גמרתם אותנו

ערוץ 1 מחזיר את כספי ליורובאסקט, מליניאק לא רלוונטי והאשליות שהנבחרת שלנו טובה יותר מהיוונים התנפצו, יחד עם התקווה שמאיציק זוהר ייצא אי פעם פרשן. דוד רוזנטל הקריב את שנת הצהריים ביום שישי היסטורי ומתיש מול המסך

דוד רוזנטל
03/09/2011

כשצריך לבחור מושג המתאר את מה שקרה כאן ביום שישי, אפשר להתעכב על מספר מונחים – הזוי, מרגש, מיותר, הכל בעיני המתבונן. אבל דומה שהמילה המייצגת מכולן היא "היסטורי". הרי גם כך מצב שבו עולות שתי נבחרות הייצוג שלנו למשחק גורלי בו זמנית הוא נדיר למדי, והאפשרות שזה יקרה דווקא ביום שישי, מקדשן של שנת הצהריים, המנוחה וההירגעות, נראתה עד לפני חודשיים תלושה אף יותר. וכך, במקום להניח את הראש על הכרית ולהשלים את מכסת השעות האבודות, פתאום אנחנו צריכים להתרכז במסך, לזפזפ בין הערוצים, לחשוש שהעובדה שראינו סל של יותם הלפרין תגרום לנו לפספס את השער של איתי שכטר. מטורף, פסיכוטי, אינטנסיבי, ממש כאילו מישהו החליט לשנות את הסדר ולהקדים את מוצ"ש.

עוד בוואלה!

הסרת שיער ב-18 דקות בלבד: פיתוח ישראלי חדש מציג טכנולוגיה ייחודית

בשיתוף לאונרדו קוסמטיקה
שחקן נבחרת ישראל יוסי בניון תופס את הראש. ברני ארדוב
בשביל זה ויתרנו על השלאף שטונדה? יוסי בניון מאוכזב אחרי הפסד הנבחרת בכדורגל(צילום: ברני ארדוב)

הורסקי וסהר מתעוררים

היה בזה גם משהו מרנין, לפתוח טלוויזיה עוד לפני שלוש ולראות את קמפבל-בראון מנצחת את ג'טר בדרך לזהב ב-200 מטר, רק כדי לשמוע את ההתרגשות של אורי לוי, שהכריז ממש כמו בימים הטובים בשנות השמונים כי "עוד מעט נעבור לאולם בליטא", ולדעת שזה בכלל האירוע המשני שמחכה לנו. גם אם מדובר במשחק כדורסל שצפוי להיות חד צדדי באופן מפחיד (SMS מחבר לאחר התבוסה לצרפת: "בקרוב ישפטו את הסרבים בהאג בגלל פשעי מלחמה"), זו עדיין נבחרת הכדורסל שלנו. התוכנית ברורה: המשחק מתחיל בשלוש ורבע, עד למחצית כבר יהיה 25 הפרש לסרבים ונוכל לעבור לכדורגל בדיוק בזמן.

עמרי כספי עדיין בקדימונים של ערוץ 1, אף על פי שידוע כבר כמעט חודש שלא יגיע לטורניר. מישהו קצת התעצל או שכח להכין פרומו חדש. לא משנה, ממילא בקרוב מקפלים את הקמפיין הזה. בהתחלה עושה רושם שגם עמית הורסקי ואלי סהר הגיעו למסקנה שעדיף כבר שזה ייגמר כמה שיותר מהר. המשחק נפתח בחוסר אמונה בולט של השדרים, שנמנמו מול המיקרופון גם כשהפתיחה הראתה על 1:7 לישראל. אחרי תצוגות הנפל מול גרמניה וצרפת קשה להאשים אותם. כמונו, גם הם ציפו לבריחה סרבית מהירה. הלפרין ופניני המשיכו לצלוף, הפער גדל לעשר נקודות ופתאום אפשר היה לחוש בשינוי גם בשידור. שנת צהריים רציתם? תשכחו מזה, עכשיו כבר מאוחר מדי.

בינתיים, באותה שעה כבר העבירו בערוץ 10 את שידור קדם-המשחק. קצת קשה למלא שבעים דקות בראיון חסר משמעות של לואיס פרננדז ושאר האלמנטים הבידוריים והניתוחים שמאפיינים שידורי פרי-גיים, אבל מדבר אחד אי אפשר היה להתעלם: יום שישי, שלוש אחר הצהריים ואצטדיון בלומפילד מתחיל להתמלא. מרגש, מפעים, מעורר והכי חשוב - היסטורי, כבר אמרנו?

הלפרין נתן משחק גדול, ופתאום הורסקי וסהר התעוררו ונזכרו שיש פה משחק כדורסל(צילום: GettyImages, Christof Koepsel)

שתינו יחד

ההצגה השנייה כבר הייתה אמורה להיפתח, רק שמשהו קצת בלבל אותנו: העובדה שנבחרת הכדורסל ירדה להפסקה ביתרון שש נקודות. זה ממש לא היה בתכנון, אבל זה מה שהראה לוח התוצאות. בשלב הזה כבר היה ברור שנחווה 45 דקות ארוכות של זפזופ וזגזוג, של כמיהה נואשת לפסוע בין הטיפות כדי לא להפסיד שום מהלך. קשים חייו של אוהד הספורט.

באולפן של ערוץ 1, אריה מליניאק לא רלוונטי. זה לא שהוא אומר משהו שלא במקום, הוא פשוט נראה פתאום כמו גרסה דהויה של הפרשן התוסס שפעם היה. כמו הקולגה מהכדורגל אבי רצון, גם מליניאק היה בניינטיז הדוברמן של הענף שאותו הוא מפרשן. היום, בעידן המולטימדיה והקולניות של רון קופמן ושלמה שרף, הוא נדחק לשוליים, כשהתרומה שלו מסתכמת, בדרך כלל, בטור כאילו נשכני בעיתון. בינתיים, בבלומפילד הראה איציק זוהר ניצוצות ראשונים של האימה שבדרך עם ההכרזה כי "האווירה פה מזכירה לי את מה שהיה לפני המשחק מול אוסטריה". כפי שכבר הבנתם, זו הייתה רק ההתחלה.

על הדשא, שרון נסים תפס את רונן חרזי ושמעון גרשון. חרזי "הולך לכדורגל עם הילדים כשיש משחקי נבחרת" וגרשון לא יכול להתראיין כי "הילד פה מושך אותי". השניים האלה, שרק אתמול ראינו מככבים במדי הכחול לבן, מדברים פתאום כמו כדורגלני עבר. האם עד כדי כך הזדק?נו?

ואז בא שלומי שבת, השכיח את הפאשלה של ישי לוי מגמר הגביע ושר את "התקווה" ללא דופי. הההתמודדות יצאה לדרך.

"האווירה פה מזכירה לי את המשחק נגד אוסטריה". לנו היא הזכירה את המשחק מול דנמרק(צילום: ברני ארדוב)

אוויר בשקל אחד

נבחרת הכדורסל לא ממש הקלה על העניינים. בין עוד איבוד של שכטר לכדרור מיותר של בניון, אפיק נסים חדר לסל, בלו קלע שלשה והורסקי וסהר עלו עוד שלב בסולם הדציבלים. הרבע השלישי הסתיים כשישראל עדיין מחזיקה ביתרון של שש נקודות. ריח ההפתעה באוויר, האם דווקא סרביה תיפול קורבן בידיים הישראליות? נצטרך לחכות ולראות, עם כל המשמעות הטמונה בכך, גם אם זה בא על חשבון משחק הכדורגל.

ובעצם, זה לא רעיון רע כל כך, לפחות לא כשזוהר בעמדת השידור. כמו איל ברקוביץ' או שלמה שרף, גם לזוהר אין מושג מיהו היריב ומהי תוכנית המשחק שלו, אלא שבניגוד אליהם, הוא לא יספק אפילו תובנה מחכימה אחת, שום דבר שיעיד על כך שאנו מאזינים לפרשן כדורגל מקצועי. הוא הקפיד לחזור על כך ש"הנבחרת שולטת במשחק", "הקהל צריך לדחוף, אפשר לנצח גם בדקה ה-80" ו"פאול מיותר". כל אוהד כדורגל ממוצע יודע שמדובר באמירות ריקות כמו ה"תמסרו לשטחים הפתוחים" של נמני. ברוב הזמן זוהר בכלל העדיף לנהום בקולניות בהזדמנויות ליד השער ולהצטנף מתחת לחיקו של יורם ארבל, שמבחינתו הליהוק של הפרשן האנמי לצידו דווקא היה טוב. אחרי שנים של ניסיונות להרגיע את שרף האלים או ברקוביץ' משולח הרסן, סופסוף הוא לא היה צריך להיות בייביסיטר בשידור. גם הוא ידע שהפרשן שלו לא יגיד שום דבר חיוני או מעורר מחלוקת, כך שאין ממה לחשוש.

הו, האימה, האימה. הפרשנות של איציק זוהר לא ממש ראויה, במיוחד למשחקי נבחרת(צילום: אביב חופי)

תלונות, רבותי, תלונות

דקה לסיום הסרבים עלו ליתרון בן שבע נקודות והמשחק בשאולאי נגמר לקול מחאותיו החוזרות והמאוסות של סהר על "השופט שלא סופר אותנו". זה קרה מעט לפני פתיחת המחצית השנייה בכדורגל, עיתוי מושלם כדי לצלול ל-45 הדקות המכריעות ביותר של קמפיין היורו שלנו. פרננדז הכניס את עומר דמארי ותומר חמד (עליהם "המליץ" זוהר כשכבר היו בשלבי חימום) במקום ערן זהבי ואיתי שכטר, והפרשן אפילו לא חשב להתעמק במשמעותו של חילוף שבו אנו מאבדים קשר מוביל כדור לטובת חלוץ. את ההשלכה של החילוף הזה קיבלנו לאחר השער היווני, כשישראל התקשתה עוד יותר להשתלט על המשחק.

חשוב בהזדמנות זו להתעכב לרגע על היוונים. השער של ניניס היה תצוגת תכלית של יכולת כדרור מצוינת, טכניקה מופלאה וסיומת מושלמת. ניניס לא היה היחיד ביוון שיודע לכדרר, גיורגיוס סמאראס עשה לנו טרור בצד ימין (זוהר: "הוא עייף ורפוי במשחק שלו") ואלמלא יכולת גבוהה של טל בן חיים, המשחק הזה היה מסתיים עם עוד שני כדורים ברשת הישראלית. יוון לא גנבה כאן ניצחון, היא לקחה בצדק את שלוש הנקודות כי היא נבחרת טובה יותר מישראל. זוהר וארבל לא השכילו להבין זאת עד השער. אחריו נפתח סכר התלונות, הייאוש וסגירת הגולל. מ"היינו מצפים מהנבחרת לשחק טוב" המינורי הם עברו ל"אין שיטה" ו"לא לוקחים אחריות" ואז גם סגרו בצורה לא עדינה את החשבון עם פרננדז והלגיונרים.

סמאראס והיוונים לא גנבו ניצחון, הם לקחו נקודות שראויות להם(צילום: קובי אליהו)

חלומות נעימים

עולם הטוקבקים עוסק בשנים האחרונות בשאלה איזה ענף טוב יותר, כדורגל או כדורסל. בשנים האחרונות הדיון קצת שכך, אבל ביום שישי קיבלנו הזדמנות לתחייה מחודשת של העימות הווירטואלי הזה. השורה התחתונה מהיום העמוס היא שהצוות הורסקי-סהר היה טוב יותר מארבל-זוהר, גם משום שנבחרת הכדורסל הצליחה לרגש במשך יותר משלושה רבעים. אבל בהתחשב בכך שבסופו של דבר היא נוצחה ועפה מהטורניר, התמונה יוצאת די מאוזנת. זה לא היה בילוי רע לשעות הדמדומים של יום שישי, אבל טוב שהוא היה חד פעמי. בשבוע הבא חוזרים לשלאף-שטונדה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully