העסקנים

הגיבור של הדרבי התל אביבי הזה, בסופו של דבר, היה ניר לוין, שבאמירה אחת בסיום המשחק שפך מים קרים על הלהבות שהתלקחו סביבו: למה אי אפשר לקבל הפסד כמו ספורטאים. למה. לוין נראה לפתע כמו הג'נטלמניות והפאסון שחסרו כל כך לדרבי האיום הזה, כמו אי של שפיות. במקום לגנות את אוהדי הפועל תל אביב שזורקים מסביבו חפצים כמו באירועים שרואים רק בדרום אמריקה או מזרח אירופה, הוא בוחר לכוון את הדיון אל השחקנים. אלו שהרשו לעצמם לפרוק כל עול ראשונים. אלו שלא יודעים להפסיד.

למכבי תל אביב יש מזל גדול שאדם שקול כמו לוין עדיין עובד אצלה, אבל גם הפועל תל אביב יכולה להקשיב למה שהיה לו לומר. כי הצורה שבה שחקניה התפרקו והשתוללו בדרבי חושפת בפנינו חולייה שמיעטנו להתייחס אליה בתיאור נפילת המועדון הזה בחודשים האחרונים – השחקנים. אלו שלקחו את החסינות שקיבלו בשם הבלגן ששורר במועדון בעקבות המחאה נגד הבעלים צעד אחד רחוק מדי. אלו שיכלו לקחת יותר אחריות, אלו שיכלו לא להתחבא, אלו שיכלו לא לוותר לעצמם כל כך מהר, גם אם הם צודקים. כי כמו שלוין אמר, הם קודם כל ספורטאים.

ההתנהגות של חלק משחקני הפועל תל אביב בדרבי מחדדת לא מעט דברים אחרים שראינו מהם לא מזמן וקצת החלקנו. בדרבי הזה בלטו מעל כולם אביחי ידין וסלים טועמה, שחשבו שכרטיס אדום יזכה אותם בתואר הגיבור ביציע, אבל הסיפור הזה גדול יותר מעוד משהו מקרי של שני שחקנים. זה סיפור על סגל שחקנים איכותי בליגה חלשה שגם בסיטואציה הקיימת היה צריך לעשות יותר, ונכשל. כמו המנהלים שלהם, כמו המאמנים שלהם. כתם קטן שכבר אי אפשר יהיה שלא לשים לב אליו ולא ימחק כל כך מהר גם במונאקו, ליל או סנטאנדר.

לא שכחנו – את הפוגרום בבלומפילד בסיום הדרבי ביצעו אוהדי הפועל תל אביב, באירוע שיותר לא יוכלו להתכחש לו בבואם לטפח את מיתוס הקהל ההוגן והתרבותי שהגן עליהם. אבל אסור לשכוח את הטיימינג האירוני. כשבוע אחרי שבית הדין הטיל על בית"ר ירושלים עונשים כבדים באופן לא שגרתי על אירועים שפעם היו מסתיימים במערכון של הגשש, עונשים שעוררו ויכוח צודק ואמורים היו להרתיע, בחרו אוהדי הפועל תל אביב לנהוג בהתאם. זה לא מפתיע שכך הם פירשו את מדיניות בית הדין. אוהדי כל הקבוצות שמים קצוץ על הגוף הזה, ופוגרום בלומפילד הוא אחת התוצאות לכך. בית הדין הפך למערכון של הגשש החיוור בעצמו.

לכן, אחד המסרים החשובים שיצאו מהדרבי העלוב בבלומפילד הוא לא איזה קהל ברברי יותר: זה של בית"ר או זה של הפועל. ואלו תמיד אותם סיפורים ואותם טיעונים. אותם בלוקים ואותם רימוני הלם. צריך להעביר את האנרגיה הזו לטיפול אמיתי בגוף שאמור לבער את הנגע שהיום כולם מבינים שממנו סובלים כלל בני האדם ולא אוהדים של קבוצה מסוימת. אחרי האירוע החמור הזה, הגוף שמירר את חיינו ברדיוסים, קנסות ועונשים שעברו מהעולם לא צריך להתקיים יותר החל מהעונה הבאה בגרסתו הנוכחית. הוא צריך לעבור רענון אנושי, רעיוני וארגוני באופן דחוף כמו שחקן ערבי לבית"ר, כי הוא אשם בכאוס בדיוק כמו האוהדים שהוא מפחיד פחות ופחות עם השנים.

תהיה זו טעות לקחת את המקרה והקשר הברור שלו למחאה המוצדקת של הקהל, להגנה על אלי טביב. אלי טביב הוא האיש שאחראי בסופו של דבר על הגוף הזה שנקרא הפועל תל אביב. הוא הבעלים שהפקיר את המועדון הזה והתנהל כמי שאולי יודע שהקהל ימצמץ ראשון. ההתלקחות בבלומפילד היא לא עלה התאנה של טביב, אם מישהו לרגע חושב כך, אלא הסמל לשפל אליו הוביל את הפועל תל אביב.

בהנהלה שהוא לא מינה למרות שהבטיח. בהתעלמות הבוטה מדי שלו מהטענות נגדו. בטיפול הרופף בבעיות המשמעת במועדון, מקרבות ידין-קשטן ועד הסולחה המזויפת עם טוטו תמוז שמריחה יותר מדי כמו אינטרס עסקי. ובטח – בחיוך הכמעט אדיש שניסה לשדר לנו לאורך כל הדרך. עם החיוך הזה הוא נכנס לבלומפילד אתמול, כאילו הוא שולט בדיוק בכל מה שקורה. אבל אם תסתכלו שוב, תראו חיוך קצת עצוב של אדם קצת מבוהל, שלא מסוגל להתמודד עם מה שקורה סביבו. אדם שפשוט לא יודע מה לעשות בסיטואציות כאלה.

מכבי פתח תקווה – בית"ר ירושלים

בבית"ר ירושלים עדיין מסרבים לעכל שעמית בן שושן, ביכולתו הנוכחית, זו בעיה שיש לטפל בה דרך הספסל. תמיד ישנה בעיה אחרת שנראית יותר גדולה ותכופה ממנו. תמיד ישנה התחושה שאולי בכל זאת יקרה איתו משהו בקרוב. שבמשחק הבא הוא אולי יכבוש. שבמשחק הבא הוא לא יאבד כל כך הרבה כדורים. שבמשחק הבא הוא לא יהיה כזה מסורבל וייקחו לו חמש נגיעות להשתלט על כדור לפני שהוא הורס עוד התקפה. בבית"ר מקווים כמובן שכל זה ייפתר מעצמו. יש רק בעיה אחת עם זה: הגישה כמעט מיסטית הזו לא עובדת כבר כמעט עונה שלמה.

בן שושן לא חוזר לעצמו. לא כשחקן אגף ולא כחלוץ. לא אחרי שאומרים עליו שהוא חייב להתעורר ולא כאשר מחבקים אותו ונותנים לו את סרט הקפטן. בן שושן לא הוכיח לרגע אחד העונה שהוא ראוי למעמד הזה לפיו אסור לגעת בו, וייתכן מאוד שגם אלי כהן יבין זאת בקרוב. השבוע ראינו את חגיגות ה-400 של יניב קטן, וכיצד טיפח את מעמדו בזכות אופי של אדם שמתעלם מכל מה שאומרים עליו. עמית בן שושן, באי הפיכתו לסוג של יניב קטן, הוא הדוגמה הנגדית לאופי, וכך צריך להתייחס אליו גם בסוגיית ההרכב. כולל בזה שאמור לעלות למשחק הגורלי של בית"ר בשבת. בן שושן פורח בדרך כלל אחרי פגרה קטנה. אולי צריך לסדר לו אחת כזו בקרוב כדי לקבל ממנו משהו בפלייאוף.

מכבי תל אביב – הפועל חיפה

בעונה שבה נקודת האור המופלאה של קרית שמונה מוסתרת בים החושך של כל העונה האיומה הזו, היא אולי עונת הפוגרום בדרבי, קשה להתייחס לכל נתון אופטימי בכובד ראש. זה נראה לרוב כמו פועל יוצא של חולשת הליגה וקריסת המוסר הכללית. אלא שמה שקורה בהפועל חיפה זה יותר מסתם הבלחה: הפועל חיפה של טל בנין היא בשורה של ממש, בשורה על מאמן שיכול להתפתח לאחד מאותם אנשי מקצוע שהיו חסרים בליגה הזו.

בנין הוא באמת בשורה. בשורה חשובה. לא שמשדרים את הפועל חיפה, אחת הקבוצות הכי מעניינות בתחתית, כדי שנעריך זאת לעומק את הנושא. אבל לפחות מהגישה של הקבוצה הזו מאז אפשר להריח שבנין לא הולך להיות תופעה חולפת. שיש לו יכולת, רצון וידע להדביק את השחקנים שלו בגישה הטל בנינית החצופה, האמיצה והאינטליגנטית, שאפיינה אותו כשחקן. שחלק מהערכים האלה אכן נדבקים להתנהלות של הפועל חיפה, הקבוצה הכי נכונה עבורו להתחיל בקטן. כשמכבי תל אביב חושבת על המאמן הבא שלה, הכמות הדלה של דמויות רציניות שיכולות לבוא היא כמעט מבישה: בנין נותן תקווה שבקרוב רשימת המלאי הזו תהיה פחות גרועה.

0:1 למכבי תל אביב בדרבי פרוע במיוחד

השמחה של מכבי, הסערה על המגרש, ההתפרעויות ביציעים. התמונות

צפו בתמונות מהמשחק הסוער

הפועל תל אביב צפויה לעונשים כבדים - לפחות שתי נקודות הפחתה בפועל

מאזן האימה בסיום: 24 עצורים

גיבור הדרבי גיא חיימוב: "הניצחון הוא פיצוי לאוהדים"

שלום תקווה: להפועל תל אביב יש עתיד קודר

חילופי האשמות בין מכבי פתח תקווה לבית"ר