1. אבירם ברוכיאן (פולוניה ורשה)
על המעבר של ברוכיאן מבית"ר ירושלים לפולוניה ורשה בינואר אפשר להסתכל בכמה אופנים. אפשר להגדיר אותו אכזבה עצומה, אבל אולי יותר נכון יהיה לסווג אותו ככישלון ידוע מראש שמקורו בציפיות מוגזמות של שני הצדדים. בכל מקרה, השורה התחתונה נשארת זהה: אבירם ברוכיאן, בשלב הזה של הקריירה, לא מוכן מקצועית ומנטאלית לשחק באירופה ולכן הוא חייב לחזור לישראל. הקשר טעה כשחשב שמעבר לחו"ל יפתור את הבעיות המקצועיות איתן הוא מתמודד בשנים האחרונות וגילה בדרך הקשה שפולין, מה לעשות, לא קטנה עליו. האמת, לא הופתענו.
נחזור מעט אחורה. לואיס פרננדז, האיש שטיפח את ברוכיאן ונתן לו את הבמה לפרוץ, טען בעבר כי "מדובר בשחקן הטוב בישראל". בעונות האליפות והגביע, כשלצדו שחקנים יקרים ומעולים, ברוכיאן פרץ, הנהיג והכישרון שלו בא היטב לידי ביטוי. ברוכיאן הוא שחקן שקל לשווק. מלא פוטנציאל, רזומה של 10 הופעות בנבחרת ולא מעט הישגים ותארים כשהוא בסך הכל בן 27. כל הנתונים הללו משכיחים עובדה פשוטה: הבחור לא פוגע כבר עונה שלישית ברציפות.
הירידה ביכולת של ברוכיאן הושפעה מהרבה גורמים: פציעה לא קלה ממנה התקשה להתאושש, מכירה סיטונאית של הכוכבים ששיחקו לצדו והלחץ האדיר של תפקיד הקפטן בספינה טובעת. אפשר להבין את ברוכיאן שרצה לשנות אווירה, שהאמין שבמקום אחר, עם פחות לחץ ומעורבות רגשית, משהו אצלו ישתחרר, אבל זה היה לא נכון, אפילו מזלזל מבחינתו, לחשוב שאירופה תפתור את אותן בעיות מקצועיות. האבסורד הוא שבימי השיא שלו ברוכיאן ויתר על אירופה, אבל דווקא בשפל התעורר אצלו הרצון לנסות. מבחינתו, זה היה מעבר של אין ברירה. מעבר שמונע מכל הסיבות הלא נכונות.
בפולוניה גילו במהרה שברוכיאן הוא לא השחקן שלהטט נגד ויסלה קרקוב ב-2008. הציפיות ממנו היו גבוהות וכבר במחנה האימונים החלו שחקנים להתלחש לגבי היכולת. גם ההמשך היה רע. ברוכיאן שיחק חמישה משחקים בלבד, לא התאמן באופן סדיר ובמחזורים האחרונים איבד את מקומו בסגל בגלל פציעה. בבית"ר מקומו בהרכב היה מובטח בכל מצב, אבל בפולוניה המצב כמובן שונה. מי שלא עובד קשה ומוכיח את עצמו בכל הזדמנות, לא משחק. מבחינת הפולנים, ברוכיאן הוא אכזבה. שחקן רכש שעלה לא מעט כסף ולא סיפק את הסחורה.
לברוכיאן חוזה לשנתיים נוספות, אבל טוב יעשה אם יחזור לישראל. יכול להיות שבית"ר היא לא הפתרון להחזרת הביטחון וכושר המשחק. ברוכיאן צריך מאמן סבלני ותומך והרבה רצון לחזור להיות מי שהיה. אולי מתאים לו יותר תפקיד גדול בקבוצה קטנה עם פחות לחץ, אולי דווקא תפקיד קטן יותר בקבוצה גדולה בה הנטל נופל על מספר שחקני מפתח. דבר אחד בטוח: אירופה, לפחות כרגע, לא מתאימה לו. לאירופה צריך לצאת בשיא ולא בשפל.
2. לירוי צעירי (מכלן)
בקיץ הקשר הצעיר של בני יהודה היה אחד המלפפונים החמים בשוק. מכבי חיפה חפצה בשירותיו, גם הפועל תל אביב הגישה הצעה, אבל צעירי רצה לעבור לאירופה. כשהגיעה הצעה לחתום לשלוש שנים במכלן, הוא לא היסס. מבחינתו, זה נראה כמו צעד נכון. המשך ישיר להבנה החדשה אליה הגיע הכדורגלן הישראלי המודרני - לאירופה אפשר לעבור גם מקבוצות קטנות.
על צעירי עברה עונה הפכפכה. הוא שיחק 19 דקות בלבד ב-11 המחזורים הראשונים ואז נכנס להרכב ל-10 משחקים רצופים. אלא שהסיום היה שלילי. מאז חודש ינואר רשם הקשר ארבע הופעות בלבד, האחרונה שבהן לפני חודש וחצי. במהלך משחקי הפלייאוף האמצעי הרגועים צעירי לא נכלל אפילו פעם אחת בסגל וזה סימן רע מאוד עבורו.
נפילה בדקות המשחק ומלחמה על מקום בהרכב אלו דברים שכל שחקן צריך לקחת בחשבון עם המעבר לאירופה, אבל במקרה של צעירי מדובר במספרים מאכזבים מבחינת הופעות. בגיל 22, צעירי נמצא עדיין בשלבי התפתחות כשחקן. אירופה מחזקת מקצועית ומנטאלית, אבל הוא חייב לשחק. מבחינתו יהיה נכון אולי לצאת לשנת השאלה בישראל במקום שיאפשר לו להיות שחקן מוביל, ואז לחזור בשל יותר ומוכן יותר להמשך הקריירה מעבר לים. מישהו אמר חזרה לבני יהודה?
3. גיא אסולין (ברייטון)
אסולין היה בסך הכל בן 12 כשיצא לברצלונה. ילד שרצה להגשים חלום, ובטח לא אחד שבנוי לסחוב ציפיות של מדינה שלמה שכל כך אוהבת לפתח ציפיות. ככל שאסולין גדל והתקדם, כך גדלו הציפיות ממנו. בארץ חלמו לראות את הקשר מחליף דאבל פס עם ליאונל מסי על הדשא בקאמפ נואו. גם אסולין חלם. הבעיה מבחינתו היא שרק עכשיו, בגיל 21 ושנתיים אחרי שעזב את ברצלונה, הוא מתחיל להתעורר מהחלום.
אל תטעו, אסולין הוא כישרון ענק. שחקן טכני, חכם עם ראיית משחק נהדרת שיכול להגיע לרחוק, גם אם זה לא יהיה בטופ כמו ברצלונה. יש עשרות בוגרי לה מאסיה שלא דרכו בקבוצה הבוגרת, ועושים קריירה נפלאה באירופה. הנקודה היא שכישרון לבד לא יספיק. אסולין יצטרך לעבוד, להתחיל מלמטה, להתפתח ולצבור דקות משחק. לא בליגת במילואים, לא במשחקי ידידות ולא במשחקי גביע בסיבוב הראשון. גם אימונים עם השמות הגדולים בתבל לא יספיקו. אסולין צריך לשחק עונה שלמה בהרכב.
המעבר למנצ'סטר סיטי היה מוטעה, וגם ההשאלה לברייטון (שבע הופעות) לא מספיק. אסולין בן 21. חבריו לנבחרת הצעירה מובילים את הקבוצות שלהם בליגת העל והוא בעיקר מסתחבק עם כוכבים. זה הזמן המושלם בשבילו לקחת את הקריירה לידיים ולחזור לישראל. אפילו לעונה אחת. ליגת העל היא המקום הנכון ביותר עבורו להשתפשף, לשחק ולשקם את מערכת היחסים הבעייתית עם גיא לוזון. אחרי יורו 2013 לנבחרות צעירות בקיץ הבא, יהיה אפילו יותר קל לשווק את אסולין בחזרה לליגה אירופית בכירה.
4. מאור בוזגלו (סטנדרד ליאז')
עונה קשה במיוחד עברה על אחד הכישרונות הגדולים של הכדורגל הישראלי. מבחינתו, המעבר לאירופה - הרחק מהסטיגמות שהודבקו לו (ולאביו) כאן - נראה כמו צעד נכון ומתוזמן היטב. אלא שלרוע מזלו, בוזגלו סבל משברים בקרסול ובעצם השוקית וגמר את העונה כבר בנובמבר. המאזן שלו עומד על 10 הופעות בכל המסגרות.
קשה לנתח מקצועית את העונה של בוזגלו. מכבי תל אביב מנעה ממנו לצאת למחנה האימונים, הוא לא עשה הכנה ראויה ולכן לקח לו זמן להיכנס לעניינים בליאז'. כשזה כבר קרה, הגיעה הפציעה. עכשיו בוזגלו נמצא בסוף שלב ההחלמה ומשחק בקבוצת המילואים. עם הכנה ראויה לליגה ועבודה קשה בקיץ, הוא יגיע מוכן לעונה הבאה. אבל לא בטוח שסטנדרד ליאז' היא קבוצה שמתאימה לשחקן שמתאושש מפציעה ובסך הכל עושה את צעדיו הראשונים בכדורגל האירופי.
סטנדרד ידעה עונה בינונית ולמעשה היא בונה עצמה מחדש. הכוכבים נמכרו בקיץ, צעירים תפסו את מקומם, והקבוצה עוד תמשיך להיבנות גם בחלון ההעברות המתקרב, במיוחד כאשר הכרטיס לאירופה נמצא כרגע בסכנה. לא בטוח שבמצב הזה יימצא לבוזגלו המקום המתאים. הוא צפוי להיות שחקן רוטציה שנלחם על מקומו בהרכב, אבל במצבו, הוא בהחלט צריך לשקול עונת השאלה להחזרת הביטחון. קבוצה קטנה בבלגיה זו אופציה לא רעה, קבוצה גדולה בישראל אפילו טובה יותר.
5. משה אוחיון (לוצרן)
בקיץ האחרון, בגיל 28, החליט משה אוחיון שהוא מוותר על הצעה לחוזה ארוך טווח באשדוד ומכוון עצמו לכסף הגדול של אירופה. אין שום פסול ברצון לשדרוג כלכלי. תופעת השחקנים שיוצאים בגיל מאוחר כדי לטעום משהו אחר בקריירה, לשנות אווירה ולהרוויח כסף רק תלך ותגדל והיא בכלל לא פסולה. השאלה היא: איפה עובר הגבול במצבים בהם לצד השדרוג הכלכלי ישנה פגיעה מקצועית שבאה לידי ביטוי בישיבה ממושכת על הספסל?
אוחיון פתח את העונה בלגיה ורשה, לא הסתדר עם המאמן, לא קיבל צ'אנס ושוחרר בינואר אחרי ארבע הופעות ליגה בלבד. למרות הצעה מבית"ר ירושלים, הוא בחר להמשיך באירופה וחתם בלוצרן. בשוויץ הגדירו אותו כמחליף של הקאן יאקין. בפועל, הקשר רשם שמונה הופעות ליגה בלבד, ובמהרה איבד את מקומו בהרכב. אז מצד אחד אפשר להחמיא לאוחיון שהפריך את הסטיגמה, לא נשבר וניסה שוב. מצד שני, קשה להסתכל על העונה בכללותה כהצלחה.
אוחיון הוא טיפוס שקרוב מאוד לדת, איש משפחה ואב טרי. מנטאלית, ייתכן וישראל מתאימה לו יותר. מקצועית, זה כמעט בוודאות המצב. יכול להיות שהקריירה של מי שהיה עד לא מזמן שחקן סגל הנבחרת יכולה הייתה להתפתח למקומות רחוקים יותר, אבל אוחיון הוא עדיין שחקן שלא מעט קבוצות בליגת העל יקפצו עליו וייתנו לו את המושכות. זה הזמן לחזור.