אקח על עצמי את שנאת הציבור, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת. הנה: ברצלונה היא גרסה אחרת של גרמניה המערבית 1990, זאת של ברמה ומתיאוס. אין שונה אחת מרעותה. אקדים ואומר שאני אוהב כדורגל, אבל עם זאת ער למהלכים מתהווים; שתי מסירות קדימה זה לשחקני קישור שעל הדשא, לי יש את הדף והעט. ברצלונה, יופייה גוסס או מגסיס אותה. ממאיסה עצמה בעל כורחה.
ובכן, ברצלונה משחקת יפה, אבל בעיקר טוב. טוב מדי, חונק מדי. רוצה לומר, משחקת בעזרת החוקים של הכלי שלה, האסתטיקה, הם בסופו של דבר נוקשים; המודרניזם יצר את הפוסט מודרניזם, אבל עכשיו זה האחרון מתקשר אליו וחושב שהוא חבר טוב, למרות שהמודרניזם סתם התקשר אליו פעם אחת כי לא היה לו עם מי לצאת לבירה.
ברצלונה של היום היא מכונת כדורגל משומנת מדי בשביל להיות הנאה צרופה. היא הפוסט מודרניזם שכופה אידיאולוגיה על הדבר עצמו, על מעשה האמנות. היא מקובעת, ערה לכל תרחיש, כמעט סטיגמתית. היא מחנה אימונים אינסופי של תמה הנלמדת מגיל 10 (יותר מכך: התמה הזו "מונחלת" לילדים, יש במילה "מונחל" איזשהו פתח יציאה לילד?). איפה ברצלונה של היום ואיפה ברצלונה של רומאריו, סטויצ'קוב, לאודרופ, קומאן, בקארו וגווארדיולה השחקן? ועכשיו בואו נדבר על כתיבה כאנאלוגיה.
דמיינו שני כותבי דיאלוגים של אותו פרק בסדרת טלוויזיה. הכותב הראשי (כל סדרה מחזיקה כותבי דיאלוגים; זו לא עבודתו של התסריטאי הראשי) מבקש מהם שבסצנה מסוימת מלצרית בשם "דנה" תאחר למשמרת בבית הקפה בו היא עובדת. נקודת הבסיס היא אותה נקודה לשני כותבי הדיאלוגים, וכך גם נקודת הסיום של הסצנה. ובכן, בסופו של דבר, איך שלא תהפכו זאת, אותה דנה תאחר למשמרת, רק שהדיאלוגיסט "ברצלונה" יעשה זאת בצורה אסתטית ואומנותית יותר כביכול, והדיאלוגיסט "גרמניה 1990" יעשה זאת אחרת ממנו, בצורה אפורה יותר. דנה תאחר למשמרת. ובכן, שתיהן כבולות, ולא, הכוונה כאן היא לא להלך רוח שבסופו ניהליזם נוסח "ניצחון" אליהן שתיהן יגיעו, אלא לשעמום, לשגרה, לצפוי, לאוזלת היד של היריב והצופה, לשמן של המכונה שלא מרפה.
ברצלונה וגרמניה 1990 יגיעו לאותו סוף ללא עצירה לשאלות קיומיות. רוצה לומר, שברצלונה של היום הגיעה לכך שניצחון מוחץ שלה עם חמישה שערים הוא בסך הכל כמו 1:0 קטן של גרמניה ההיא מ-1990. הסוף, לכאן ולכאן, לא יעמוד ביחס למהלכים, בדיוק כמו שלפעמים - נניח בסצנת סיום של סרט קולנוע בחירה אומנותית ב"אנטי קליימקס" היא רק תשובת נגד לאפשרות הצפויה של "קליימקס". עכשיו תבחרו.
"זרם התודעה", סגנון הכתיבה הזה, הוא מה שחסר לברצלונה. היא יותר מדי יפה. הכל במקום. היא גרמניה. בחורות מסוג זה משעממות, יופי פלסטי. ברצלונה כיום היא מעין בובת בארבי, וזה האוהב בארביות, מה יש לומר עליו? שהוא מאוהב במושג "יופי" ולכן הוא עיוור. הוא מאוהב בהתאהבות, לא אוהב באמת. "זרם התודעה" היה קיים אצל בארסה עם רומאריו ושות', הוא היה קיים גם אצל דנמרק '86 עם לאודרופ הבכור, לארסן ואולסן. הוא לא קיים אצל אלה שניצחו השבוע את ריאל מדריד.
עוד ניתוחים אחרי אל קלאסיקו 2011:
ברצלונה ניצחה את ריאל מדריד 1:3
ביקורות במדריד על רונאלדו: "פיון במשחקים גדולים"
צ'אבי: "הניצחון הוא נקודת מפנה עבורנו"
ז'וזה מוריניו: "המזל משחק תפקיד בכדורגל"
החזון של מוריניו שוב קרס
אל קלאסיקו 2011: גרמניה, רק אחרת
אודי שרבני
12.12.2011 / 9:45