בפעם השנייה ברציפות, נציגינו בתפוצות סגרו מחזור ליגה בקבוצותיהם עם אפס שערים ואפס בישולים, וגרוע מזה, מגמת הירידה בדקות המשחק אצל הבכירים (אלמוג כהן, איתי שכטר, תומר חמד, טל בן חיים ובן שהר) נמשכת. מתוך 26 שחקנים שקבוצותיהם שיחקו בסוף השבוע, רק 11 שגרירים פתחו בהרכב, שינוי לרעה לעומת מספרי תחילת העונה.
לפיכך, המדור משנה פניו השבוע, ומביא מבט כולל למצב השגרירים מפתיחת העונה. בדקנו פרמטרים של דקות משחק וגודל ציפיות בהשוואה למעמד השחקן ואיכות הקבוצה והליגה בה הוא משחק, והרכבנו את חמשת השגרירים המאכזבים של וואלה! ספורט מפתיחת העונה הנוכחית.
1. גילי ורמוט (קייזרסלאוטרן)
זוכרים את הפרשה הבלתי נגמרת של הקיץ? קייזרסלאוטרן הגרמנית המתינה בסבלנות מעוררת התפעלות עד שבעלי הפועל תל אביב אלי טביב נאות לשחרר את שני הכוכבים הישראלים. זו הייתה מלחמת התשה בין טביב, השחקנים וסוכנם עם השמצות הדדיות בתקשורת, אך במקביל היו"ר הגרמני שטפן קונץ והמאמן מרקו קורץ גילו אורך רוח ולא נסוגו מהעסקה. ההרגשה הייתה שבקייזרלסאוטרן בונים הרים של ציפיות ומייעדים תפקיד מרכזי לשניים.
ציפיות לחוד ותוצאות לחוד. העובדה היא שוורמוט לא קיבל צ'אנס אמיתי להוכיח את יכולתו ורשם בסך הכל שתי הופעות כמחליף. יש לכך אמנם נסיבות מקלות כמו הפציעה ממנה סבל בקיץ והעובדה שלא יצא למחנה האימונים עם חבריו, אבל בשורה התחתונה - המאמן קורץ לא חושב שהוא מספיק טוב לעזור לקבוצה שממש לא משופעת בשחקני קישור טכניים. במשחקים האחרונים ורמוט אפילו לא נכלל בסגל.
האכזבה ממצבו של ורמוט נעוצה בהרגשה שאת הסיפור הזה כבר שמענו ממנו. אי שם בעונת 2007/8 בגנט. גם אז הוא לא קיבל הזדמנויות, גם אז היו חילוקי דעות עם המאמן וגם אז דיברו בסביבתו על שיקולים לא מקצועיים. ורמוט שב אחרי אותה עונה להפועל תל אביב, התבגר, נבחר לשחקן העונה, זכה בכל התארים בארץ והשאיר את הרושם שבכל קשור לכישרון, יכולת ובשלות - בגיל 26 אין לו מה לחפש יותר בליגת העל. אז זהו, שלא.
2. מאור מליקסון (ויסלה קרקוב)
מעט מאוד שחקנים ישראלים הגיעו באירופה למעמד לו זכה מליקסון בפולין. הנתון המדהים באמת הוא שמליקסון עשה את זה תוך חצי שנה בלבד. הוא סחף קבוצה לאליפות, כונה 'הזר הטוב בהיסטוריה של הליגה הפולנית', הפך לאליל האוהדים ופתח דלת לחמישה שחקנים נוספים. בקיץ חצי מהקבוצות בפולין רדפו אחרי שחקנים ישראלים בתקווה למצוא את מליקסון החדש. הבעיה היא שלא בטוח שטיפוס צנוע ומופנם כמו מליקסון ידע להסתדר עם באזז מטורף, הצלחה והכרה עליהם רק חלם כששיחק בישראל.
זו הייתה אמורה להיות העונה שלו. עונה שתקפיץ את מחירו ותסדר לו חוזה באחת הליגות הבכירות ביבשת, אבל אז הכל השתבש. מבלי להיכנס לשאלת ייצוג נבחרת פולין, מליקסון טעה כשנתן לפרשה להשתלט עליו ולהסיט את מחשבותיו מכדורגל. אם הוא לא היה בשל לקבל החלטה, אסור היה לו לתת לסובבים ללחוץ עליו בנושא. בסופו של דבר, ההחלטה לייצג את פולין והחזרה המהירה ממנה הפכו אותו למטרה נייחת עבור כלי התקשורת בישראל ובפולין. מעמד העל החל להיסדק.
ההתלבטות וההתעסקות בנושא הביאו לירידה חדה ביכולת של מליקסון. אחרי פתיחת את העונה המצוינת במשחקי מוקדמות האלופות, מליקסון של הליגה נראה כבוי, מרוחק ולא מרוכז. בהקשר הזה, הפציעה ממנה חזר לאחרונה באה לו בדיוק בזמן ואיפשרה במובן מסוים להרגיע את הרוחות סביבו. עכשיו מליקסון חוזר לנקודת ההתחלה והוא צריך לבנות את שמו מחדש. דבר אחד בטוח, יש לו ברגליים את הכישרון להרים עצמו מרשימת המאכזבים לרשימת המצטיינים של סוף העונה.
3. אלמוג כהן (נירנברג)
אכזבה הוא פונקציה ישירה של גודל ציפיות. אלמוג כהן מהווה דוגמה קלאסית. במובן מסוים, הקשר בן ה-23 סובל מסינדרום העונה השנייה. אחרי עונת בכורה סנסציונית בה פילס לעצמו דרך להרכב הראשון (גם בנבחרת ישראל) ועזר לקבוצתו הצנועה להתברג בחלק העליון, הציפיות להמשך ההתקדמות הפכו גבוהות, אולי גבוהות מדי. העונה חלה ירידה במעמדו המקצועי של השחקן, דקות המשחק ירדו וגם הקרדיט מהמאמן כשבמקביל, גם הקבוצה לא מתרוממת ושקועה בתחתית.
פתיחת העונה של כהן מאכזבת כי הוא הלך מעט אחורה, אבל כמו שלומד גם איתי שכטר בימינו, הבונדסליגה היא ליגה וקשה עם תחרות אכזרית על מקום בהרכב. שום דבר חוץ מיציבות לאורך זמן, סבלנות ועבודה קשה לא מבטיח מקום של קבע. עקרונית, הכדורגל הישראלי בהחלט היה שמח להתברך בעוד כמה שחקני רוטציה לגיטימיים בגרמניה וספציפית לגבי כהן, הוא חייב להתמיד בדרך שהובילה אותו ממכבי נתניה לגרמניה. להמשיך להילחם, לא לדפוק חשבון ולא להוריד את הראש.
4. בן שהר (אוקזר)
מעבר לכישרון, אופי ויכולת הסתגלות מנטאלית, הצלחת שחקן באירופה מושפעת באופן ישיר מבחירת הקבוצה הנכונה. ערן זהבי מהווה דוגמה חיובית, בן שהר את ההיפך הגמור. הבעיה אצל שהר היא שזו לא פעם ראשונה שהוא מקבל החלטה לא נכונה שפוגעת לו בהתקדמות הקריירה. שהר רק בן 22 ונודד יותר מדי שנים בדרכים. אוקזר היא קבוצתו השמינית בחמש מדינות בארבע השנים האחרונות. היו לא מעברים מוצלחים (שפילד וונסדיי, הפועל תל אביב) ופחות מוצלחים (פורטסמות) ואולי במקומות מסוימים כמו אספניול הוא ויתר קצת מוקדם מדי.
כבר שנים ששהר מסומן פה כדבר הבא. הוא הרי שיחק אצל ז'וזה מוריניו בצ'לסי, אבל לפעמים נראה שהלחץ לפרוץ ולענות על הציפיות אוכל אותו מבפנים. בקיץ, החלוץ רצה בצדק לשוב לאירופה, אבל כשההצעות לא זרמו הוא נלחץ ובחר במקום הכי לא נכון מבחינתו - קבוצת תחתית בלי קישור יצירתי עם סגנון משחק שלא מתאים לו ובינתיים, הוא מתקשה להראות את יכולתו. וכשאתה שחקן מושאל שעתידו תלוי ביכולת המקצועית על הדשא, הבעיה הופכת גדולה יותר.
5. מאור בוזגלו (סטנדרד ליאז')
לא מעט מועמדים נאבקו על המקום האחרון ברשימה. משה אוחיון לא נמצא בתמונה בלגיה ורשה, זאב חיימוביץ' רואה בעיקר את היציע ברוסיה וגם רועי דיין (שסובל מפציעות) ממעט לשחק, אבל הפור נפל על בוזגלו בעיקר כי מדובר בשחקן בקליבר שונה. דווקא בוזגלו, בניגוד לשהר, הלך לקבוצה נכונה. מועדון גדול שמאמין בצעירים עם לא מעט מקום בהרכב אחרי מכירת הכוכבים. אלא שהקשר הישראלי לא הצליח למצוא את מקומו ולצערו הרב, פציעה קשה תשבית אותו למשך מספר חודשים.
אין עוררין על כך שבוזגלו הוא אכן כישרון 'ענק', כמאמר החיקוי הסאטירי בבובה של לילה. אחרי כל התלאות שעבר בישראל, הסברה הייתה שבאירופה, ללא הסטיגמות התקשורתיות והרחק מהבאזז השלילי שיוצר אביו, הוא יקבל את הקרקע המתאימה להצלחה. נכון, בוזגלו הגיע מאוחר לליאז', לא קיבל אפשרות לעשות הכנה ראויה לעונה ונאלץ להדביק פער משמעותי מיתר השחקנים. ייתכן שאם לא היה נפצע, היה חוזר לרוטציה ופורע שטרות ומה שבטוח, בוזגלו עומד עכשיו למבחן רציני יותר. יש לו את כל הזמן לעשות שיקום ולהכין את עצמו בצורה המקסימאלית לקראת העונה הבאה. עונת הפריצה. לשם כך הוא זקוק לסבלנות, חוזק מנטאלי הכי חשוב לשקט תעשייתי מוחלט.
השגרירים המאכזבים: המספרים
סך הכל הופעות (ליגה בלבד)
1. גילי ורמוט - 2
2. דקל קינן - 2
3. רועי דיין - 4
4. משה אוחיון - 4
5. מאור בוזגלו - 5
פתח בהרכב (ליגה בלבד):
1. גילי ורמוט - 0
2. משה אוחיון - 0
3. יוסי בניון - 0
4. דקל קינן - 1
5. רועי דיין - 1
דקות משחק (ליגה בלבד):
1. גילי ורמוט - 44
2. דקל קינן - 91
3. רועי דיין - 94
4. יוסי בניון - 99
5. משה אוחיון - 117