שוב השקר הזה

בשבוע שעבר נכתב במדור זה על הדיסוננס הבעייתי שבין פטריוטיזם הגון, ושידור אובייקטיבי של משחק כזה או אחר. בסוף השבוע האחרון צצה והרימה הסוגיה את ראשה הסבוך, והפעם לא במשחק של קבוצה ישראלית בזירה האירופית, כי אם בגביע הקדוש של פטריוטיזם מזוקק: נבחרות ישראל. במרחק של 45 דקות וערוץ בודד ביניהן, שבו ואכזבו גם נבחרת הכדורגל וגם נבחרת הכדורסל, ולכאורה העלו לרגל גם את נקודות ההשקה והפרידה של התקשורת הזורקת והתקשורת הבועטת.

נפתח, כמובן, במשחק של נבחרת הכדורגל מול יוון – המשחק שקיבל הכי הרבה בילט-אפ תקשורתי מאז, ובכן, המשחק הגדול הקודם של הנבחרת. לערוץ 10 היה זמן רב לבחור בין המועמדים הרבים ולפגוע בול בזהות הפרשן שיישב לצד יורם ארבל במה שאמור היה להיות המשחק הגדול של השבוע/חודש/שנה/מילניום. בסופו של דבר הם הלכו עם איציק זוהר, אדם שמכיר לא פחות משני שחקנים של נבחרת יוון בשמם ולא במספר חולצתם. הבחירה העלתה סוגיה מעניינת ולא ממש מדוברת: מילא חמישים שנה של כשלונות במוקדמות אליפות אירופה והמונדיאל, אבל לא להצליח לטפח פרשן לאומי שיהווה סוג של קונצנזוס? מתוך בלילה בלתי נגמרת של שחקני ומאמני עבר ואנשים ללא נסיון מעשי במשחק עצמו, האם אתם מסוגלים לחשוב על פרשן אחד טוב, משמעותית, מעמיתיו לתפקיד? ומה זה אומר על תקשורת הספורט הישראלית במצבה הנוכחי? האם יש קשר בין כשלונות ספורטיביים ופרשנות מרגיזה, שלא פעם מניבה יותר כעס מהסקת מסקנות? האם פרשנינו היו נראים ונשמעים בדיוק אותו הדבר אם נבחרת ישראל היתה חוגגת פעם אחר פעם העפלה לאליפויות הגדולות?

כך או כך, תוך דקות ספורות, הגישה של זוהר וארבל היתה ברורה ושיקפה במדויק את הגישה של תקשורת הספורט, ולמען האמת של עם ישראל כולו בימים שקדמו למשחק: יוון הזאת, זו לא נבחרת. חייבים לנצח, פשוט חייבים לנצח, כי אנחנו הרבה יותר טובים מהם (אפילו אם הטבלה אומרת אחרת), כי הכדורגל היווני בנפילה שחבל על הזמן (תראו את הישגי הנבחרת מהשנים האחרונות), כי אם מציבים שחקן מול שחקן יש לנו יתרון בכל עמדה, כי בלומפילד, כי הכל. בתקשורת הכדורגל הישראלית, בדרך כלל יש מספר זהה של סיבות לניצחון ותירוצים למפלה התורנית. "תראה, הם עושים בונקר!” צהל זוהר בסביבות הדקה העשרים, שעה שניסה להכיל את התאוריה והבדלי הרמות שפיתח לפני המשחק על הנעשה בכר הדשא עצמו. במשך הימים האחרונים נראה היה כי המשימה שעמדה לנגד עם ישראל כולו – ופרשניו בחזית – היתה לאו דווקא לנצח את יוון, אלא להקטין אותה. כאילו אם נקטין את היריבות שלנו מספיק, נוכל לדרוך עליהן.

באחד הפרקים הטיפוסיים של סיינפלד, מבקש ג'רי את עזרתו של ג'ורג' – השקרן הטוב ביותר שהוא מכיר – על מנת לצלוח בדיקה במכונת אמת. “ג'רי", אומר האלטר-אגו של לארי דייויד רגע לפני שיוצא מבית הקפה המיתולוגי, “פשוט תזכור: זה לא שקר אם אתה מאמין בזה". ובכן, בשנים האחרונות יצרנו לעצמנו מעין שקר דחוס היטב, חבוי בתוך קשר-שתיקה קשה מאוד לפתיחה, שכן הרבה יותר כיף להתנהל בעולם דמיוני מבחיים עצמם. הסדקים של הכדורגל הישראלי – והכדורסל, והכדורעף, והכדוריד, והטניס, והג'ודו – עמוקים הרבה יותר משנוח לנו להאמין. לכן עברו כאן אינספור מאמנים שונים, נוסו שלל שחקנים, וזה באמת כבר לא משנה אם יש לנו את אחד הדורות הכי טובים אי פעם, כי נגד העולם שבנינו לעצמנו מתנהל במקביל גם העולם האמיתי. ובעולם האמיתי, אפעס, קצת קשה יותר.

כמובן שכאשר דלק התקוות הקולקטיבי מתחיל להתאדות אל אוויר העולם, איפשהו בסביבות הדקה ה-50, נעה במהירות שיא הגישה של זוהר וארבל – מקיצון אחד, לקיצון אחר. “זה נראה כמו ברצלונה נגד חטאפה", מגזים ארבל המתוסכל בדקה ה-65. כמה דקות אחר כך מגיע חילוף הדברים הבא:

יורם ארבל: "אומרים תמיד שמה שמנצח בשביל ישראל זה השכל. איפה השכל במשחק?”

איציק זוהר: "אין שכל. לצערי אין שכל".

וכך זה נמשך. הקורבנות עולים אחד אחרי השני על המוקד – פעם כיאל, פעם בניון, פעם פרננדז – ואז, בדקה ה-71, כמו השדר הגדול שהוא, מצליח יורם ארבל ללכוד את הבעיה של הכדורגל הישראלי במשפט אחד: "היו הרבה תרחישים לפנינו, אבל לא היה תרחיש שנפסיד, כי לא לקחנו את זה בחשבון". ארבל מדבר בלשון רבים, אם כי לא ברור ממש מי הם הרבים האלה. הוא ואיציק זוהר? צוות השידור של ערוץ 10? בעלי החומוסיות? העם כולו? לא ברור. האמת היא שזה גם לא כל כך משנה. בעולם הדיגיטלי של ארץ ישראל מודל 2011 הגבולות בין אוהד ופרשן מעולם לא היו מטושטשים יותר, וקשה להגיד האם דעת העם מכתיבה את משפטיו של ארבל, או שמא השדר הוותיק מייעץ לקהל הרחב כיצד לחשוב. אחרי השריקה לסיום מפח נפש נוסף, אמר זוהר בעצב על שחקני הנבחרת: “נתנו להם את כל המחמאות האפשריות, הם הולכים לקבל גם את כל הביקורות האפשריות". כי ככה זה: גם הפסד, כואב ככל שיהיה, לא מסוגל לשבור מציאות מדומה שטופחה לאורך שנים רבות.

מוקדמות יורו 2012: איטליה - סלובניה (שלישי, 21:45)

שחייה במים פתוחים: אליפות אירופה, 10,000 מטר, נשים (יום רביעי, 11:00, ספורט 5)

בענף הכדור השני הסיפור קצת שונה. הקפריזיות התקשורתית אמנם דומה, והיכולת להלל ולקלל שחקן נתון בהפרש של שניות בהחלט קיימת, אך פרשני הכדורסל כן מצליחים מדי פעם להביט סביב, ללמוד את המציאות ולהגיב לה. עמית הורסקי ואלי סהר הם כמובן לא האשמים היחידים במצב הנתון, אם כי גם הם נעו בין מאניה ודפרסיה, הילולה וקטילה בטווח הקצר שבין פיק ורול. התקווה, שלעתים הרגישה כמעט כמו דרישה שנבחרת ישראל תנצח נבחרות גדולות, חזקות וטובות ממנה כגון גרמניה, צרפת וסרביה לא התממשה, כי אלה החיים: במפגש בין נבחרת בינונית ונבחרת טובה, הנבחרת הטובה בדרך כלל תנצח. הנבחרת הבינונית תפסיד, ומקבילותיה בגילאי קדטים, נוער ועתודה יפסידו גם הן, אם כי בדרג ב'. אף אחד לא ידאג להזכיר את זה.

אלא שלהורסקי ובעיקר לסהר היה קצת קשה לעכל את זה לאורך הימים האחרונים בליטא. לפרקים, סהר נשמע כמו אב מאוכזב בדבריו: “קח את זה. רוץ, תן לו, תן לו!” הוא גוער, ומדלג למשבצת האוהד: “לליאור, תן לליאור. שים את זה! ריבאונד, ריבאונד!”. בכלל, המילה "ריבאונד" – שהיתה יותר כמו בקשה לריבאונד - חזרה על עצמה יותר מכל מילה אחרת בשידור אמש, ובוודאי הוכיחה לכל מיני תאורטיקנים מדופלמים כי תחום הכדור החוזר הוא אכן אבן הפינה של ענף הכדורסל.

קשה להאשים את צמד השדרים הישראלים ברצון האמיתי שלהם לראות את שחקני הנבחרת – שבדרך כלל נקראים בשמותיהם הפרטיים – מצליחים על הבמה הגדולה ביותר. אלא שעל רקע הכשלונות שעל הפרקט, הופכים המשפטים מתוך תא השידור למביכים משהו. מרגע לרגע, השידור של הורסקי-את-סהר הזכיר יותר שיחת סלון בין שני חברים, מאשר צמד אנשי מקצוע שאמור להעביר ולנתח את המשחק החשוב ביותר של נבחרת הכדורסל הישראלית. בין התחנונים לריבאונד הגנה וצרחות “בראבו!” על שלשות של אפיק ניסים, נדמה היה כי השלב הבא יהיה לשמוע את אלי סהר מבקש להעביר לו את הקאבוקים. בשלב מסוים אפילו נשמעו חילופי הדברים הבאים, כשגיא פניני סחט עבירה טכנית:

עמת הורסקי: "הנה, פאול טכני לאיבקוביץ'”

אלי סהר: "גדול פניני"

עמית הורסקי: "יופי פניני. גיא, אנחנו אוהבים אותך, גדול"

(צחוק מתגלגל)

אם כך, הספורט הישראלי חווה עוד ערב לא פשוט. אם ללמוד מהעבר, התקשורת המקומית וחובבי נבחרות הכדורגל והכדורסל יתקשו להסיק מסקנות גם לגבי עצמם לקראת הקמפיין הבא. כרגע כולנו – השחקנים, המאמנים, האוהדים וכן, גם השדרים והפרשנים – תקועים באותה בועה. מתישהו גם אנחנו נגיע לאיזה מונדיאל או חצי גמר אליפות אירופה בכדורסל. סטטיסטית, זה חייב לקרות. אבל כל עוד אף אחד לא יתייחס לקשיים הרבים שדרדרו אותנו לבור, הפער בין המציאות והמציאות שבנינו לעצמנו רק יגדל. ובעוד שמהאוהדים קשה לדרוש אובייקטיביות מלאה וטהורה – סוג של אנתי-טזה לאהדת ספורט אמיתית – מהתקשורת ניתן גם ניתן, שכן היא זו שאמורה לשקף לנו את המצב כמו שהוא, מדכא ככל שיהיה, אפילו אם זה אומר שדי, נגמרו כל פתרונות הקסם שהמצאנו לעצמנו.

בקיצור, הגיע הזמן לפטר את פרננדז ושיבק.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן