מי מפחד ממכבי תל אביב?

לא מעט אנשים חזרו השבוע לראות כדורסל באולמות אחרי למעלה מארבעה חודשים, ולכן ההתרגשות שלהם והציפייה מובנות ומוצדקות. בשביל מישהו שסיקר במהלך כל הקיץ את נבחרת ישראל, אפשר היה לחשוש מתחושת שובע מסוימת כשהעונה תגיע. רק לפני חודש וחצי זכיתי לראות מול עיניי את טוני פארקר ודירק נוביצקי על מגרש אחד, החלפתי תחושות ומחשבות עם עיתונאים מכל העולם וקיבלתי שיעור כיצד כדורסל אמיתי נראה.

אלא שכבר במהלך השבוע שעבר, כשהסתיימו מסיבות העיתונאים והחל גביע צ'אנס, התחלתי לחוש בהתרגשות באוויר. ניסיתי להשוות את ההתרגשות הזאת לימים שקמתי בשאולאי וצעדתי לקראת האולם המפואר, ולא הרגשתי שום דבר שונה. בראש שלי כבר דמיינתי את המשחקים הגורליים, את המתח באוויר, את השכונתיות המסוימת, את אותם הדברים שהופכים את הכדורסל שלנו לכדורסל שונה, לטוב ולרע.

ביום ראשון, כשהתעוררתי למחזור הבכורה, כבר לא יכולתי לעצור את ההתלהבות. המחזור הראשון ענה בדיוק על הציפיות של כולנו, מכבי הביסה, חולון חגגה והראתה כמה פוטנציאל יש לה, אשקלון קמה לחיים, העולה החדשה ניצחה בסל ניצחון דרמטי ואפילו הפועל ירושלים הייתה צריכה להזיע כדי לנצח את בני השרון. רוב האולמות היו מלאים, השידורים ואתר המנהלת באופן מפתיע עבדו באופן חלק, ואפילו טענות נגד השופטים כבר הספקנו לשמוע. העובדה שלמרות כל הצרות וחוסר התחרותיות זה עדיין ממשיך להתקיים, עדיין ממשיך לפעום – היא לחלוטין לא משהו שצריך להתייחס אליו בביטול.

חמש עונות עברו מאז שראינו עונה אמיתית של רביב לימונד. מאז 2006/7, אז הוביל את נהריה לעונה מצוינת עם כמעט 15 נקודות למשחק, הוא הספיק לעזוב באמצע העונה את נהריה המתפרקת, להיות עונה וחצי כשחקן בעל מעמד לא ידוע במכבי תל אביב (ולהצליח לא רע בליגת העל) ולשחק בתווך שנתיים בצרפת ובספרד. העונה, אם אשקלון לא תיפול באמצע העונה, אנחנו אמורים לקבל את לימונד, אחד השחקנים המוכשרים שצמחו בישראל בשנות ה-2000, במלוא הכוח כשחקן מוביל בקבוצה שרוצה להגיע רחוק.

המחזור הראשון היה חשוב ביותר עבור עירוני אשקלון, בעיקר בגלל העובדה שבשבועיים הבאים הם יוצאים לשחק מול מכבי תל אביב והפועל ירושלים. באשקלון ידעו שהפסד למכבי אשדוד יוביל את הקבוצה ככל הנראה למאזן של 3:0, ממנו הקבוצה תתקשה להתאושש בדרך לצמרת. גם הפתיחה של המשחק לא סימנה טובות לאשקלון שהייתה בפיגור 26:15 אחרי רבע אחד ונראתה רע מאוד. אלא שכאן נכנס לתמונה רביב לימונד.

מאז משחק השיא של ליאור אליהו במדי גליל עליון לפני 5 שנים לא הגיע שחקן ישראלי למדד של מעל 40, אבל לימונד הוא לא סתם שחקן ישראלי. הוא רשם את משחק חייו בישראל מול מכבי אשדוד עם 11 מ-12 מהשדה ו-24 נקודות, 8 חטיפות, 8 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. הוא הפך את המשחק כמעט לבדו, ולאחר מכן עזר לריימר מורגן לגמור את הסיפור במחצית השנייה ולתת לאשקלון את פתיחת העונה שהיא כל כך רצתה.
מה שנותן את הביטחון שזו לא רק הצגה זמנית, זו הגישה של לימונד. גישה של שחקן שרוצה להוכיח. אז נכון שהוא בן 27, וכבר נמצא הרבה שנים בליגת העל, אבל בקיץ האחרון אחרי עונה טובה בספרד לא הצליח למצוא קבוצה גדולה באמת שתיקח אותו באירופה, הרגיש לא רצוי בנבחרת ועזב, והגדיל את סימן השאלה סביב הקריירה שלו. העונה קיימת הרגשה שהוא רוצה לפתור לבד את החידה בשבילנו.

כשהכנו את פרויקט "גם לי מגיע צ'אנס", על השחקנים הצעירים שצריכים לקבל את ההזדמנות השנה, שמו של שלומי הרוש מהפועל חולון לא עלה. הסיבה הפשוטה היא העמדה בה הרוש משחק, גארד בקבוצה שהכוכב הישראלי הגדול שלה הוא לא אחר מאשר מורן רוט. לפני הרוש ברוטציה מופיע גם עודד שעשוע שחוזר מהלאומית, ולא היה כמעט ספק שהילד יצטרך להזיע קשה כדי לקבל הזדמנות.

אלא ששלומי הרוש קיבל כבר במחזור הראשון 25 דקות, מספר מדהים לילד בן 24, למרות שכבר מספר שנים הוא הגארד-סקורר הישראלי הכי טוב בלאומית. בגמר גביע צ'אנס דן שמיר הכניס אותו רק לדקות ספורות והוא לא ספר את ג'ורדן פארמר ויוגב אוחיון בכל חדירה לסל. מול ראשון לציון הוא הוביל את חולון בכל הקאמבק שלה ברבע השלישי - אמנם לא קלע באחוזים טובים, אבל קפץ על הפרקט, חטף 6 כדורים, וגרם לגארדים של מכבי ראשון להראות מובכים מול הילד מכפר סבא.

הרוש הוא בדיוק מה שהפועל חולון וליגת העל צריכה – אנרגיות. שחקן צעיר שמספר האנשים ששמעו עליו הוא קטן, אבל מי שעוקב אחרי הלאומית בכלל לא מופתע. הרוש הוא ההוכחה שאין מה לפחד ממתן הזדמנות לצעירים כמוהו.

הניצחון הגדול של מכבי תל אביב על גלבוע/גליל בתוספת התבוסות שהנחילו הצהובים להפועל ירושלים וברק נתניה בגביע צ'אנס גרמו ללא מעט אנשים להתחיל לתהות על הפערים בין מכבי לשאר הקבוצות גם עם חוק 4 זרים. הדבר התמוה עוד יותר הוא התלונות של דיוויד בלאט על השיטה, גם אחרי שמכבי מנצחת 35 הפרש, כשזכור לכולם שגם שמעון מזרחי היה בין מקבלי ההחלטה בסופו של יום.

על פניו נראה שאכן מכבי תל אביב שוב גדולה בכמה רמות על כל קבוצה ובכל אולם, אבל גם הגישה של הקבוצות למשחקים גורמת להפרשים הגדולים. מכבי תל אביב שיחקה בגן נר עם דווין סמית', שחקן טוב אבל לא גדול על ליגת העל, שון ג'יימס שבא מתוך הליגה, ריצ'ארד הנדריקס שהוא לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו בישראל, וג'ורדן פארמר פצוע. לצידם שיחקה חבורה של ישראלים מצוינים, אבל לא כאלה שאי אפשר לעצור, מלבד אולי לליאור אליהו.

אלא שכנראה כוח ההרתעה הגדול של מכבי תל אביב עושה את העבודה וגורם לקבוצות להתקפל ולהראות כצאן לפני הטבח. אין סיבה אחרת שסגנית האלופה תיראה כל כך רע, וכך גם הפועל ירושלים שהיא על הנייר קבוצה חזקה. הקבוצה היחידה שבאה והראתה לצהובים שהיא לא מפחדת זו הפועל חולון, שהצליחה לגרור את מכבי למשחק יחסית צמוד. אם קבוצות טובות יותר מחולון יאמצו את הגישה שלה, מצב הליגה יהיה הרבה יותר טוב.

הניצחון הדחוק של הפועל ירושלים על בני השרון/הרצליה צריך לגרום לעודד קטש ללכת לישון בחוסר שקט. אם ההתבטלות מול מכבי תל אביב בגביע צ'אנס ביום שלישי בשבוע שעבר עוד התקבלה, ההופעה של הקבוצה של קטש מול הקבוצה הקצרה בליגת העל לא מתקבלת על הדעת. לא יכול להיות שהקבוצה של קטש לוקה בדברים בסיסיים שאמורים להיות מושרשים כבר בשלב זה של העונה, ובסיום ההארכה משאירה את גיא לביא, הישראלי המוביל של היריבה, לבד על קשת השלוש כדי להחזיר את הקבוצה למשחק, וזאת רק דוגמא אחת מבין רבים.

בשלב זה של העונה היכולת תספיק כי הכישרון שיש בהפועל ירושלים הוא גדול מהכישרון שיש בקבוצות האחרות, והעובדה שהקבוצות ממול עדיין לא מספיק מאומנות תעזור לירושלים למצוא את עצמה בצמרת. אך ככל שהקבוצות יתחילו להתחדד ולהבין את שיטת המשחק של המאמנים, לירושלים צפויה בעיה אם לא תשתפר בהרבה, וזה עוד לפני שנכנסו לתמונה משחקי היורוקאפ הקשים שצפויים לעשות את החיים של האדומים לבלתי נסבלים.

אז נכון שבריאן רנדל, הזר המוביל של הקבוצה, פצוע. אבל הפועל ירושלים מחזיקה בסגל ששה זרים, כשהאחרון שהגיע אליה, אייברי בראדלי, לא זכה להיות לבוש עד כה, ולא ברור מתי יקבל הזדמנות, ולמה החתימו אותו אם לא מתכוונים להשתמש בו. עודד קטש יכול עדיין לעשות ניסיונות, במיוחד לאור התקציב הגדול שיש לו, אבל הקבוצה שלו לא יכולה להרשות לעצמה לשחק כמו ששיחקה מול הילדים של רועי חגאי. עוד משחק כזה, וגם הקהל במלחה שבשלב זה עוד תומך, עשוי להתהפך.

המצטיינים:

1. רביב לימונד (עירוני אשקלון).
2. פול דילייני (מ.כ הבקעה).
3. די ג'יי סטרוברי (הפועל ירושלים).
4. דיוויד בלו (מכבי תל אביב).
5. ריימר מורגן (עירוני אשקלון).

הצעירים או שחקני השנה הראשונה המצטיינים:

1. גיא לביא (בני השרון/הרצליה).
2. יחזקאל סקוורר (מ.כ הבקעה).
3. שלומי הרוש (הפועל חולון).
4. נמרוד טישמן (הפועל גלבוע/גליל עליון).
5. אנטון שוטבין (מכבי אשדוד).

ציפינו מהם ליותר:

1. צ'ייסון אלן (הפועל גלבוע/גליל עליון).
2. קרייג בראקינס (מכבי אשדוד).
3. אדריאן יוטר (מכבי ראשון לציון).
4. ג'רמי וויז (מכבי חיפה).
5. דגן יבזורי (הפועל גלבוע/גליל עליון).

עונת 2011/12 של ליגת העל יוצאת לדרך
יש ליגה בלי מכבי תל אביב?
עונות הפריצה הגדולות והמרגשות
המטרה: לסתום לקטש את הפה
מי גרם לנו להתאהב בכדורסל
כוכבי העבר בוחרים את הפייבוריטים שלהם