ב-37 השנים שחלפו מאז ה-27 באפריל 1974 ועד ה-23 בספטמבר 2011, מנצ'סטר סיטי ניצחה באולד טראפורד רק פעם אחת. ב-37 השנים הללו היא לא זכתה אפילו בתואר אליפות אחד ואף הידרדרה עד הליגה השלישית. ב-37 השנים הללו מנצ'סטר יונייטד זכתה ב-12 אליפויות, שמונה גביעים, ארבעה גביעי הליגה, פעמיים בליגת האלופות, ופעם אחת בגביע אירופה למחזיקות גביע. הרשימה נמשכת עם עוד כמה תארים פחות חשובים, כאלו שבצד האדום של העיר התקבלו בחיוך, ושבצד התכול שלה היו מסתיימים עם תהלוכות ברחבי העיר. אם היא רק הייתה זוכה במשהו.
ב-37 השנים הללו הצטבר המון תסכול ומרמור. הנחמה של סיטי הייתה לצחוק על יונייטד על כך שהיא מכרה את נשמתה לשטן, או יותר ספציפית - לאוהד הכדורגל הממוצע מטוקיו, הונג קונג או תל אביב. זה שמגיע בחג המולד למשחק או שניים, קונה צעיף בחנות המזכרות, ובמבטא כבד ושפה שבורה מנסה להצטרף לשירת האוהדים האנגלים אחרי ששינן את המילים ביוטיוב. "האוהדים של מנצ'סטר יונייטד צריכים מפה כדי להגיע לאולד טראפורד", צחקו אוהדי סיטי, שהתגאו בכך שבמנצ'סטר עצמה הם מהווים רוב ושהזכירו שהם הגיעו בהמוניהם למיין רואד גם כשהקבוצה שיחקה בליגה השלישית. צחקו, לעגו והמשיכו להרכין ראש.
ההשפלה הגדולה של הרודן
ואז הגיע ה-23 בספטמבר 2011. את מה שקרה ביום הזה עשויים יום אחד ללמוד בספרי ההיסטוריה. גם אם סיטי הספיקה מאז לאבד גובה, ייתכן שזה היה האירוע שבישר על שינוי במאזן הכוחות בעיר. סיטי תמיד הייתה מלאת גאווה, אבל לא פעם נאלצה לקבל בהכנעה את גורלה ולהשלים עם היותה הקבוצה הקטנה של העיר. יונייטד בשני העשורים האחרונים הייתה יהירה ומלאת ביטחון, ובצדק רב. על 1:6 בדרבי אף אחד לא חלם. אף אחד לא העז לחלום. עכשיו שתי הקבוצות נאלצות לחיות עם ההשלכות.
בשביל המהפכה הזאת סיטי גייסה את כל מה שאפשר. נכון שהשמות מנסור בין זאייד או חלדון אל מובראק מזכירים יותר מבוקשים של האינטרפול מאשר סמליה החדשים של המועדון, ונכון ש"אתיחד סטדיום" נשמע כמו אצטדיון בדמשק ולא במולדתם של שייקספיר, לנון והמלכה-האם, אבל אם זה מה שצריך זה מה שיהיה. הקרב נקבע לצהרי היום, במעוז השלטון - אולד טראפורד. בדקה ה-89 הורה לוח התוצאות על 1:3 למנצ'סטר סיטי. הניצחון נקבע, השלטון זועזע, אבל התכולים היו צמאים לדם. שנים של דיכוי התפרצו להן החוצה. הם רצו השפלה. הם רצו לתלות את הרודן בכיכר העיר.
כשאדין דז'קו נכנס בדקה ה-70 במקום מריו באלוטלי, הוא לא חלם על צמד. 19 דקות מאוחר יותר ספק אם דמיין שיכבוש אפילו שער אחד. אלא שלקראת הסיום חייליו של פרגוסון פרקו כל עול, ולמשמע קולות תופי המהפכה ברחו מהמגרש והפכו אותו לשטח הפקר. הבוסני הבקיע פעמיים, סילבה הוסיף עוד אחד, ולרגעים היו שהרגישו כאילו העיר מנצ'סטר שוחררה מעול הדיכוי ועברה לידיהם של לוחמי החירות והחופש. 1:6. המהפך הושלם.
אלכס פרגוסון עדיין עצבני
אבל כדרכן של מהפכות, לפעמים החגיגות מעט מוקדמות מדי. אפשר לשפוט את יעילותן רק בפרספקטיבה היסטורית. אין ספק שהצבע חזר לפניהם של התכולים (בעוד פניו של פרגוסון עדיין אדומות מכעס), ועם העובדות אי אפשר להתווכח: סיטי מקום ראשון, יונייטד מקום שני, 1:6 בדרבי. אבל התהליך רק החל. סיטי כבר איבדה מומנטום, הפער שלה בפסגה נמחק, והכישלון שלה בליגת האלופות מרמז שהיא רחוקה מלהיות האימפריה שהיא מפנטזת עליה. לא יפליא אף אחד אם תקופת שלטונו של אלכס פרגוסון תהיה ארוכה יותר משל קדאפי ומובארק ביחד.
אבל אם מחפשים מהפכה, היא לא בטבלה, אלא בשינוי התודעתי במנצ'סטר ובתפיסה העצמית של שני המועדונים ואוהדיהם. פתאום, בזכות משחק אחד, המציאות התהפכה. סיטי, הקבוצה הקטנה והלוחמנית, הפכה לסמל של שכירי החרב והכסף הגדול. אוהדיה מתמודדים עם האמת החדשה, והדעות חלוקות. בקרב אוהדיה הוותיקים עדיין ניתן למצוא את אלה שמתגעגעים לקבוצה הישנה, שעדיין מעדיפים דשדוש במרכז הטבלה מאשר להיות נתונים לגחמות של בעלים שלא יודע כלום על העיר, אבל הרומנטיקנים הם מיעוט. אם תשאלו את רובם, אין שום סוגיה מוסרית שחשובה יותר מ-1:6 בדרבי.
ההסתגלות הקשה יותר היא בצד של יונייטד. מי שהייתה הפייבוריטית הנצחית, כיום נמצאת בעמדה נחותה. פתאום הקבוצה הדורסנית של אלכס פרגוסון, זו שהתנהגה בבריונות במדיניות הרכש ושפכה מיליונים, הפכה לקבוצה עם סגל קצר ומוגבל (יחסית). פתאום היא נתפסת כצנועה עם תקציב שפוי (יחסית). פתאום היא סמל לניהול בריא ודוגמה לאחריות כלכלית (כאמור, יחסית). פתאום אוהדי יונייטד הם אלה שיכולים ללעוג ליריביהם על אובדן הזהות והזנחת הסמל. פתאום אוהדי יונייטד הם אלה שמגיעים בחשש למפגש העירוני. פתאום הם הנחושים וחדורי המוטיבציה, ואלה שמחפשים את הנקמה. פתאום הם אלה שמלגלגים: מכרתם את נשמתכם לשטן.
עוד רבות ידובר על המשחק הגדול הזה, שהרעיד את מנצ'סטר ואת הממלכה כולה, וימים יגידו אם זו הייתה הבלחה חד פעמית או תחילתו של תהליך גדול יותר, אבל מה שבטוח זה שלקראת הדרבי הבא ניתן יהיה להגיד משפט בלתי נתפס: אלכס פרגוסון, גדול המאמנים בכל הזמנים, מגיע כאנדרדוג. קשה לחשוב על מהפכה דרמטית יותר.
המהפכים של 2011:
אורוגוואי חוזרת לשלוט בדרום אמריקה
כוכבי ה-NBA הפכו למפונקים וחסרי סבלנות
נובאק דג'וקוביץ' חבט בנדאל ובפדרר