עטר, אל תיכנע

ניחוח ההיגיון שחדר בשבועות האחרונים לריצה של קרית שמונה לאליפות הוציא באותה מידה כמות זהה של ספקנים לגבי האוטנטיות של הסיפור. הטיעון המרכזי שלהם: קרית שמונה זו קבוצה של איש אחד. זו קפריזה של איש אחד. בלעדיו, אין ריצה לאליפות. אין ליגת העל. אין קבוצת כדורגל מקצוענית. אין כלום. לעיר, לאזור, להיסטוריה, למסורת הלא קיימת, אין שום קשר לרגע השיא של המועדון שמתרחש בימים אלו. תוציא את איזי שירצקי, והכל מתמוטט.

במחשבה ראשונה, זה נכון. אבל במחשבה שנייה ושלישית מבינים שזו בדיוק ההתנשאות של הקבוצות הגדולות בישראל על קרית שמונה ודומותיה. וכי מה שווה מכבי חיפה בלי יעקב שחר? האם מכבי תל אביב יכולה בכלל להתקיים בלי פנקס צ'קים של איזה קנדי? וכיצד שרדה המסורת המפוארת של בית"ר ירושלים ללא בעל בית? ומה תעשה הפועל תל אביב ביום שבו תחסר את הכסף של אלי טביב או כל איש עסקים אחר? לכולן תשובה אחת – לאף אחת אין סיכוי ללא האיזי שירצקי שלה. היתרון היחיד שלהן על קרית שמונה הוא בתשתית שהייתה קיימת לפני כניסת הבעלים, לא יותר מכך.

אם איזי שירצקי אכן יעמוד במילתו ויישאר בקרית שמונה לכל החיים, גם זה יוכל להשתנות. אליפות, במהרה בימינו, תשאיר לעיר, לאזור, למסורת, זיכרון קולקטיבי חזק, לא משהו של איש אחד. יהיה משהו לערוג אליו, קצת כמו האליפות של גליל עליו בכדורסל ב-1993. משהו שאיש העסקים הבא שיוצע לו לרכוש את קרית שמונה במקומו של שירצקי, ודאי ייזכר בו במסגרת מערכת השיקולים שלו.

בימים בהם כולם נזכרים בטעויות ההיסטוריות שאיציק קורנפיין ביצע בבית"ר ירושלים בדרך להפיכתה לשממה ספורטיבית, מאי ההליכה לפירוק שתקעה את המועדון עם בעלים חונק ועד למכירת השחקנים הלא נכונים, אפשר גם להתעכב על עניין אריאל הרוש. לא כי קורנפיין טעה במקרה שלו כאשר בחר לא למכור אותו בקיץ האחרון, אלא כי קשה שלא לחשוב היום האם אפשר יהיה לקבל עליו מחיר טוב יותר באביב הקרוב, לאור יכולתו של הרוש העונה.

עד עתה הרוש נהנה מחומה שהגנה עליו מפני טעויות דומות לאלו שביצע מול הפועל באר שבע בדרך לשער שהוביל להפסד: הוא צעיר; הוא עדיין מתמודד עם תוצאות הפריצה המהירה שלו; תנו לו עוד זמן. אז זהו, שהזמן הזה נגמר. בשכר שהרוש מקבל בבית"ר, אחרי הרבה מדי זמן שהוגדר כתהליך הבשלה, הוא אמור כבר להיות מניה בטוחה ולא שוער שאי אפשר לסמוך עליו. זה קצת מתחיל להיות קשה לומר כל הזמן שהפאשלות של הרוש הן סטיית תקן שלא רלוונטיות למקרה עצמו.

הרבה לפני באר שבע, הבינוניות של הרוש מתחילה להיות עקבית. יותר מדי חסרונות הופכים להיות חלק מהנוף הקבוע של השוער. היציאה לכדורי גובה היא רק אחת מהם. גם במשחקים בהם הוא רושם הצלות מרשימות כמו מול באר שבע, הוא עדיין לא צובר מספיק ביטחון כדי לסיים את המבחן עם ציון 100, ועוד נופל על השאלה הכי חשובה. ייתכן מאוד שאם הרוש היה בורח בזמן מהחובבנות של בית"ר ירושלים, כל זה לא היה קורה. אבל כרגע הרוש בבית"ר. הוא אחד משלושת השחקנים המובילים בבית"ר. אמרו לנו שהוא יכול להיות כזה. או שמא קצת הגזימו?

1. עד היום, למעט מקרים חריגים וזניחים, הרגילו אותן לחשוב ששחקן עבר בכדורגל ישראלי לא יכול להיות פרשן מעניין באמת בטלוויזיה. שחקן עבר זה תמיד יותר מקצועי מעיתונאי צבעוני או מתפלסף, אבל בדרך לשם ניאלץ לוותר על רמת דיון עמוקה יותר מגובה הדשא. כך קיבלנו כמעט תמיד דמויות די יבשושיות, לא לגמרי מבריקות, שאומרות לא אחת את המובן מאליו.

אלא שעמרי אפק, שהתיישב לאחרונה על כיסא הפרשן בערוץ הספורט, מוכיח שאפשר גם אחרת. הוא רהוט וחריף, לא מתלהם אבל גם לא דופק חשבון לשום קבוצה, אומר בדיוק את מה שפרשן צריך לומר ומשלב בין תיאור חכם יותר מהמקובל של מה שראינו לאספקטים שלא תמיד חשבנו עליהם. גם כשהוא יושב ליד מירי נבו ב"חדשות הספורט", הוא משדר מכובדות שבדרך כלל אנו רואים מפרשני הכדורסל ומזכירה את ערוץ הספורט בימיו הטובים יותר. איך דני נוימן אומר? שאפו גדול.

2. לא שזה קשור באופן ישיר, אבל משהו בצורה שמכבי תל אביב שיחקה במוצ"ש מול הפועל פתח תקווה דימה את המסר שעלה ממינויו של ניר לוין למאמנה הזמני וכנראה הקבוע: בשני מקרים, המטרה היא לעבור בשלום את הזמן שנותר עד סיום העונה. ככה מכבי תל אביב סיבכה גם משחק קל על הנייר וככה זה גם נראה כאשר מועדון שלפחות מכבד את עצמו על הנייר מעביר את ראש מחלקת הנוער כדי לאמן את הבוגרים. זה זלזול בנוער וזלזול בבוגרים.

אין כאן חלילה טענה לניר לוין. מדובר במאמן מכובד ואיש מקצוע ראוי וטוב שיכול בסיטואציה הקיימת להצליח יותר אפילו מהמקרים הקודמים בהם נקרא למשימה. הוא בשל יותר, רגוע יותר ולא לחוץ על המשרה. לכולם זה נוח, אבל לא למכבי תל אביב. גם אם אין כרגע מאמנים בשוק, זה הרבה יותר ראוי להביא מאמן לחצי עונה ולא להזיז מתפקידו את המנהל המוצלח של מחלקת הנוער. אותה מחלקת נוער שמכבי תל אביב מתגאה בה, ובצדק. ההזזה של לוין היא סתירה למדיניות הזו והיא מזכירה במידה מסוימות גישה של קבוצות כמו רמת השרון.

אפשר וצריך להבין את הכעס שמתפרץ בחודשים האחרונים מאלירן עטר. תחילה, מכבי תל אביב סובבה לו את הגב באחד מרגעי החולשה, ומאז גם סובבה לו את הראש למקומות הלא נכונים ובריאים. עטר, דרך השירים שהוא שומע במגרשים השונים, לומד על בשרו כמה החברה ששופטת אותו בחומרה יכולה להיות אכזרית לא פחות מהפושעים אותם היא מענישה. כיצד היא לא מוכנה לסלוח לבן אדם שהצליח להשתקם כנגד כל הסיכויים, בגיל שבו אתה נוטה בדרך כלל להיגרר אחר ההרגלים הסביבתיים שלך. שלהשתנות זה קשה, אבל לשכנע אנשים שבאמת השתנית זה קשה לא פחות. זו חברה שמשחררת אנשים מהכלא, אבל לא מהכלא התדמיתי שלהם, עד כי היא משכנעת גם אותם מי הם באמת.

אלא שעטר חייב באותה מידה להבין שהרוע הזה לא שייך רק לעולם הכדורגל. בשבועות האחרונים הוא נכנע מחדש לכל הסטיגמות שלו והופך מעצבן יותר משבוע לשבוע, כמו בובה על חוט שנשלטת מבחוץ. הוא מאבד את כל היתרונות שסיגל לעצמו לאורך הדרך ונשאר חשוף עם החסרונות לעיני כולם: עצבים, לחץ, אגואיזם ושקיפות. איך רואים כמה הוא חלש נפשית כנגד גל ההכפשות נגדו? כאשר עטר חוזר לשחק את אותו משחק צפוי ומוכר שלו, שבו הוא פורץ בקו שמאל רק כדי לחתוך ימינה ולחפש את הרגל החזקה. כל בלם ושוער בליגת העל מכיר כבר את הפעולה הזו, אבל במצבו הנפשי – זה גם מה שעטר מסוגל לזכור.

עטר חייב להבין שהוא חי בחברה שלא סולחת למי שלא מנצח אותה. כזו היא, מה לעשות. כי זה גם המבחן שלו. שהוא לא יכול להתנהג ולשחק כך, גם אם הצמידו אותו לקיר והוא לא יודע מה לעשות. אם עטר רוצה להיות יום אחד שחקן גדול, והוא עדיין לא כזה, הוא חייב לגייס את הכוחות הנפשיים כדי לא לתת לכל דבר סביבתי להשפיע עליו. אם עטר יראה לכולם שהוא מסוגל להשתנות כשחקן ולתת אופק לכישרון שלו, זה יהיה הניצחון השני והמכריע שלו. הראשון, כאשר הצליח להפוך לכדורגלן מקצועני אחרי ההסתבכות בסיוע לשוד. השני, כאשר יגמור ככדורגלן יציב, חזק ודומיננטי יותר שמוביל קבוצה גדולה להישגים. רק כך הוא יוכל לנצח באמת את התדמית שלו, דרך המגרש. למזלו, זה הרבה יותר קל להשתנות ככדורגלן מאשר להשתקם כאדם.

עוד בליגת העל:

גילי לנדאו על אלירן עטר: "בושה וחרפה"

צפו במכבי חיפה מתאוששת עם ניצחון 1:2 על מכבי נתניה

האם לאציו תעשה טובה למכבי תל אביב ותקנה את מדוניאנין?

בשעה טובה: פרוספר אזגי הורחק לחצי שנה מכל פעילות בכדורגל

מביך: אלי טביב השתלט על הספסל של הפועל תל אביב

אופטימיות בית"ר ירושלים? ארקדי גאידמק הביע נכונות לעזור