המגעים בין הפועל ירושלים לעודד קטש לפני שנתיים היו לא קלים. המאמן הגיע לבירה אחרי שלקח אליפות עם גלבוע/גליל, נכשל עם מכבי תל אביב, וכבר מונה לחלק מהצוות המקצועי של נבחרת ישראל. במקום להמשיך עם הקבוצה השקטה מגן נר, בחר קטש את הקבוצה הלחוצה מירושלים, ומהר הבין למה זה היה כל כך מסוכן. אלא שלקטש לא היתה ממש ברירה: למאמנים ישראלים, בליגה לא תחרותית ודלת אמצעים ועומק, אין יותר מדי לאן להתפתח: שתיים וחצי קבוצות, אולי שלוש. האחת חסומה כמעט בפני כולם, השנייה רקובה וכושלת, וכך דורות של מאמנים מוכשרים שיכולים להתפתח להיות סוג של דיוויד בלאט מתנגשים מדי עונה בתקרת ההתפתחות הכל כך כואבת.
"עודד לא יודה בזה בחיים, אבל גם הוא יודע שלקחת קבוצה שמאמינה שהיא יכולה לקחת אליפות ממכבי תל אביב כסוג של מטרה, זאת טעות מבחינתו", מנתח אחד מהמאמנים הבכירים בכדורסל הישראלי. "במקום שכולם יזכרו איך באת קטן ויצאת גדול, עכשיו כולם רואים אותך נופל".
אלא שקטש לא לבד. הערב (19:35, ערוץ 5+ לייב) יפגוש דן שמיר עם הפועל חולון את מכבי תל אביב. שמיר סובל מאותה בעיה. הוא זכה בגביע עם הפועל ירושלים וכמעט זכה איתה באליפות, אבל מאז הוא פוגש את אותה תקרת התפתחות: נדד לבני השרון ולא הצליח, עכשיו הוא מנסה את מזלו בפרויקט של הפועל חולון. אין לו גם ממש ברירה. או להסתפק בקבוצה ישראלית קטנה, או לעבור לחו"ל או להיות עוזר מאמן במכבי תל אביב מציאות שבה קשה לגדל את המאמן הגדול הבא.
בורחים בגיל צעיר
שרון דרוקר הוא דוגמה מצוינת לכך. האיש שהביא את גביע אירופה לירושלים חווה את כל מה שהכדורסל הישראלי מהר מדי, ובגיל 38 בלבד פרש כנפיים. הוא נאלץ להמר על גירויים מסוכנים ולכוון לתהילה חלקית וקטנה שהכדורסל האירופי מציע למאמנים שלא היו מאמנים ראשיים במכבי תל אביב. "בתקופה שיצאתי לאירופה הגעתי כבר לכל ההישגים שאפשר בארץ", אומר דרוקר. "אמנם עוד לא הייתי במכבי באותו הזמן, אבל אימנתי בירושלים, הייתי בפיינל פור, הייתי מאמן העונה, הגעתי עם רעננה וגליל למקום השני, גמר פלייאוף ויול"ב קאפ. זה גם חשף אותי לשוק האירופי. זאת הייתה גם מחמאה וגם הצעה טובה, אז החלטתי לקחת את זה. ההצעה הראשונה שקיבלתי מאירופה הייתה מרוסיה. אמנם הקבוצה כיום כבר לא קיימת (אוראל גרייט, א.ש), אבל בזמנו זה היה קבוצה עם מסורת".
גם מבקריו של דרוקר יוכלו למצוא את הקשר בין תחושת המיצוי המהירה ומיעוט האתגרים לבין הירידה ברמת ההישגים. אם דרוקר עזב אחרי שש שנים, ננו גינזבורג עזב זאת אחרי חמש וחצי. גינזבורג אפילו היה מוכן לעשות זאת בשביל להיות עוזר מאמן בנימבורק הצ'כית. "אתה נמצא בארץ והכל אחלה, אבל אנחנו מדינה די קטנה והאפשרויות די מצומצמות", הוא מספר. "ברגע שמולי קצורין פנה אליי והציע לי להיות עוזר, אמרתי שאני אקח את זה בתור סוג של חוויה. לפתוח אופקים ולראות מה אפשר לעשות באירופה. באירופה תנאי העבודה טובים ואם אתה מצליח, אתה יכול להתקדם הלאה".
גינזבורג מתאר גם את תנאי העבודה הכמעט בלתי אפשריים בליגת העל: "יש 10 קבוצות בקושי, ואם אתה לא בשלוש-ארבע הראשונות, אתה בבעיה. אתה נותן עונה טובה בליגה הישראלית, ומה קורה אז? אתה פותח עונה עם שניים-שלושה משחקים לא טובים, וכל זה נגמר. באירופה יש יותר אפשרויות. בארץ גם אם תצליח עם קבוצה אחת, ואפילו תישאר בה, אתה צריך לבנות אותה מחדש כי יקחו לך את השחקנים, כמו שקרה לי ברמת השרון. באירופה, אם אתה מצליח עם קבוצה, ברוב המקרים אתה מצליח להשאיר שחקנים ויש המשכיות".
מי רוצה להיות בירנבוים?
מבט חטוף אל עבר מאמני ליגת העל שפתחו את העונה חושף את התמונה המוזרה. לצד דיוויד בלאט, אפי בירנבוים, עופר ברקוביץ' ואבי אשכנזי היותר ותיקים, שאר מאמני הליגה הם בסביבות גיל ה-40, עם בין שנה לשלוש שנות ניסיון. הם בגיל של דרוקר הצעיר, עדיין נרגשים מגודל המעמד, אבל למוכשרים ביותר לא יהיה בקרוב מאוד לאלן להתפתח בהנחה שמכבי תל אביב לא תהמר בקרוב על מאמן צעיר ותמשיך עם הקוסם שמוביל אותה כבר כמעט שנתיים.
בירנבוים, למשל, חי היטב עם המציאות הזו. הוא גדל בימים שבהם "זה היה חלום לאמן קבוצה כמו מכבי רמת גן. הארץ הייתה קטנה, הכל היה קטן, בשבילי רמת גן היתה מקום גדול, והמועדון של מכבי רמת גן שיחק באירופה. לזה שאפתי להיות מאמן של מכבי רמת גן". בירנבוים שייך לדור שיודע להעריך את הסיפוקים הקטנים שיש למאמן כדורסל שלא עובד במכבי תל אביב, וגם אין לו כל כך ברירה. מאמנים אחרים כיום לא ממהרים להשלים עם המציאות הזו ומנסים לשנות אותה. "הכל שאלה של איך אתה מסתכל על אתגרים בליגה הזו", אומר בירנבוים. "אני לא מסכים שאין מועדונים שמאמן רואה בהם אתגר, אלא הכל בסופו של דבר זה עניין של כסף. אני תמיד מצאתי את האתגר פה בארץ".
לפעמים, אגב, המציאות הזו שורפת את הפיוז של בירנבוים והוא יוצא בנאום שתיקת הכבשים. אבל לרוב הוא באמת חי בשלום עם הסיפוקים האלה. מאמן אחר בן דורו, משה ויינקרנץ, חושב שזה לא רק עניין של כסף אלא גם של אופי מי רוצה לאמן קבוצה שפסגת השאיפות שלה היא לנצח באופן מקרי את מכבי תל אביב? "אותי לא מעניין לאמן קבוצה שתסיים במקום השישי, השביעי או השמיני", אומר ויינקרנץ, "אבל לי יש את האפשרויות. לא לכל אחד יש את זה. לפני שלוש שנים שכנעו אותי לקחת את בני השרון, ואמרתי שלא מעניין אותי הג'וב. רציתי לבוא ולאתגר את עצמי. הקבוצות לא נותנות אתגר, אבל למאמנים זו פרנסה. רובם כבר לא מחפשים את האתגר. אחרת אי אפשר להסביר איך ארסנל של מאמנים בכירים לא עובדים בארץ".
לפחות האולמות מלאים
מה האלטרנטיבה? להסתפק בתהילה חלקית שאפשר למצוא בליגות האירופיות, לרוב הזניחות. אליפות בבלגיה, תואר בצ'כיה זה מה שיש. המאמן הישראלי מוכיח את עצמו שם, הוא יכול לחזור בשל יותר, אבל לאן? אם אין לך את הטייטל של מאמן מכבי תל אביב, גם הקבוצות הבכירות באמת לא לוקחות אותך. "לקחת אליפות בצ'כיה זה הישג יפה למולי קצורין וננו גינזבורג, אבל ההישגים שלהם נובעים בעיקר מהיורוקאפ ולא בזכות הליגה המקומית. מלבד פיני גרשון, דיוויד בלאט וצביקה שרף שיצאו לאירופה אחרי שאימנו את מכבי, כל המאמנים האחרים לא אימנו בדיוק את אריות היבשת".
שרון דרוקר וגינזבורג לא מסכימים: "ברוסיה אתה משחק מול מסינה ואיבקוביץ', וביול"ב קאפ מול סגנונות שונים. זה נותן לך הרבה ניסיון להתמודד ברמות השונות", אומר דרוקר. גינזבורג מצטרף חלקית לדעתו: "אירופה זו לא מילת קסם. יש קבוצות באירופה שלא טוב שם. יוון וטורקיה, לדוגמה, הם לא מקומות טובים למאמן. גרמניה, צ'כיה, צרפת, ספרד, איטליה, זה עולם אחר. אנחנו משחקים בליגה של 4-5 קבוצות, כשהאחרות ברמה נמוכה, אבל הקהל מגיע. כשאנחנו ביורוקאפ ובמשחקים הגדולים ב-VTB, אנחנו נהנים מאולם של 10 אלף איש, ובאים בין חמשת אלפים לשמונת אלפים. יש משהו באווירה ובמתקנים שהופך את זה למשהו גדול. כל משחק ליגה בגרמניה הוא חוויה מדהימה".
ננו גינזבורג ממשיך: "מבחינת כדורסל, תשאל כל מאמן ישראלי שהיה בקבוצה באירופה, אף אחד לא ירוץ לג'וב בליגה שלנו. גם להפועל ירושלים. גם מבחינת תנאי העבודה וגם מהבחינה הכלכלית, רוב המאמנים יעדיפו להישאר באירופה מאשר לאמן עוד קבוצה בישראל". ויינקרנץ מוסיף וטוען ש"היום ההשפעה של המאמן על המשחק היא מזערית לחלוטין, המאמן לא יודע מי הזרים שלו, מי הזרים של הקבוצה שמתחרים איתו, ומחליפים לו זר יום לפני משחק".
דרוקר, שסירב לאחרונה לאמן את בני השרון/הרצליה, בטוח שבעתיד זה ישתפר ("בונים ארנה בירושלים, בחולון ובראשון יהיו אולמות גדולים, הפועל תל אביב תחזור לליגה, הרצליה זה תמיד כוח"), אבל עד שזה יקרה למאמנים נותר להסתפק בסיפוקים של בירנבוים - 563 משחקים בליגת העל וגביע אחד בלבד: "עם הגיל רואים דברים מזוויות שונות ודברים שונים", הוא אומר. "אתה לא עוקב אחרי מה שאומרים אלא רואה את העשייה".
