו כל איש מקצוע בעולם, גם הם מעוניינים לקבל הדרכה ועזרה מהאנשים המיומנים בעולם. מהיכרות עם הדמויות המעורבות, ניתן להטיל בזה ספק. הלא לכדורגלנים הישראלים חסרים יסודות טכניים, הם מתקשים לבצע את הפעולות הפשוטות בצורה מיומנת, וכל ניסיון לעבוד איתם על הדברים הבסיסיים ייתפס מבחינתם כהתנשאות. לא רצון ללמד, אלא רגשי עליונות. ומי אתה שתלמד אותנו איך להגביה, איך לתת פס, איך ללחוץ על ההגנה?
הזיכרון האוטומטי שעולה בראש הוא של ריצ'רד נילסן, שקשר באימונים את הידיים של הבלמים של נבחרת ישראל, מאחר שהרגיש שהם נוהגים להשתמש ברחבה בגפיים הלא נכונות. הם הגיבו בזעם והרגישו פגועים, אבל במשחק שלאחר מכן אריק בנאדו גרם לפנדל מיותר בנגיעת יד, והתיאוריות של הדני השמרן קיבלו אישור. במשחק המכריע מול אוסטריה שחקן בחומה עמד עם רגליים מפוסקות, וספגנו שער. ומה יותר אלמנטרי מחומה יציבה, ללא בקיעים? לא בישראל. המאמן המתנשא נשלח הביתה, אנחנו נשארנו תקועים.
יצחקי ועטר, הכדור אצלכם
וכשמדברים על פוטנציאל בעייתי במכבי תל אביב, כשמדברים על שחקנים תקועים, ישר חושבים על ברק יצחקי ואלירן עטר. הם אלה שמייצגים את הכדורגלן הישראלי המודרני כביכול מלאי כישרון ופוטנציאל, בפועל מלאי בעיות רגשיות. יצחקי, למשל, הוא השחקן שבמהלך הפציעה שלו העלה כמה ק"ג מיותרים, ועד היום מתקשה להוריד אותם. הוא השחקן שנסע לבלגיה, וחזר הביתה כי התגעגע לאוכל של אימא. עטר הוא שחקן שמסרב למסור, שמסרב להתפתח ככדורגלן, שמתעקש לחתוך לימין בכל התקפה, שעדיין מסתפק במספרת שהעניקה לו מועמדות לשער השנה של אופ"א. אלה לא שחקנים שרוצים ללמוד. טוב להם במצב הנוכחי, כשהם במעמד בטוח, שהם לא צריכים לעבוד קשה או להוכיח את עצמם, שאין להם לאן להתפתח, שמשכורות הענק זורמות ללא קשר להישגים.
וכששני שחקנים שלא רוצים ללמוד ייתקלו במאמן יסודי, צפויות בעיות. כששני כוכבים מקומיים יפגשו באדם שלא מכיר את העבר שלהם, יש פוטנציאל לצרות. השאלה היא מי צריך להתכופף ולקבל את המרות, ומי יצטרך להשלים עם המצב החדש.
כי כשיחלו הבעיות, ברור למי יהיה גיבוי מהתקשורת שחושדת בזרים. כשיחלו הבעיות, ברור במי יתמכו האוהדים המקורבים והרעשנים. הקלישאה אומרת שהמאמן תמיד אשם, ושאי אפשר להחליף את כל הקבוצה. אבל אילו זה היה תלוי בי, זה הפתרון ההגיוני היחיד. לשמור את המאמן מברצלונה, ולהחליף את כל השאר.
הדיון בשבועות האחרונים על האלימות בכדורגל השכיח את הבעיות האמיתיות של הענף. והבעיות, להזכירכם, הן בעיקר מקצועיות. יש אלימות ושחיתויות, אבל לפני הכל אנחנו פשוט לא מספיק טובים. לא יודעים לבעוט, לא יודעים למסור או לעצור כדור, לא מכירים תנועה ללא כדור, הכושר הגופני מזעזע. עכשיו הנסיבות הביאו לקרית שלום מאמן מברצלונה, שהתחנך באקדמיית הכדורגל המתקדמת בעולם. הדרך שבה הוא יתקבל, או לא יתקבל, תסמל את הדרך שבה הכדורגל הישראלי צועד. או נשאר תקוע.