מדור הטלוויזיה: נמאס משידורי ספורט פטריוטיים

במשך לא מעט מ-120 הדקות הגורליות של מכבי חיפה בגנק, נדמה היה כאילו הצמרמורות שעברו בגופם של סארי פלאח ועידן ורד היו כאין וכאפס לעומת המתח האדיר בו היו נתונים רמי וייץ ושגיא כהן. שניים מאנשי המקצוע המנוסים ביותר בענף בוודאי קראו ושמעו את מפולות המילים שנכתבו לפני המשחק המכריע, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מהן. בתקופת הזמן שבין המשחק הראשון של מכבי חיפה מול אלופת בלגיה ועד עצם היום הזה, למעשה, יצאה התקשורת הישראלית למסע הקטנה וזלזול באליניב ברדה וחבריו – מסע שהחל בסיקור אובייקטיבי, אך הלך לאיבוד ומאז לא חזר.

בוב דילן כתב פעם שאי אפשר להיות חכם ומאוהב באותו זמן; הפרפרזה שתתאים ביותר לתקשורת הספורט הישראלית, ולשגיא כהן ולרמי וייץ בפרט, היא שאי אפשר להיות פטריוט ואובייקטיבי בו במקביל. מדובר בשתי תכונות שלא ממש יכולות להתקיים אחת לצד השניה. הרצון השורשי לשוב ולראות קבוצה ישראלית בשלב הבתים של ליגת האלופות סנוור ועיוור את פרשנינו המובחרים ביותר, ובדרך לקח איתו כל זכר לניתוח הגון ושקול של המשחק. הצורה הכמעט אישית בה ביקרו וייץ וכהן את סיידו יאיא, התסכול העמוק מהחמצותיו או איבודי הכדור של ולדימיר דבאלישווילי – נושא שראוי לטור משלו – וכך גם הביקורת על הדריבלים המיותרים של עידן ורד או הטעויות של איציק כהן במרכז ההגנה, כולן היו טעונות מהרגיל. אם יריבת מכבי חיפה באותו ערב היתה מכבי נתניה, המסגרת ליגת העל והאצטדיון קופסתי, תהיו בטוחים שהביקורות לא היו אותן ביקורות, והשידור לא אותו שידור.

גם מחול הזעם של רמי וייץ כלפי האוורד ווב על הכרטיס האדום שהוצא לאיציק כהן – בדקה ה-109, במהלך שככל הנראה לא השפיע על המשך המשחק – היה חסר פרופורציות, ודמה יותר לקינה תנ"כית מביקורת על שופט כדורגל. במשך כל השידור, לא עצרו וייץ וכהן אפילו פעם אחת כדי להביט – באמת להביט – אל כר הדשא, לקחת נשימה עמוקה, ולהגיד: וואלה, אולי גנק לא הקבוצה הכי טובה באירופה, אבל גם מכבי חיפה לא איי איי איי. כמה משקל העניקו צמד השדרים למרכז ההגנה החסר בעליל של הירוקים? האם דאגו להזכיר שעד לפני שבועיים איציק כהן שמר באימונים על אבי כנפו? שסארי פלאח הצעיר נזרק אל מים עמוקים, כמעט לא הוגנים עבור שחקן במעמדו? ומה לגבי כל הביקורות שנשלפו והוטחו בשאר השחקנים לאורך המשחק – האם הן לא מבטאות, במידה מסוימת, קבוצה לא מושלמת? הרי, אם וייץ וכהן רואים בביקורת את שחקני חיפה אמיתית ולגיטימית, כנראה שמכבי חיפה קבוצה לא כל כך טובה – בדיוק כמו גנק. במקרים הבאים מוטב פשוט להתייחס אל האמת כפי שהיא, שכן עדיין לא נולד הפטריוט שמסוגל לבעוט את הקבוצה שלו לשלב הבתים של ליגת האלופות מעמדת השידור. לא משנה כמה חזק הוא מנסה.

אליפות אירופה בכדורסל: סרביה - איטליה (רביעי, 15:05, ספורט 2)

התעמלות אמנותית, אליפות גרנד פרי מברלין (ראשון, 14:00, ספורט 5)

כשהם פרודים אחד מהשני, יהונתן כהן ועמיחי שפיגלר משמשמים שדרנים ופאנליסטיים סבירים למדי בערוצי הספורט השונים. הרוח הצעירה, הרהיטות ואהבת המשחק (אין ספק כי הספורט זורם בעורקיהם של כהן ושפיגלר) הופכים אותם לאנשי תקשורת ראויים; כל אחד מהם יכול להיות תוספת לא רעה בכלל לפאנל כזה או אחר. אלא שכל זה מתהפך כאשר השניים מושבים אחד ליד השני, אוחזים במושכות המהדורה המוקדמת של "חדשות הספורט" ולוקחים אותה למחוזות ציניים ומרגיזים. יחסי החברות שבוודאי פיתחו כהן ושפיגלר אחד עם השני לאורך השנים מביאה לכימיה מצוינת בין השניים על המסך. לכאורה, נהדר; בפועל, חילופי הדברים שנשמעים בין 19:00 ו-19:30, מוטב שייעשו במטבחון של ערוץ הספורט – לא במהדורת החדשות, ספינת הדגל של הערוץ, מול עשרות אלפי צופים וכמה וכמה מצלמות. מאז החלו להגיש בצוותא את המהדורה, משחקים כהן ושפיגלר מעין משחק מטופש כזה, שבדרך כלל נשמע ככה:

יהונתן כהן: “ועכשיו, עמיחי, שים לב לשער הזה של ראול".
עמיחי שפיגלר: “נהדר. והוא השחקן האהוב עליך כמובן, יהונתן".
יהונתן כהן: “כמובן".

נו, מילא, חושב לעצמו חובב הספורט הממוצע. ראול אכן שחקן גדול. ולמגיש בהחלט מותר להביע מעט סובייקטיביות ורגשות. הבעיה מתחילה כאשר המהדורה נמשכת, ואייטם על כדורגל הופך לאייטם על כדורסל, על טניס, על התעמלות אמנותית.

עמיחי שפיגלר: “אירה ריסנזון הנהדרת סיימה שביעית באליפות אירופה שהתקיימה אמש בסופיה".
יהונתן כהן: “הישג נהדר לכל הדעות. ואם אינני טועה, מדובר במתעמלת האהובה עליך, עמיחי".
עמיחי שפיגלר: “ללא ספק. אני יודע שאתה, יהונתן, דווקא מעדיף את תרגיל הסרט, אך כאן אנחנו רואים את התמונות מתרגיל החבל".
יהונתן כהן: “יוצא מהכלל".

אם תחילה חילופי הדברים המשעשעים בין השניים היו חביבים ומרעננים, סוג של אנטי-תזה למהדורות החדשות הקונבנציונלית, כעת כבר ניתן לזהות בבירור את הצביעות, הזיוף, הזלזול וההתנשאות של כהן ושפיגלר, שמעמידים את עצמם מעל הספורט עצמו, ובמסווה של ציניות מגישים סיפור "נהדר" אחר סיפור "נפלא". מוטב שמישהו בערוץ הספורט ישים לזה סוף, אחרת, בקצב הזה, בעוד חמש שנים נדליק את ערוץ 2 בשמונה בערב, ונשמע את חילופי הדברים הבאים:

יהונתן כהן: “שמונה הרוגים היו הערב במהומות באירן".
עמיחי שפיגלר: “ארץ נפלאה ויפהפה, יהונתן".
יהונתן כהן: “אכן. וכעת אנו מתבשרים כי נשיא המדינה, מחמוד אחמידיניג'אד, אמור לשאת נאום בעוד מספר דקות".
עמיחי שפיגלר: “הוא הדיקטטור האהוב עליך, יהונתן".
יהונתן כהן: "פנטסטי".

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן