היה קצת עצוב לצפות בכנס שערכה הבוקר מנהלת הליגה. השאלות ישנות, התשובות ממוחזרות וכל הוויכוח הזה מתחיל לייגע. נדמה שהגענו למבוי סתום במאבק הפוליטי-מקצועי שבין מכבי תל אביב לבין שאר העולם, וכעת עוברים הצדדים לאיים בנשק יום הדין: מכבי, כפי שרמז דיוויד בלאט, בנטישה מוחלטת של הליגה; ובכירים במנהלת בכך שעזיבה של מכבי תאלץ אותה, עפ"י תקנון איגוד הכדורסל, להתחיל את דרכה מחדש בליגה הנמוכה ביותר, לכשתחליט לשוב למסגרת המקומית.
מכבי, מצידה, צודקת: לא רק שלחוק ארבעת הזרים אין תקדים באף ליגה אירופאית, אלא שהחוק הזה גם כמעט חירב לה את העונה. אלמלא הליגה האדריאטית תיאו פפאלוקאס לא היה מסיים כאן את השנה, ושחקנים כמו שון ג'יימס, טל בורשטיין וגיא פניני היו מגיעים לשלב הזה עם פצעי לחץ בעכוז.
אבל גם שאר העולם צודק. והעולם הזה שבמשך שנות דור שימש כשטיח שעליו צעדה מכבי בדרכה לעוד טיסה למדריד, מוסקבה או אתונה, כמגרש האימונים שלה, כמעבדת הניסויים, כפרס התנחומים לשחקניה הממורמרים, ושתק לפתע מתקומם.
את המרד הזה לא מנהיגה הפועל ירושלים לכאורה, האלטרנטיבה הנצחית אלא גליל/גלבוע של חיים אוחיון. ואוחיון מעניק למכבי אלטרנטיבה עיקשת ונשכנית כפי שלא הייתה לה מעולם.
***
אוחיון הוא המרטין לותר קינג של הכדורסל הישראלי. יש לי חלום, הוא אומר. מהו אותו חלום? לא, הוא לא מעז לחלום על אליפות; החלום שלו הוא שיוכל בכלל לחלום על זכייה בתואר. בתקופת הסדר הישן, כאשר הוכרעה הליגה בסדרות פלייאוף, כמעט כל קבוצה ישראלית אולי למעט הפועל ירושלים (אבל גם ההנחה הזו קלושה) אפילו לא הייתה מסוגלת לחלום על זכייה באיזה גביע קטן. זכייה באליפות לא כל שכן.
אני רוצה לפתוח את החלון בבוקר ולראות באופק, או לפחות להיות מסוגל לדמיין, את הארץ המובטחת, אומר אוחיון. הרי מה אנחנו, אנשי הספורט, מוכרים בסופו של דבר לאוהדים ולמפרסמים? חלום. סיכוי. ימי הייאוש, 39 השנים שבהן זכתה מכבי ב-38 אליפויות, כמעט הביאו על הכדורסל הישראלי כליה. היינו חייבים להחזיר את החלום.
צריכים להבין את אוחיון ואת הרקע האישי והכלכלי שלו כדי להבין את דרכי מחשבתו ואת דפוסי פעולתו. אוחיון הגיע מהפריפריה ובנה אימפריה עסקית בעשר אצבעותיו. הוא יזם יוצא דופן, שמתעסק במגוון רחב של תחומים: החל מנדל"ן, דרך מלונאות ועד לסטארט-אפים למכשור רפואי מתקדם, על גבול העתידני. את מרבית עסקיו, בכוונה ובמודע, בנה מחוץ למרכז, אי-שם בפריפריה. אם יזמים הם מטבעם אנשים חולמים, פנטזיונרים, אוחיון הוא פנטזיה מהלכת. אבל הוא רחוק מלהיות סהרורי: יש לו רעיון ודרך ואמונה, וקבלה עגולה ומוזהבת בדמותה של צלחת אליפות משהו שאפילו הפועל ירושלים, שגדולה על הגליל בחמש מידות פיננסיות, עדיין לא הצליחה להשיג.
***
גם אוחיון יודע שפיינל פור זה לא דבר אידיאלי; "הרע במיעוטו", הוא מכנה אותו. אבל פיינל פור הוא הכרחי, לשיטתו, מכיוון שזו הדרך הריאלית היחידה לייצר עבור קבוצות הכדורסל בישראל חלום, או לפחות אפשרות לחלום.
חלום אפשר לייצר אם יחסי הכוחות בין הצדדים קרובים, גם אם לא שווים לחלוטין. ומכיוון שהפערים הכלכליים בין מכבי תל אביב לבין שאר עולם הכדורסל בלתי-ניתנים לסגירה באמצעים פוזיטיביים היינו, הגדלת התקציב של יתר הקבוצות עד לרמה של פער סביר ממכבי הדרך היחידה לצמצם אותו תהיה באמצעים נגטיביים, משמע קביעת תקרת תקציב שתקרב את מכבי לליגה. אלא שתקרת תקציב במושגים ישראלים, לפי התוכנית העסקית של אוחיון, צריכה לעמוד על כ-6-7 מיליון דולר. במקרה של תקרת שכר, שתייצר זירת משחק הגיונית, פחות או יותר, מוכן אוחיון לוותר מיידית על פיינל פור. אולם מובן שהרעיון הזה בלתי-ניתן ליישום; ברור שזהו מספר שמכבי לא מסוגלת לחיות איתו.
היום כבר אין לאף אחד רצון או עניין לשוב ולהתדיין בסיבות שהביאו ליצירת הפער הכלכלי הלא-טבעי הזה. ההבדל התקציבי בין מכבי לבין הקבוצות מתחתית הליגה עומד על 2,000%. הפער בין מכבי לבין הקבוצה השנייה בעוצמתה הכלכלית, הפועל ירושלים, עומד על כ-400%. למעשה, התקציב של מכבי כמעט שווה לתקציבן של יתר קבוצות הכדורסל בישראל, כולן גם יחד.
מכבי תל אביב היא קבוצת הכדורסל המכניסה בעולם מחוץ ל-NBA. בשנים האחרונות היא הצליחה להתייצב על שורת הכנסות של כ-20 מיליון דולר. מועדוני-על כמו פנאתינייקוס וברצלונה מגרדים בקושי 6-7 מיליון אירו בעונה, ומכבי מכניסה יותר מפי שניים מהן. מכבי היא הקבוצה היחידה באירופה שקרובה ליצירת איזון כלכלי, ובעשור הקודם אפילו היו כמה עונות שהסתיימו עבורה ברווח נתון מדהים בספורט המקצועני. על כך מגיע למכבי, ולמחלקת השיווק המפוארת שלה, קרדיט גדול. ראוי לציין בהקשר הזה שאת הקפיצה הגדולה באמת רשמה מכבי רק בתחילת שנות האלפיים, עם ההצלחות הגדול של שושלות גרשון ובלאט. בשנות ה-90', הפרה-היסטוריות, עוד מכרו שמעון מזרחי, דייויד פדרמן ומוני פנאן בעצמם את המנויים לאוהדים, ו"הדרן" מכרו את הכרטיסים. מכבי בנתה מחלקת שיווק עצמאית רק במהלך שנות ה-90', והיום היא כבר נחשבת למתקדמת באירופה בתחומה.
אבל לדיון על פיינל פור או קביעת תקרת שכר צריכים לבוא בידיים נקיות, ולכן ראוי להזכיר שהפער הכלכלי הזה לא נוצר לפני עשור, אלא עוד בסוף שנות ה-60', כשערוץ 1 החל לשדר את מכבי והעביר אליה במרוצת השנים עשרות אם לא מאות מיליוני דולרים. עד לתחילת שנות האלפיים היוו התקבולים מהערוץ הראשון כמעט חצי, לעתים אפילו יותר, מתקציבה הכולל של מכבי. ברקוביץ' וארואסטי, ארל ואולסי, ג'מצ'י והנפלד כולם נרכשו או הוחזקו גם, אם לא רק, בזכות כסף ציבורי.
אוחיון טוען, במידה בלתי מבוטלת של צדק, שהכדורסל הישראלי ומוסדות אחרים שיעבדו עצמם בעבר לצרכיה של מכבי. המצב הנוכחי הוא תולדה של אותו חטא היסטורי היום כבר קיימת הסכמה די רחבה, גם בקרב אנשים מהערוץ הראשון, שהמערכת העסקית עם מכבי הייתה לא-הוגנת בלשון המעטה ויש צורך בתיקון.
אף שממילא אין זו אפליה מתקנת אם אותם החוקים חלים על כולם, אומר אוחיון.
***
אף אחד לא מריע לגוליית, אמר פעם ווילט צ'מברליין. כששומעים את דיוויד בלאט מאיים בנטישה של הליגה לא רק שלא מריעים לו, אלא שהדברים שלו מעוררים אנטגוניזם בקרב כל הבלתי-משוחדים (להלן: אוהדי מכבי תל אביב). אפשר להבין אנשים שעובדים קשה כל העונה ובסוף רוצים לראות שכר לעמלם. לא מזמן שאלתי את דן שמיר, שעבד במכבי בשנותיה הגדולות ביותר, אם הוא מצליח היום, ממרחק השנים, לפענח את האובססיה של שמעון מזרחי ושותפיו. למה הם לא יכול לוותר על אחת או שתיים, שאלתי אותו. זה התפתח לוויכוח פילוסופי על מהי מהות הספורט.
שמיר אומר שהמהות היא לנצח, וזהו האתוס שממנו צמחה מכבי. אמרתי לו שלטעמי המהות היא התהליך, התחרותיות. חשוב מי עומד בסופו של יום בראש הפודיום, אבל חשוב לא פחות ברמה הספורטיבית, אבל גם ברמה השיווקית, העסקית, המסחרית שהדרך לשם תהיה מעניינת, הוגנת, תחרותית. מוזר, אומרים גם אנשים כמו חיים אוחיון, שאימפריה שיווקית כמו מכבי לא מבינה שזה לא מעניין לזרוק לזירה שור מול תרנגולת. היום כבר לא באים לראות איזה גלדיאטור ענק מתעלל בילד קטן לפני שהוא עורף את ראשו. לראיה, הוא אומר, אפילו בכדורסל הישראלי הפסיקו להריע לגוליית.
מכבי רוצה מאוד לנצח, הכל, וכל זמן, אבל למזלה היא לא חייבת. לפחות לא ברמה הכלכלית. אחרי שהפסידה אליפויות לחולון ולגליל היא חזרה חזקה יותר, עמידה יותר, עם תקציבים גדולים יותר. הפחד הקמאי שלה מאובדן ספונסרים והכנסות משולל יסוד. וממילא, בהתחשב בפערים הכלכליים בינה לבין שאר העולם, כל שאנשים כמו אוחיון יכולים לייחל אליו הוא איזה תואר קטן, חמקמק. אבל הסדר ההיסטורי לא ישנה כתוצאה מכך. לטווח הרחוק, הפערים הללו לא יכולים להצטמצם (אלא אם כן יגיעו כמה מיליארדרים תמהוניים ויזרקו כסף. אבל בכדורסל זה מעולם לא קרה, וכנראה שגם לעולם לא יקרה).
לחיים אוחיון וחבריו לא מפריע שהם לא זוכים באליפות בכל עונה. גם לא בכל שלוש או חמש עונות. הם היו שמחים לזכות, כמובן, אבל הם יודעים שלא יזכו. הם רק מחפשים סיבה לקום בבוקר. להאמין. זה המנוע הנפשי והכלכלי שלהם. אבל אסור לטעות בעניין הזה: המאבק בין מכבי לבין אוחיון ושות' אינו קשור רק לכדורסל. הוא קשור לפילוסופיה, לדרך חיים; מכבי רוצה רק לנצח, אוחיון רוצה רק להתמודד, לחלום.
זה יסתיים, כמו תמיד, בפשרה: מכבי תתפשר על פיינל פור (כי אין לה ברירה), ואוחיון וחבריו ישחררו קצת חבל בעניין הזרים ויאפשרו בעונה הבאה רישום של חמישה זרים עם חוק רוסי. אוחיון יוכל להמשיך לפנטז על דובדבנים, מכבי תרד מהעץ ותמשיך להתלונן, וגם בעונה הבאה ימשיך העולם לנהוג כמנהגו, עם מלחמת המעמדות הנצחית.
ohad@walla.net.il