פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עיניים עצומות לרווחה

        למה בזמן שתמוז מקלל, טביב מתלהם ופרוספר משתולל, לוזון תוקף את התקשורת? פז חסדאי על יו"ר עממי שאיבד את העם

        הכדורגל הישראלי סיים השבוע שנה קשה ואומללה, גדושה בתקריות אלימות ובפרשיות מכוערות, ואין ספק שכל הצדדים צריכים לעשות חשבון נפש ולבחון היכן טעו. לאחרונה גם התקשורת מואשמת בחימום מיותר של האירועים, ונטען שגם לה יש חלק מרכזי בהידרדרות. אין הכוונה רק לתוכניות האקטואליה האלימות (מסוג "יציע העיתונות" או תוכניות הרדיו של שעות הערב), שכל מטרתן המוצהרת היא להזרים דם רע ולהלהיט את היצרים כדי למשוך רייטינג ולייצר עניין בכוח; התלונות הן נגד הסיקור של העיתונות הנורמטיבית, שבוחרת לבחון את האירועים דרך עיניים ביקורתיות ושליליות, מסרבת ליהנות מהדברים החיוביים ומתעקשת לקטול ולבקר.

        "התקשורת מפרקת את הענף", האשים אבי לוזון בראיון ל"הארץ", "זה מזוכיזם, עיתונאי הספורט תורמים תרומה נכבדת למצב, הם גורמים לכרסום מעמד הכדורגל". הטענה היא שבכל העולם יש המון זועם ואוהדים אלימים, בעוד אצלנו נהנים רק לקטול ולהשמיץ, ולהפוך את הדברים השליליים לסיפור המרכזי. הדבר בולט במיוחד לאור אירועי השבוע האחרון בספורט העולמי. ביוון אוהדי אולימפיאקוס חגגו את הזכייה בגביע אירופה במהומות וחסימת כבישים. בטורקיה אוהדי פנרבחצ'ה התפרעו באצטדיון אחרי הזכייה באליפות של גלאטסראיי, והמגרש הוצף שוטרים. בספרד אוהדי אתלטיקו מדריד התפרעו אחרי הזכייה בליגה האירופית ועשרות מהם נעצרו, באיטליה אוהדי יובנטוס פרצו למגרש והפשיטו את שחקני הקבוצה, בגרמניה אוהדי פ.צ קלן השתוללו אחרי שהקבוצה ירדה, ורק אמש דווח בארה"ב על אוהדי לוס אנג'לס לייקרס שאיימו על חייו של סטיב בלייק.

        אבל לפני שלוזון מאשים את התקשורת, כדאי שיזכור מספר הבדלים משמעותיים בינינו לבין כל השאר. בחו"ל ההתפרעויות מגיעות מהקהל הרחב, מהאספסוף, מעדר של אנשים שנסחפים אחר האמוציות. האלימות בכדורגל הישראלי, לעומת זאת, מגיעה בעיקר מראשי הענף. מהמנהלים, מהשחקנים, שלא לומר מראש ההתאחדות בכבודו ובעצמו.

        על הפרשיות הכי מכוערות העונה לא אחראים האוהדים. במשחק של מכבי פתח תקוה והפועל חיפה אלו היו השחקנים שהחלו בתגרה, ולאחר מכן היה זה מאמן השוערים ועוד איש מנהלה שהלמו בעלי חטיב. במשחק של בני לוד והפועל רמת גן היו אלה השחקנים והמאמן שנראו בועטים זה בראשו של זה, ולאחר מכן התגובות הברבריות הגיעו מצד אחד מבעלי הבית. פה ושם גם היו התפרעויות של אוהדים, אבל נתוני המשטרה מראים בבירור על ירידה באלימות במגרשים. האמירה של עמוס לוזון "הוא לא נגע בו" על הנגיחה של עמי גניש בפניו של חטיב היא מסוכנת הרבה יותר מכל זריקת מקלות מהיציע. האלימות לא מגיעה מלמטה, אלא מונחלת מלמעלה. האוהדים, הבודדים שנשארו, בעיקר מביטים מהצד. בשקט, בסלידה, בחוסר אונים.

        כשטוטו פגש את מודי

        ומילא אם הענף היה מגובה בתצוגות ספורטיביות איכותיות. ביוון יש מהומות, אבל גם הישגים. ביובנטוס יש אוהדים מופרעים, אבל טקס פרידה אצילי מדל פיירו. אבל מה מצפים מהתקשורת הישראלית לעשות אחרי גמר הגביע האחרון, כשהמשחק היה ברמה מקצועית כל כך ירודה, בעוד הסצינות אחריו היו מרתקות פי כמה וכמה? איך אפשר לדבר על המשחק המשעמם, כשאחריו מגיע שחקן לעמדת הראיונות ומקלל את בעל הבית שלו בשידור חי? כמה אפשר להתייחס לכדורגל האיטי והדל באירועים, כשאחריו אלי טביב מאשים ששחקן שלו הגיע למשא ומתן מגובה ב-30 עבריינים? מה כבר אפשר להגיד על אייל משומר, ששכב על הדשא (בין אם זה מכושר גופני ירוד או מעצלנות) וגרם למלכודת הנבדל להישבר בשער המכריע, או על שאר השחקנים שמתקשים לעצור כדור או למסור במדויק, כשבסיום אותם כדורגלנים בינוניים יוצאים נגד בעל הבית (מעורר מחלוקת ככל שיהיה), זה שמשלם להם את המשכורות השערורייתיות להן אינם ראויים?

        אבל אבי לוזון – מי שעומד בראש ההתאחדות בתקופה שבה הענף צונח ברייטינג, במכירת הכרטיסים, במעמדו הציבורי ותדמיתו – בוחר להאשים את התקשורת, זו שרק לפני כמה ימים הצהיר שהוא "לא סופר אותה". האדם שבתקופתו גל יוסף, אלי טביב ופרוספר אזגי הפכו לדמויות שמייצגות את הענף, מאשים את העיתונאים שבוחרים להתמקד באנשים השליליים האלה, במקום שיהללו את ליגת ה-16 קבוצות, או ה-14 קבוצות, או את הליגה שעדיין לא יודעת מי העולה החדשה בגלל חקירה על מכירת משחקים.

        ואלו רק הדברים שצצים על פני השטח. מי יודע כמה דברים נעלמים מעינינו, כמה חוזים כפולים נחתמים, כמה אנשי עולם תחתון מחזיקים בכרטיסי שחקן, כמה משחקים מכורים יש בכל שבת. הקלטת של פרוספר אזגי שפרסמנו השבוע חושפת רק כמה רגעים קטנים מתוך משא ומתן בין בעלים של קבוצה בליגה הלאומית (וחבר הנהלת ההתאחדות) לבין סוכן שחקנים, פגישה שכוללת אמירות גזעניות, קללות ואיומים, ומסתיימת בתגרה ובתלונות למשטרה. מי יודע כמה פגישות כאלו נערכות מדי יום, מי יכול לדמיין אילו דברים חמורים בהרבה מתחוללים, שלא נדע מהם לעולם.

        אבי לוזון תמיד התהדר בחיבור שלו לעם, אבל לאחרונה הוא הפסיק לשמוע אותו. זאת לא התקשורת, מר לוזון, אלה האוהדים. לך לשוק, לך לאזורי המנגל, תקשיב לאנשים. הם לא מוסתים, הם פשוט רואים את המציאות. לא מעוותים להם את האירועים, פשוט מציגים אותם כמו שהם. בין אם הוא לא מבחין באמת או מסרב להכיר בה, המצב מדאיג.

        הלוואי, הלוואי שיכולנו לחגוג את הכדורגל. לנתח את הטקטיקות, לדבר על מערכים, להתמוגג מהשערים. גם התקשורת מתגעגעת לימים אחרים, בהם היא הואשמה בעודף מחמאות, בכתבות מהללות על עוד כוכב עולה, בהכנות מוגזמות לעוד "משחק עונה". אבל האירועים מסביב לא מאפשרים את זה. קשה להתייחס בהנאה לדרמות של המחזור האחרון, כשזוכרים שהטבלה עוצבה על ידי בתי הדין בשרשרת החלטות שנויות במחלוקת. קשה להתייחס מקצועית ל-0:0 בין מכבי פתח תקוה לרמת השרון, כשבסיום המשחק יושב ראש ההתאחדות מתעמת עם צלם ופוצח בנאום אלים ומתלהם. ברגעים כאלה אין מה לדבר על כדורגל. כי אין כדורגל.

        דעה: טוטו תמוז חייב לשלם על ההתנהגות שלו בגמר הגביע

        מכות, איומים, גזענות: פרוספר אזגי מכה שנית