האיש שגרם לי להתאהב בכדורסל

כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו וספרו מי הכדורסלן שגרם לכם להתאהב בכדורסל

כילד, הרבה יותר קשה להבחין בסדקים. שלא במודע, העין הקטנה והלא מפותחת נמשכת אל דברים עגולים יותר, שלמים יותר, נוצצים יותר, בלי רצון או יכולת של ממש לזהות ולהתמודד עם מורכבויות. בתחום אהדת הספורט, אין זה מפתיע שמרבית הילדים נמשכים לכוכבים הגדולים – אלה שכל הזמן מופיעים בטלוויזיה, מצולמים בעיתון וכן הלאה. אני מניח שגם אצלי התיאוריה הנ"ל החזיקה מים לא מעט פעמים, להוציא את הפעם ההיא שהיא לא. כי בזמן שילדים אחרים העריצו את דורון ג'מצ'י ודורון שפר ועודד קטש וגדודי אמריקאים שבאו והלכו ובאו והלכו, אני מצאתי עצמי מתחבר דווקא לנדב הנפלד.

אחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלי כחובב כדורסל צעיר מורכב מסלון קטן, קערות פופקורן וגרעינים שחורים, אבא שלי וכמה מחבריו. הסצנה הלא לגמרי מקורית חזרה על עצמה מדי יום חמישי בערב, ומתוך כל הרטינות והצעקות אל עבר הטלוויזיה – מדובר כאן, בל נשכח, במכבי תל אביב של שנות התשעים – זכור לי כי נדב הנפלד תמיד כונה "נדב". הוא היחיד שנקרא בשמו הפרטי, והגיית שלוש האותיות הללו, לא פעם בקונוטציות שליליות, תמיד לוותה בניחוח אישי משהו. נדב היה אחר. הוא לא היה השחקן הכי אהוב בסלון. הוא בטח לא היה השחקן הכי שנוא בסלון. הוא היה נדב.

בדיעבד אני מניח שנשביתי בקסמי החידתיות של נדב הנפלד. מבט חטוף בפניו תמיד הסתיר יותר דברים משגילה, ומעבר להיותו שחקן ההגנה הטוב בתולדות הכדור הכתום הארצישראלי ואחד המוסרים הגדולים שהיו כאן, לנצח ניתנה ההרגשה לפיה יש בו יותר. הוא לא קולע מחצי מרחק, הוא בדרך כלל ייתן לך רק אחת משתיים מהעונשין (דבר שהפך לבדיחה די לעוסה באותו סלון), הוא לא שחקן התקפה גדול בשום צורה, וכעת אני מניח שהתסכול של חלק מהאנשים כלפיו היה בכך שאולי לא מיצה את כל הפוטנציאל שלו – הרי לאן נעלמו היכולות ההתקפיות ההן, שהפציעו בגליל עליון ובעונה המופלאה ההיא בקונטיקט?

לי זה לא היה אכפת. נדמה לי שכבר אז חשתי שמדובר באדם שיודע יותר מכולנו. ולהבדיל מהכוכבים האחרים ההם, שלקחו אותך למסע קסום על רכבת ההרים של הכדורסל היפה, לכאורה, נדב היה שקט. היו בו פגמים. הוא לא הסתיר אותם, לא ייצג ולא ניסה לייצג את מה שהוא לא. הוא היה אנושי. הוא סיפק את התחושה לפיה כדורסל הוא משחק פשוט וקבוצתי, ולא חייבים להיות כוכבים ענקיים כדי להצטיין בו. הוא היה בן-אדם. הוא היה שחקן כדורסל - שחקן כדורסל ענק, מהספורטאים הכי פחות מוערכים בתולדות מדינתנו הקטנה, והוא היה רגיש - רגיש פי כמה ממה שכולנו כל כך אהבנו לחשוב, כפי שהתברר במסיבת העיתונאים העצובה ההיא, בה הודיע על פרישה. הוא היה שלוש אותיות. הוא היה נדב.

לילדים יש עיניים מגדילות. העולם מרגש, מפתיע, מסעיר. כל חתול רחוב הופך לאריה באפריקה, משאית הזבל של העירייה היא יצור מכני מפעים, עדיין שמים לב שלפרחים בכניסה לבניין יש צבעים ואיזה כיף זה להפריח בועות סבון. בהמשך החיים העיניים מקטינות.

ב-1985 הכדורסל הישראלי היה עבורי אך ורק מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות, וקצת ישראל אלימלך וניב בוגין מחולון עירי-מכורתי. הכוכבים היו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, אולסי פרי ולי ג'ונסון. ופתאום, שחקן שלא משחק במכבי, איזה ג'מצ'י מרמת גן, זורק-מיידה וקולע וו מכל המגרש. מי זה? מה זה? אולי היה זה ב"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", אולי ב"מבט ספורט" – זה היה סל מופלא, סל כבדרך-אגב שכזה, ללא מאמץ, שלא ראיתי עד אז. סל מעולם אחר.

אחרי הסל התחלתי להתעניין, וגיליתי שיש הפועל תל אביב, מכבי והפועל חיפה, אליצור נתניה, גליל עליון, שיש חיים זלוטיקמן וארי רוזנברג, שיש קרל נברסון ו...בקיצור, שיש כדורסל בישראל. ושאפשר לראות בו סלים כמו שקולעים האנשים מהחלל החיצון שמשחקים ב-NBA בשבת בערוץ מידל איסט. היה זה הסל של דורון ג'מצ'י מכל המגרש שהגדיל את העיניים, ולא להפך.

עונת 1992/3 ילדה לא מעט אוהדי כדורסל חדשים שהתאהבו בענף. דורון שפר, אנדרו קנדי וברד ליף מצד אחד בגליל עליון; רדנקו דובראש, תומר שטיינהאור ודיוויד ת'רדקיל בהפועל תל אביב, ועדי גורדון, ארז חזן, דורון שפע ונוריס קולמן בהפועל ירושלים, נתנו להרבה ילדים כמוני הרגשה שהליגה מרתקת. ילדים שהתאריך 5/5/1993 נצרב בראשם ומדי שנה, כשהוא מגיע, הם נזכרים שאפשר לבנות קבוצות שיכולות לנצח את מכבי תל אביב. אלא שאצלי התאריך שנצרב מאותה שנה היה אחר, ה-23 ליוני – עוד רגע שבו הבנתי שאפשר גם אחרת, שלא רק הגבוהים והגדולים חייבים לנצח.

זה קרה ב-19.00. ישראל מול יוון. אני אפילו זוכר את השעה. יום קודם לכן לא יכולתי לצפות במשחק מול איטליה, אבל מהר מאוד שכחתי מהחוסר הזה: עדי גורדן לקח את המשחק מול יוון על עצמו, בשלב מסוים הוא קלע 13 נקודות בשלוש וחצי דקות, ונראה שבאותו היום כל דבר שהוא יעשה יצליח. גורדון סחב את נבחרת ישראל עם 35 נקודות לניצחון על נבחרת יוון ללא ניקי גאליס שכבר פרש מהנבחרת, אבל עם ינאקיס ופאסולאס שסיימה במקום הרביעי באותה אליפות, וסחף אותי לתוך העולם הזה.

עם השנים, בטח במקצוע כמו עיתונות, אתה נעשה ציני, אבל לא במקרה של הזיכרון הזה. אפילו הכותרת שהיום יכולה להיות די נדושה – "עדי ג'ורדן" – הוטבעה בדרכה החיננית בלב שלי. מאז ועד היום עקבתי אחרי עדי גורדון כאילו היה הטוב בשחקני תבל, כי ככה הוא נראה מול יוון. כמו הטוב שבשחקני תבל. למרות שככל שאתה מתבגר אתה יודע שזה לא נכון לגמרי, אצל עדי גורדון ההיגיון של מעריציו עובד אחרת.

לא בטוח שהילדים של היום יודעים מה זה מיקי ברקוביץ' לילדים של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. הוא היה הרבה יותר מעוד כדורסלן ענק, הוא היה ראש הממשלה האמיתי שלנו. הוא היה העולם שלנו. בהיעדר יו טיוב, היינו הולכים מדי ערב למגרש הכדורסל הכי קרוב, ומנסים לדמות את הקליעה הכי מפורסמת ביקום שכלל רק ערוץ אחד. שנים אחרי סל הניצחון ההוא על בולוניה בגמר של 1981, הייתי עדיין מנסה לחקות את הצעד וחצי הכי יפה שראיתי מימי. סך הכל, זה היה סתם צעד וחצי. מוטי ארואסטי במסירה מבריקה נתן לברקוביץ' לרוץ לבד אל הסל, להניח ללא הפרעה מיוחדת את הכדור בנקודה הכי מדויקת על הלוח, רק כדי שילטף את הרשת בדרכו למטה. אלא שמיקי ברקוביץ' עשה את זה אחרת. לא יודע איך, אבל אחרת. הצעד וחצי הכי קל נראה אצלו כמו פסגת השלמות. הוא החזיק את הכדור כמו שצייר מחזיק מכחול. היתה רק בעיה אחת עם זה: אי אפשר היה לעשות את זה כמוהו. אפילו לא בדמיון.

לכדורסלן חובב הכי גרוע בגוש דן זה היה קשה שבעתיים. הייתי זקוק לדמות לחיקוי הרבה יותר הגיונית, והיא הגיעה רק עם קווין מגי מספר שנים אחר כך. למגי, מעבר להיותו סטאר אמיתי, היתה קליעה שנתנה סיכוי למאותגרים טכנית כמוני: כל מה שאתה צריך לעשות זה לעמוד עם הגב לשחקן, להיצמד, ותוך כדי סיבוב להתרחק ממנו בחצי צעד, להתרומם מעט, ומאותה זוית קבועה ומרחק לא גדול במיוחד, להרוויח את התהילה שלך. בטלוויזיה, לפחות, זה נראה קל. ילד שמחקה את הצעד וחצי של מיקי ברקוביץ' זה משהו הרבה יותר הגיוני, אבל נער שמנסה לעשות משהו כמו קווין מגי זה כבר משהו אחר. זו אהבה הרבה יותר בוגרת, מפוכחת. זה גיבור אחד שכבש את מקומו של הגיבור הקודם, הגיבור שבדרך כלל אי אפשר להדיח אותו – גיבור הילדות. אבל זה היה קווין מגי. לא שאי פעם הצלחתי לקלוע כמוהו בסיבוב, אגב. לא שמשהו בסטטוס של הכדורסלן הכי גרוע בגוש דן השתנה. אבל פתאום הכדורסל התגלה לא רק כעולם של גיבורים מיתיים. פתאום אתה למד שיש דברים לא פחות יפים: כדורסלנים מצוינים.

פותחים עונה בליגת העל:

אוהד גרינוולד בודק האם יש ליגה בלי מכבי תל אביב

אור שקדי על עונות הפריצה הגדולות והמרגשות

כוכבי העבר על השחקנים שעושים להם את זה