סטיבן הנדרי, האפור הגדול בכל הזמנים

במבט לאחור, ה-147 האחרון של סטיבן הנדרי באליפות העולם ממחיש את כל סיפור הקריירה שלו. לא היו בברייק הזה מכות מדהימות. לא נדרשה ממנו וירטואוזיות יוצאת דופן, הכל נראה פשוט וטבעי, איטי ושליו, כמעט מובן מאליו. זה כנראה היה חטאו היחיד של הנדרי: הוא פשוט היה טוב מדי. לא מבריק, לא סנסציוני, לא וירטואוז, פשוט טוב ויעיל, כמו מכונה.

גם באותו משחקון מול סטיוארט בינגהאם, בפעם האחרונה שבה הנדרי השיג את הניקוד המקסימלי, לא הייתה כריזמה מיוחדת. לא הייתה שם הילה מלכותית, על פניו רק פקיד אפור שעושה את העבודה שלו. שוב הוא מכה בנקודה הנכונה, בעוצמה הנכונה, בקלילות מקוממת. כל הכדורים צללו פנימה, כאילו לא הייתה להם ברירה. אחד אחרי השני הם שייטו להם לעבר החור, כמו נמשכו על ידי מגנט, בעוד הכדור הלבן מתייצב לו על הנקודה האופטימלית. לאט לאט השולחן נוקה לחלוטין, בלי מאמץ נראה לעין, לכאורה בלי התעלויות מיוחדות. בסופו של הברייק הקהל בקרוסיבל נעמד על רגליו. הם שוב ראו איך שורה של מכות אפורות, מתחברות להישג מבריק: 147. זו הייתה לא רק דרך אצילית להיפרד מהאלוף, אלא תזכורת לכוחה של היעילות השקטה, זו שהפכה אותו לאגדה.

סטיבן הנדרי שילם את המחיר על הנטייה האנושית הבסיסית של חובבי הסנוקר. הם תמיד גילו חיבה לדמויות צבעוניות יותר, כמו רוני אוסליבן, ג'ימי ווייט או אלכס היגינס. הנדרי, לעומתם, זכה לכינוי "מכונה של ניצחונות". אמרו שהוא אפור, קראו לו "הטכנאי", טענו שהוא משעמם. גם לא היה לו סיפור חיים מעניין במיוחד. הוא לא נער אשפתות שהתגלה במקרה במועדון אפוף עשן, הוא מעולם לא הסתבך בפרשיות מפוקפקות, כל חטאו היה שהוא ניצח שוב ושוב את אהובי הקהל.

גם בעולם הסנוקר האריסטוקרטי, הקהל מחפש אנושיות, והנדרי בשיאו היה על אנושי. במצבי לחץ ומצוקה, במעמדים שכל שחקן נורמלי סובל מידיים רועדות, הנדרי שמר על קור רוח נדיר. בשנות ה-90 המופלאות, שבמהלכן הוא קבע שיא (שכנראה לא יישבר) של שבע זכיות באליפות העולם, הוא התעלה לרמות בלתי נתפסות חוסן מנטלי. קור הרוח שלו ערער ליריביו את הביטחון והוציא אותם מכליהם. באליפות בריטניה הפתוחה ב-1991, למשל, אלכס היגינס איבד את זה לחלוטין. "שלום, אני השטן", אמר לו היגינס בעיניים רושפות בחדר ההלבשה, בניסיון נואש להוציא אותו משלוותו, לפני שחטף 9:4. זה הסתיים בעוד לחיצת יד כנועה. ב-1997 רוני אוסליבן הוביל עליו 2:8 בטורניר ליברפול, לפני שהנדרי השווה ל-8:8 ואת הפריים האחרון ניצח עם 147 מושלם. "אני לא מאמין למה שהעיניים שלי רואות", קרא השדר.

הקורבן הגדול ביותר היה כמובן ג'ימי ווייט, אהוב הקהל, "האלוף של העם", ביריבות שהגדירה את הקריירה של שניהם. בימים בהם ה-BBC הקדיש את שידוריו לסנוקר, הממלכה צרכה את המשחק בצימאון. הנדרי ניצח שוב ושוב, וויט קרס והשתנק, והאהבה וההזדהות הלכו ללוזר הנצחי והאנושי, בעוד הנדרי המכאני "התנחם" בגביעים. עולם הסנוקר נקרע בין הכישרון ליעילות. הראש החמיא להנדרי, הלב הלך עם ג'ימי בוי.

כבר ב-1990 כל בריטניה ראתה את הנדרי הופך לזוכה הצעיר ביותר באליפות העולם, אחרי שגבר 12:18 על אותו ווייט. ב-1992 היריבות הגיעה לשיאים מיתיים. ווייט הוליך 6:12, הפרשן קלייב אברטון כבר הצהיר ש"סוף סוף הגביע יילך השנה לג'ימי", אבל ההמשך היה בלתי נמנע. ביתרון 8:14 האנגלי הכישרוני החטיא חום קל, והנדרי צימק. ביתרון 10:14 ווייט החטיא את השחור האחרון, ומשם לא התאושש. הנדרי הגיב עם עשרה (!) משחקונים רצופים (כולל שתי מאיות בשני הפריימים האחרונים), ניצחון 14:18 ועוד גביע ביד. בקרוב זה יהפוך להרגל.

ב-1993 הנדרי ניצח בגמר את ווייט 5:18, עם הסנוקר הטוב בחייו. ב-1994, שוב הצמד בגמר, ווייט השווה ל-17:17 ובמשחקון האחרון שוב החטיא שחור שערורייתי, לפני שראה את הנדרי מנקה את השולחן. "זה כבר מתחיל לעצבן אותי", אמר לאחר מכן ווייט בחיוך ממורמר, לעיני 14 מיליון אנגלים בטלוויזיה, שהתאהבו במפסידן הכרוני. לאחר מכן התברר שהנדרי שיחק את כל הטורניר עם יד שמאל שבורה, אבל כלום לא שינה את התחושה הכוללת. עד היום יש רבים שטענים שווייט הוא "הגדול מכולם", בעוד הנדרי הוא רק "המצליח מכולם".

וזה הפריע לו. "אני לא סופרסטאר בבריטניה", אמר הנדרי בעבר, בהתייחסו לאהבה שמקבלים הבחורים הרעים של הענף, "לא מעריכים פה את אלה שמתאמנים במסירות, עובדים קשה בכל יום וזוכים בטורנירים. כל עוד אתה לא מתנהג כמו הטיפוסים המעניינים, אתה נחשב למשעמם. אפילו כששיחקתי במולדתי סקוטלנד מול ג'ימי ווייט, הוא היה יותר פופולרי ממני. הוא ללא ספק דמות, וזו בהחלט חוויה לצפות בו, אבל במה הוא זכה?".

אך כמו הרבה אגדות ספורט אחרות, לעתים מעריכים את גודלן רק אחרי הפרישה. השבוע עולם הסנוקר שפך סופרלטיבים על הנדרי, כפי שלא עשה מעולם. רק עכשיו נזכרו להלל את הסגנון ההתקפי שלו, שהגדיר את הסנוקר המודרני. את המכות הארוכות והנועזות שלו, שמנוגדות לאופיו השקול והאצילי. את ההישגיות המדהימה, שכנראה לא תשוחזר. את הפרפקציוניסט התחרותי, שלא מוכן להשלים עם בינוניות. "אני כבר לא משחק את הסנוקר שאני רוצה לשחק", הודיע בצער הספורטאי שקבע סטנדרטים עילאיים, לפני שתלה את המקל.

"קשה לי להאמין שמישהו ישבור אי פעם את השיאים שלו", אמר סטיב דייויס השבוע, "הוא הטייגר וודס והרוג'ר פדרר של הסנוקר". דניס טיילור, אלוף העולם ב-1985, אמר ש"מדובר בשחקן הכי גדול שהחזיק אי פעם במקל". ג'ימי ווייט צייץ ש"הוא היה מדהים, אין לו כבר מה להוכיח, אני מודה לו על כל הזיכרונות".

עכשיו פתאום נזכרים בשינויים שעשה בענף, בפריצת הדרך. "כולם מהללים את הסגנון ההתקפי של ג'אד טראמפ", אמר השבוע הנדרי, "אבל שוכחים שככה זכיתי באליפויות שלי. אין פה שום דבר חדש". פתאום הפרשנים מעכלים את השיאים המדהימים שלו: 27 הופעות רצופות באליפות העולם, 36 זכיות בטורנירי דירוג, זכייה בחמישה טורנירי דירוג רצופים, 775 ברייקים של 100 נקודות ומעלה, 11 פעמים 147, הצעיר ביותר שזכה בקרוסיבל, המבוגר ביותר שקבע בה את המקסימום, וכמובן - שבע אליפויות עולם.

יותר מזה, לנוכח ההתבטאויות הפרובוקטיביות של חלק מהשחקנים, לנוכח הסטנדרטים החדשים של הסנוקר שמאבד מהילתו, דמות אגדית כמו הנדרי היא נכס נדיר. תמיד אצילי, תמיד שקול, תמיד מרשים. "זו אבידה גדולה למשחק", אמר סטיב דייויס, "הסנוקר יתגעגע אליו". נדמה שעכשיו גם הקהל ילמד להעריך את חסרונו, כשבראש של הנדרי עדיין מהדהדות התשואות שקיבל בקרוסיבל אחרי ה-147 מול בינגהאם. "הן היו חזקות יותר מאשר כששלטתי בענף", אמר לאחר מכן הנדרי על האהבה מהיציעים. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

צפו בכתבה שנעשתה על הנדרי בצעירותו

סנוקר בוואלה! ספורט