1. נפתח במשפט שהפך לנדיר בתקופה האחרונה בישראל: היה אתמול ערב מהנה של כדורסל. מכבי תל אביב ופרטיזן לא הציגו משחק איכותי במיוחד, אבל ההנאה הייתה בעיקר ממה שמסביב למשחק ומהפיקנטריה הספורטיבית. למשל, שני שחקני NBA שהוכיחו נאמנות ומחויבות לקבוצות שלהם במשחק הפרידה; למשל, שחקן שמציג ערב שיא דווקא מול הקבוצה שבחרה לוותר עליו; ובעיקר, קהל מוטרף ואווירה נהדרת. אין ספק, אולם פיוניר הרועש הוא לא המקום האידיאלי עבור פרשן צרוד, והאווירה בבלגרד מזכירה לכל משמיצי היורוליג למיניהם שהכדורסל באירופה הוא עדיין אטרקציה. תמיד מרגש לראות את הקהל הסרבי מעודד ומשתולל, ותמיד מרגש (ומפתיע) לגלות את כמות חובבי הספורט בישראל שמעדיפים בליל חמישי לראות כדורסל על פני כדורגל, עם כל הכבוד ללרנקה ובשיקטש ולשאר האימפריות בליגה של פלאטיני. כן, היורוליג.
2. כבר מהרגע הראשון הייתה תחושה שזה הערב של מילאן מצ'באן. עזבו את מכבי, עזבו את פרטיזן, תנסו לשכוח מהכחכוחים של שלח - הסיפור היה רק מצ'באן. תנו לו ליהנות מהרגע הזה, ותנו לנו להיווכח שוב עד כמה נחישות ומוטיבציה הם אלמנטים מכריעים בספורט. הרי אנחנו זוכרים את מצ'באן מתל אביב. הוא לא היה כזה טוב. ביד אליהו הוא לא היה כל כך זריז ואלגנטי, הוא לא השחיל כל זריקה מעבר לקשת, לא היה לו כזה ניצוץ בעיניים. אז מה קרה? כאמור, שילוב קטלני של מוטיבציה ורצון להוכיח, יחד עם תמיכה ודחיפה של קהל נפלא, וכל זאת בקבוצה שמאפשרת לו להפגיז חופשי. אי אפשר שלא לשמוח בשביל מצ'באן (למרות שבשלבים מסוימים הוא נראה קצת יותר מדי שבע רצון וחגיגי מול הקבוצה שאליה אמור לחזור), אבל גם אי אפשר לשכוח שלא כל שחקן שפורח בבלגרד יכול לשרוד בתל אביב.
פתאום הכל מתהפך
3. למרות זאת, מאחר שאלה הם הימים בהם דייויד בלאט נמצא על המוקד, פתאום השחרור של מצ'באן נראה כמו שגיאה איומה. אלה הם הרגעים בהם מתחוור עד כמה קשים הם חייו של מאמן, שנאלץ לקבל החלטות בזמן אמת ולחשוב לטווח הארוך, לעומת חייהם הקלים של הפרשנים, שיכולים לזרוק לאוויר האשמות וביקורות זמניות בסיום כל משחק. רק בשנה שעברה בלאט היה גאון כדורסל, ואילו עתה הוא מואשם בניהול משחק שגוי. רק אשתקד הוא זכה למחמאות על הבחירה בקבוצה אמריקאית אתלטית, ואילו עכשיו הוא מואשם בחוסר אמון במצ'באן ופפאלוקאס האירופאים. פתאום המאמן שבעבר החמיאו לו על יחסי האנוש, מואשם בגאוותנות שמביאה לדיכויו של הרכז היווני. כמה הפסדים, והכל מתהפך.
אבל גם אם בלאט סובל עכשיו מהזיכרון הקצר של המומחים, ודאי גם הוא זיהה מול פרטיזן בעיות שלא אמורות לאפיין את הקבוצות שלו. למשל, 9 אסיסטים בלבד מול 13 איבודים. למשל, 62 אחוזים מכוערים מהעונשין. ובעיקר, משחק די מפוזר ומחסור במנהיג בעמדת הגארד. ואם כל אלו לא מספיקים, יש בקבוצה תחושה של פחד. עצם שיתופו של פארמר וההחלטה לסחוט ממנו את המקסימום ברגעיו האחרונים מצביעים לא רק על מצוקה מקצועית, אלא גם על חשש אמיתי מהעתיד. כאילו לא באמת סומכים על אוחיון, פפאלוקאס, בורשטיין או לנגפורד שיוכלו לנהל משחק, ואולי בצדק.
בלאט יודע שהתסריט של העונה הנוכחית הוא הפוך מהשנה הקודמת: אשתקד מכבי התחברה יותר ויותר ככל שהתקדמה העונה, ואילו השנה היא חוטפת מכה קשה באמצע העונה ונדרשת להיבנות מחדש. כרגע בקבוצה יש פחד מהעתיד לבוא, אבל פחד זו לא תכונה שהולמת את מכבי. האתגר הגדול של בלאט עכשיו יהיה להרגיע קצת את המערכת, ולנסות לתת ביטחון לגארדים המקרטעים שלו בתקווה להחזיר את השקט והיציבות. זה לא יהיה פשוט, כי בשבת מכבי שוב במשחק חוץ בבלגרד, ביום שני מחכה לה הפועל חולון, וביום חמישי הבא היא במדריד. קל לדמיין את מכבי מועדת באחד או בשניים מהמשחקים האלה, ואת הלחץ במשרדים של שמעון רק גובר. מנגד, בלאט גם יודע שהוא צריך רק עוד ניצחון אחד גדול, והוא שוב פעם גאון.