סאלם רפעת הוא קרדיולוג בן 48. לפני כ-10 שנים, בגיל 38, חשב שיוכל להצליח במערכת הבחירות המקומית בעיר לוד ולהביא לשינוי שיחזיר את האמון במערכת ובמוסדות. עיקר כוונתו הייתה לחלק הערבי של העיר. "1948 תמיד כאן, ולפעמים נראה שהיום זה יותר חזק מ-1948. אי אפשר להסתכל על העיר הזאת, להסתובב בה ולא להרגיש כאילו זה עדיין כאן וקרה לא מזמן. רציתי לעשות שינוי, אבל מהר מאוד הבנתי שהכל מושרש מלמעלה, ולא מהעירייה - יש מטרות לא אנושיות כלפי השכונות הערביות, התעלמות כמעט מוחלטת מהצרכים שלהן. האוכלוסיה הערבית בלוד הגיעה ל-30%, אבל עדיין מתייחסים אליה כמו אל פליטים שרוצים לעשות להם טרנספר".
לרפעת עוד נחזור, אבל בדבריו יש לא מעט תובנות על מהות קבוצת הכדורגל המובילה בעיר בני לוד. לא פעם מכנה אותה הבעלים אבו סובחי "קבוצה מהמגזר", קבוצה מהמגזר שליגת העל לא רוצה, אף על פי שהיא מגיעה מעיר מעורבת של יהודים וערבים. את התחושות של רפעת תיעל אבו סובחי לקבוצת בני לוד, שהיא בעצם משל נהדר לחיים בעיר, למתחים, לרגשות של הערבים, לכעס של היהודים. אם בני סכנין, למשל, רצתה לתת דוגמה לדו קיום, בני לוד, חוץ מהבית שהיא נותנת לשחקנים יהודים, רוצה לצעוק משהו קצת אחר. זה המנוע שמניע אותה, ואיתו הם רוצים לעלות הערב לליגת העל במשחק מול הפועל רמת גן (16:00, 5+ לייב), מאותו גטו, כפי שהם רואים אותו, ממנו הם מנסים לצאת.
***
היריעה קצרה מכדי לתאר לעומק את ההיסטוריה של העיר לוד, היסטוריה שהולכת כ-6,000 שנה אחורה, רק כדי להבין את שורשי האידיאולוגיה של הקנדידטית לעלייה לליגת העל. נתחיל במלחמת העצמאות ב-1948, אז כבשו כוחות צה"ל את העיר, למרות התנגדות עיקשת. כמעט כל תושביה הערבים של העיר גורשו, למעט כ-1,000 איש שהתרכזו בעיקר בשכונת הרכבת. יהודים רבים מהאזור החלו לזרום ליישוב שבמהרה הפך לעיר, ובמקביל התגנבו חזרה לעיר ערבים שגרו בה ואחרים שהועברו מיישובים שהפכו ליישובים יהודים. אז גם החלה העיר לעצב את המאפיין הגדול של אוכלוסיה חלשה ששאבה אליה ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.
למרות העליות והירידות ביחסי השכנות, הקו הברור בין הרוב היהודי למיעוט הערבי היה מוחלט. קבוצת הכדורגל הכי מוכרת בעיר היתה הפועל לוד, שזכתה בגביע המדינה ב-1984. למרות שקלטה ערבים, זו הייתה קבוצה שדיברה בעיקר ליהודי העיר. לערבים היה הרבה יותר קשר להפועל בני לוד הרכבת, היא הקבוצה מאותה שכונת רכבת. מהפועל לוד יצאו לא מעט שחקנים נהדרים, מיעקב הלל ועד דוד אמסלם, וכמובן האחים בנודיס. אלא שבסוף שנות ה-80 החלה הקבוצה להידרדר אל הליגות הנמוכות עד לפירוקה ב-2001 בשל מצבה הכלכלי. ב-2003 הוקמה הקבוצה מחדש בשם הפועל "מקסים" לוד. גם הקבוצה החדשה שהתחילה בליגה ג' הגיעה עד לליגה הארצית, אך לאחר שנה הורדה לליגה א' בעקבות עבירות על תקנון בקרת התקציבים והידרדרה עד לפירוק נוסף, שכרגע נראה שהוא סופי, ב-2007
במקביל לנפילת הפועל לוד והקבוצה של הרוב היהודי, החלו גם תושבי היהודים לנטוש את העיר, בעיקר בשנים האחרונות. התרבות התושבים הערבים, התגברות הפשע בעיר וכל סיפורי הכספומטים לסמים, שלחו לא מעט יהודים אל התושבים הסמוכים. גם כדורגלנים. דוד אמסלם עזב לראשון לציון, יעקב הלל ועופר שטרית לשוהם. ארבעת האחים בנודיס עזבו לגדרה, מודיעין ונס ציונה. כתוצאה מתהליך זה הדלדלו מקורות ההכנסה של העיר ומונתה לה מאז שנות ה-90 מספר פעמים ועדה קרואה (ועדה שממנה שר הפנים כדי למלא את תפקיד ראש העירייה והמועצה כתוצאה מתיפקוד לקוי של העירייה). גם היום נמצאת העיר תחת ועדה קרואה בראשות מאיר ניצן.
***
העלייה של בני לוד בשנים האחרונות ואותו אבו סובחי, בכיר משפחת אזברגה שמושלת בקבוצה עם מוטיבציה דומה למשפחת לוזון, היתה רק סמלית. בני לוד, שמכנה את עצמה לעתים קבוצה מהמגזר, מייצגת את שכונות העוני הערביות בעיר, שבהן חלק ממוקדי הסמים והפשע. הקבוצה שקמה בסוף שנות ה-80 כאיחוד של בני לוד ורכבת לוד מייצגת למעשה את השכונות של לוד פרדס שניר ושכונת הרכבת, שיחד עם שכונות הפחונים היו גם מוקד הסמים שכל כך מזוהה עם העיר לאורך השנים. שתי שכונות המופרדות גיאוגרפית מהעיר על ידי מסילת הרכבת. הפער בין העוני הערבי, לגרסת אנשי בני לוד, לבניינים החדשים באזורים היהודים בעיר, הוא סוג של דלק עבור הקבוצה. אותו רפעת מתחילת הכתבה מסביר זאת: "אני בכלל לא אוהד של בני לוד אלא של מכבי חיפה, פשוט כואב לי עליה.
"גדלתי בלוד, אך אחרי הלימודים התחלתי לעבוד ברמב"ם ומהר מאוד עברתי לחיפה", מספר הקרדיולוג. "אפשר לומר בפירוש שברחתי. בני לוד היא המיקרוקוסמוס של כל מה שקורה בעיר הזאת. אני בא לפה למשפחה פעם בחודשיים וכל פעם עומד, מסתכל ורוצה לבכות. אתה יודע שבכל שכונת הרכבת ופרדס שניר אין מגרש קט רגל אחד? יש למעשה אחד, אבל הרוס. יש שני בתי ספר ואסור להיכנס אליהם לאחר שעות הלימודים. תבדוק כמה יש בגני אביב (שכונה מודרנית בעיר שמזוהה כיהודית א.ס) מעבר לפסי רכבת? ששה מגרשים, לא פחות. שלא לדבר על מתנ"סים ומרכזים קהילתיים. יש בכל שכונה יהודית אחד או שניים. כמה יש בסה"כ בשכונות הערביות? נכון, צדקת, אפס אחד גדול".
***
אין ערבי-ישראלי אחד בבני לוד שלא מזדהה עם הרגשות של רפעת. לוד, כאמור, נמצאת היום תחת ועדה קרואה, והזרמת כספים לקבוצת כדורגל לא תמיד בראש מעייניהם של הקברניטים. גם בשנים טובות יותר כלכלית, בטוחים בבני לוד, הזרמת הכספים הייתה בעיקר להפועל "מקסים" לוד, כל עוד הייתה קיימת. לטענת אנשי בני לוד, הפער בין ההקצבות היה ענק, לעתים בין מיליונים לפרוטות. בני לוד לא הייתה מוכרת כחלק מעוגת הספורט העירונית, על אף שמ-2007 היא קבוצתה הכדורגל המקצוענית היחידה בעיר. העירייה לא מתקצבת את בני לוד כחלק מתקציב הספורט. הכסף היחיד שמוזרם לכדורגל הולך למתנ"סים ומרכזים שמלמדים את הילדים קט רגל, וכידוע, מרכזים כאלה לא קיימים בשכונות הערביות שמעבר לפסי הרכבת.
בני לוד משחקת העונה בשכונת התקוה. המגרש בלוד נמצא בשיפוצים על ידי העיריה על מנת שיעמוד בתקנים, כולל תאורה. "שלא תשלה את עצמך שמשפצים את המגרש בשבילנו", אומרים בבני לוד, "המטרה היא נבחרות הנערים והנוער, שיוכלו לארח כאן משחקים ועוד כל מיני אירועים. אם זה היה רק בשביל בני לוד היו שמים נרות, לא זרקורים". אבל זה לא מסתכם בכך. בבני לוד מרגישים שהעיריה והוועדה הקרואה הנוכחית פשוט מתעלמים מהם. אנחנו עוברים עם שחקן הקבוצה ליד מגרש האימונים הסינתטי, והוא מסביר: "נראה לך שאפשר להתאמן כאן? כשחם המגרש הסינתטי רותח וצריך לקרר אותו עם השקיה, אבל הממטרות לא עובדות". למה הממטרות לא עובדות? בירור קצר מצביע על מפעיל הממטרות המקולקל כבר שלושה שבועות, אך אין מי שיתקן אותו. למה אין מי שיתקן? "כי הקבלן לא מוכן לתקן כי חייבים לו כסף והגזבר לא מסכים איתו וכרגע אנחנו תקועים באמצע".
***
גם היהודים בעיר רואים עצמם קורבנות של הצד השני. העובדה שהיהודים מייחסים את תדמית "עיר הסמים" והפשע והאלימות המלווים אותם לערביי העיר, הביאה אותם לאורך השנים להתנתקות. מרבית התושבים היהודים בלוד היו לאורך השנים אנשי ליכוד וימינה מכך. בסקר שנערך ב-1996 נתברר כי כ-88% מהציבור היהודי הצביעו לליכוד ומפלגות ימין, אחוזים שאפשר למצוא רק בהתנחלויות. בבני לוד מודעים לכך.
מן הסתם, היהודים בעיר לא מתחברים לבני לוד. לאלו שברחו זה ברור למה. רפי אלמקייס, סמנכ"ל "נרסקו אחזקות", הוא עוד אחד מהיהודים שברחו מלוד בשנות ה-90: "למה ברחתי? בגדול, המונח "תרבות הערבים" הוא באמת משהו שהבריח אנשים. אך מה שהטריף נקודתית היא העובדה שערבים קנו בתים והשתכנו בשכונות של יהודים, אנשים הבינו לאן זה הולך וקיפלו את הבסטה. אם היה להם רוב אבל הם היו מרוכזים בשכונות שלהם והיהודים בשכונות נפרדות, לא הייתה כזאת נהירה מהעיר".
גזענות? את אלמקייס זה מרגיז. "זה יפה לשפוט את הדברים מהצד שלך" הוא אומר. "אני בטוח שכאשר תכתוב את הכתבה, הם ישפכו על תחושות הקיפוח, ההזנחה ויחס העירייה כל השנים. אבל בפועל, הם הרוויחו את זה ביושר. סלימאן אזברגה ואבו סובחי אולי אנשים נורמטיביים, אבל הם יודעים היטב שמסביבם ישנה אוכלוסיה שב-95% ממנה מצויה בעייתיות גדולה. זאת לא סטיגמה - הסמים, הגניבות, האלימות וכל ההטרדות למיניהן מתחילים ונגמרים מהערבים. אני רוצה לראות את אבו סובחי או אזברגה נותנים לילד או לילדה שלהם לרדת בערב למטה או ללכת לקיוסק לקנות משהו לבד. הם יודעים טוב מאוד שזה לא בטוח ולא בגלל היהודים בעיר. אפילו סלים טועמה אמר פעם שהוא לא רוצה להידרדר כמו הערבים בלוד. ברור שהכל מתחיל מההנהגה, מהשקעה, תשתיות וחינוך, אבל אני לא ראש העיר או חבר מועצה אלא תושב שסבל מהם ולא יכול היה לראות אותם. זה יכול להביא אינתיפאדה בעיר".
אלמקייס מייצג צד אחד, כמו שרפעת מייצג נקודת קיצון אחרת: מי שיותר נמצא באמצע הוא הבלם האגדי של הפועל לוד ההיא, אורי בנודיס. נצר למשפחת הכדורגל המפוארת, בנודיס אימן דווקא את בני לוד לתקופה מסוימת, ויש לו זווית נהדרת על הסיפור. "אני אחלק את יהודי לוד לשני סוגים: אלה שכביכול קיצוניים, כאלה שעברו שטיפת מוח בגיל צעיר בבית כנגד הערבים וזה היה מושרש בהם, אבל יש גם אחרים. מי שבא ללא דעות קדומות ידע להסתדר טוב מאוד עם הערבים. צריך להבדיל את בין התושבים להנהגה של העיר. מי שעומד בהנהגה של העיר כנראה לא רצה, בגלל האינטרסים שלהם, שתהיה התפתחות בצד הערבי ושיחיו כאן בשיתוף ובאחווה. היו להם את המניעים שלהם להמשיך עם ההזנחה, הגבלות הבנייה והזלזול בשכונות הערביות. היתה כאן עירייה ומועצה שלא באמת רצו שיהיה כאן טוב ליהודים וערבים ביחד. ברמת האזרח הפשוט דווקא כן רצו, אך האזרח היהודי הפשוט לא יכול להרים את התשתיות או לדאוג לתנאים של הערבי. הוא צריך לדאוג קודם כל לאוכל הביתה".
בנודיס אף מוסיף: "אצלנו בהפועל לוד שיחקו ערבים והרגישו בבית. חאמזי אבו ליל, שהיה כוכב כאן, היה ישן אצלי בלילות. הוא אף הביא פעם אוטובוס מלא מהכפר שלו למשחק שלנו. ככל שזה נוגע למגרש, האוהדים קיבלו את הערבים באהבה גדולה ותמיד נתנו להם להרגיש בבית. זה אולי מראה כמה ברמת האזרח הפשוט הכל מרגיש אחרת".
***
לפני מספר שנים, כשאורי בנודיס היה למאמן בני לוד, הוא ראה במו עיניו את התנהגות המשטרה בשכונת פרדס שניר והפחונים עם כל המחסומים, הסגרים וחוסר היכולת לתפקוד נורמלי של התושבים. כדי להקל עליהם מהתנהלות המשטרה מולם, אירגן בנודיס משחק בין המשטרה לבין בני לוד מחוזקת בשחקנים משמעותיים מהכדורגל כמו אבי נמני. המשחק התקיים בתנאי להבטחה מהמשטרה להוריד את כמות המחסומים ועמדות הבידוק לתושבים. המשטרה הסכימה.
אולי זו הסיבה שיש אוהדים יהודים, מעטים אמנם, שמגיעים למשחקי בני לוד. ספק אם הם ילוו אותה למשחק העלייה מול הפועל רמת גן, אבל לדעת בנודיס אפשר ליצור את החיבור אם וכאשר תהיה ללוד קבוצה בליגת העל. "אני מכיר את אבו סובחי המון שנים, ימים ולילות עשיתי איתו", אומר בנודיס. "אין אצלו הבדל של יהודי או ערבי, הוא מכיר רק את הבן אדם. אני אגלה לך סוד: הוא תמיד חלם רק על דבר אחד - להגיע למצב שהוא משחק נגד בית"ר ירושלים. לא מנצח, אלא משחק. בוא נבהיר זאת כך - אבו סובחי והרבה חברים שלו וערבים בעלי יכולת מסביבו ממגרים את הפשע מלוד, מספקים מקומות עבודה ותעסוקה, ובמידה ולא תהיה הפועל בני לוד אני אומר לך חד משמעית שתהיה הידרדרות מיידית ברמת הפשע בעיר. לכן, קברניטי העיר צריכים לעשות תיקון ולהשקיע בקבוצה הזו. היא תיתן תקווה לאנשים. עלייה לליגת העל זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לעירייה, אבל נראה שזה לא מעניין אותם".
