מכבי תל אביב נמנית על קבוצות החוץ הגרועות ביורוליג. למשחק הערב מול שרלרואה אין כל משמעות מקצועית מכבי כבר הבטיחה את המקום השני, הבלגים הודחו אבל מבחינה מנטלית תהיה לו חשיבות בלתי מבוטלת. כדי להגיע לשלבים הגבוהים מכבי תהיה חייבת לנצח גם בחוץ. אחרי תצוגות הנפל בבלגרד ובמדריד, מכבי צריכה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לנפק כדורסל טוב או לכל הפחות סביר גם רחוק מיד אליהו המגונן.
הפערים הסטטיסטיים בין מכבי של תל אביב לבין מכבי של משחקי החוץ פנומנליים: בבית מכבי קולעת 81 נקודות וסופגת 68 (13+), בחוץ קולעת 74 וסופגת 80 (6-); בבית פוגעת ב-34.8% סבירים מ-3, בחוץ צונחת ל-27.5% חלשים; בבית מוסרת 17 אסיסטים ומאבדת רק 12 כדורים (5+), ובחוץ מוסרת 11 אסיסטים ומאבדת 14 (3-); בבית שואבת 39 ריבאונדים, בחוץ רק 33; בבית מעמידה מדד ממוצע של 97 (ומאפשרת ליריבה 60; סה"כ 37+), בחוץ צונחת ל-74 (ומאפשרת ליריבה 87; סה"כ 13-).
פערי מדד גדולים יותר מציגות רק אולימפיאקוס (66-93) ונאנסי (63-89).
***
בעשור שעבר נחשב תיאו פפאלוקאס לשחקן-על גם משום שהיה טוב לא פחות בחוץ מאשר בבית. כמעט כל שיאיו הסטטיסטיים האישיים נרשמו במשחקי חוץ (ריבאונדים, אסיסטים, נקודות, חטיפות, מדד איכות). הווטרנים הגדולים של דור השחקנים ההוא, שהולך ונעלם דיאן בודירוגה וטרייג'אן לנגדון, מרכוס בראון וג'יי.אר הולדן, שאראס יאסיקביצ'יוס, ניקולה וויצ'יץ' ואנתוני פארקר כולם דאגו לשמור על פער סביר בין איכות הופעותיהם במשחקי הבית והחוץ; חלקם אף היו טובים יותר רחוק מהמגרש הביתי.
"ברור שתרגיש טוב יותר אם תאכל ארוחת צהריים בבית מאשר אם תאכל בכל פעם אצל שכן אחר", משתמש וויצ'יץ' בדימוי מעולם הקולינריה. "מעבר לזה: כשאתה משחק בשלוש ליגות כמו מכבי של העונה ונוסע למסעות חוץ ארוכים, קיימת ירידה גדולה. כשאתה חוזר הביתה אתה מקבל הרבה אנרגיות בחזרה ורושם עלייה. חוויתי את זה בעצמי עם מכבי בעונת 2002/3. ברור שתמיד קל יותר לשחק בבית, עם הטבעות שאתה מכיר והכדורים שאתה רגיל אליהם והקהל שתומך, אבל שחקן מקצועני צריך לדעת להגיב גם במשחקי החוץ. בכל זאת, חצי מהמשחקים בכל שנה לא משוחקים בבית. זה בדיוק ההבדל בין השחקנים הטובים לשחקנים הגדולים: אצל השחקנים הגדולים, ההבדלים בין הבית לחוץ קטנים מאוד".
הבעיה של דיוויד בלאט היא שכמעט כל אחד משחקניו רושם ירידה בקטגוריה סטטיסטית משמעותית מחוץ ליד אליהו:
סופו שחורציאניטיס קולע בהיכל 14.2 נקודות, מאבד רק 1.6 כדורים ומעמיד 15.6 נקודות מדד; בחוץ צונח ל-10 נקודות, 3.5 איבודים ורק 9 נקודות מדד.
דווין סמית' קולע בבית 7.8 נקודות (48.4% מהשדה) ורושם 8.6 נקודות מדד; בחוץ יורד ל-6 נקודות (34.4% מהשדה) ורושם רק 2.25 נקודות מדד.
דייויד בלו זורק 4.8 שלשות בממוצע במשחקי הבית (2.2 זריקות נכנסות בממוצע), ובחוץ זורק רק 2.25 פעמים (זריקה אחת נכנסת).
יוגב אוחיון תורם במשחקי הבית 4.2 נקודות, 3.6 אסיסטים ו-9.6 נקודות מדד, ובחוץ יורד ל-2 נקודות, 2.25 אסיסטים ו-4 נקודות מדד.
ריצ'י הנדריקס קולע בבית 8.2 נקודות, בחוץ רק 5.75; בלו קולע בבית 9.8 נקודות, בחוץ 8.5; והרשימה הולכת ומתארכת.
***
פסיכולוג הספורט נועם איל תולה את הפערים הללו בדמות שיצאה מזמן מהתמונה: המנהיג לשעבר, ג'ורדן פארמר.
"כשקבוצה מחתימה שחקן זמני, שהוא במקרה גם חלק משמעותי מהמערכת, נוצר נזק פסיכולוגי עצום שפוגע במרקם הקבוצתי וזה בא לידי ביטוי בעיקר במשחקי החוץ", אומר איל. "ה'שחקן האורח' לא רק שלא עוזר לקבוצה לבנות את הזהות שלה; הוא בעצם מקלקל את האפשרות שתיבנה כזאת זהות. נוצרת תחושה של להקת כוכבים, ולא של מסגרת הומוגנית. פארמר השאיר קבוצה שלא הצליחה לפתח מספיק רקמות, וקבוצה שכזו לא תהיה עמידה במקומות שבהם יש לחץ גדול, בעיקר במשחקי החוץ.
"מהנתונים הסטטיסטיים של מכבי אפשר לקבל אינדיקציה על זהות של קבוצה קיימת. הסבר אפשרי לפער בין משחקי החוץ למשחקי הבית הוא שמכבי עדיין לא גיבשה לעצמה זהות ברורה, שתאפשר לה להיות יציבה", מוסיף איל. "יציבות היא הפער בין משחקי הבית והחוץ. ככל שקבוצה מצליחה רחוק מהבית שלה, כך היא יותר יציבה. מכבי איבדה את הסגנון מהעונה שעברה, שהיה מאוד ברור ומגובש. הקבוצה הנוכחית היא קבוצה עמלנית, שמתאמצת מאוד, הרבה יותר ממה שהייתה רגילה בעבר. במובן הזה מכבי הפכה לקבוצה שורדת. ארגון שעסוק בעיקר בהישרדות, קשה לו מאוד לפתח זהות משוכללת, והמחיר הוא חוסר יציבות והפסדים מרובים במשחקי החוץ".
אגב, גם דמונט מאלט מחליפו המיועד של פארמר הוא שחקן חוץ הרבה פחות משכנע: העונה ביורוליג קולע בבית 22.75 נקודות ב-54% מהשדה, ומעמיד 18 נקודות מדד; בחוץ רושם 16.5 נקודות (37.3% מהשדה), בתוספת ל-10.75 נקודות מדד.
***
מתוך חמש העונות שחלפו מאז התפרקה שושלת גרשון השנייה, סיימה מכבי רק שתי עונות יורוליג עם מאזן חוץ חיובי ובשתיהן הגיעה עד לגמר המפעל: ב-2007/8 סחף אותה צביקה שרף למאזן חוץ של 4:7; בעונה אשתקד רשמה מכבי שישה ניצחונות חוץ מעשרה משחקים. בשלוש השנים האחרות, בהן רשמה מאזן חוץ שלילי, נעצרה מכבי לכל היותר ברבע הגמר. עונת החוץ הגרועה ביותר שמורה לקבוצה ההיא של נוון ספאחיה, שניצחה רק שלושה מ-12 משחקיה ביורוליג מחוץ להיכל.
"מה שקורה העונה למכבי במשחקי החוץ זה דבר טיפוסי לקבוצות חדשות", אומר שרון דרוקר. "קבוצות חדשות נוטות להתפרק יותר בקלות. הלחץ של משחקי החוץ, עם הקהל והשיפוט שנוטה להיות ביתי, מפרק מהר יותר את המערכת. בשלב הראשון לוקח זמן לקבוצה לגבש את הזהות שלה. מכבי תהיה חייבת למצוא את עצמה עד הטופ 16, כי שם כל משחק הוא משמעותי. אולי המשחק הערב יכול להיות צעד ראשון בדרך לצבור יותר ביטחון ואמונה".
סגנון המשחק של מכבי משתנה לחלוטין במשחקי החוץ: בהיכל זורקת מכבי 18 שלשות בממוצע (קולעת 6); בחוץ פוחתת כמות הניסיונות בשליש, לכדי 12 בלבד (קולעת 3); בסה"כ, אחוז השלשות שלוקחת מכבי מתוך כלל זריקותיה מהשדה עומד על 29.8% בבית ורק 21.9% בחוץ.
דרוקר מזהה שני שחקנים שצריכים לבצע קפיצת מדרגה משמעותית, כדי שמכבי תוכל להתחיל לאסוף ניצחונות גם במגרשים זרים: סמית' ושחורציאניטיס. "הם צריכים להתעלות במשחקים האלה", אומר עוזר מאמן מכבי לשעבר. "מכבי חייבת גו-טו-גאי במשחקי החוץ, ושניהם יכולים לעשות את העבודה".
במשחקים האחרונים היה זה קית' לנגפורד שניסה לקחת אחריות: במשחקים בבלגרד ובמדריד קלע 12.5 נקודות בממוצע. נראה כי במקרה של לנגפורד, הלחץ פועל לגמרי הפוך: ביד אליהו קולע 3.2 נקודות בממוצע, ובחוץ 8 נקודות. "בטופ-16 כבר אהיה בשיא הכושר", הבטיח השבוע. דיוויד בלאט צריך לקוות.
ohad@walla.net.il
