רגע האמת הגיע: ישראל נגד יוון (16:00, ערוץ 10)
רפאלוב מזהיר מפני השאננות הישראלית מול יוון
שכטר מאמין שהדור הנוכחי מסוגל להגיע רחוק
חמי אוזן מסמן את ההרכב האידיאלי של הנבחרת
שלמה שרף, עוד עונת כדורגל יצאה לדרך בארץ ובאירופה. איך אתה, כפרשן, מתכונן אליה?
"(מחייך) זה מזכיר לי ששאלו פעם את מכס פלנק איך הוא.."
מי?
"מקס פלנק, מאבות תורת הקוונטים - שאלו אותו איך הוא מתכונן להרצאות והוא ענה 'אני פשוט מתחיל לדבר מהמקום שאליו הגיעו המחשבות שלי'. אתה יודע, עבורי הכדורגל הוא לא משהו שמתחיל ונפסק, אין לו תחילת עונה וסוף עונה. בכל יום ויום אני קורא, צופה וחושב על כדורגל, עובר על נתונים של שחקנים וקורות חיים של מאמנים, מתעדכן באתרים מקצועיים, נפגש עם פסיכולוגים ורופאי ספורט, לומד סטטיסטיקות... אין לי סיבה להתכונן לעונה חדשה, מבחינתי מדובר ברצף אחד גדול".
אם כך, האם אתה מצדד באלה שטוענים שפרשן כדורגל לא צריך להיות שחקן עבר, אלא אדם חרוץ שלומד את התיאוריה של התחום?
"בלי להתחמק, התשובה שלי לזה היא כן ולא. נכון שלא צריך עבר על המגרש כדי לרכוש השכלת כדורגל. את רוב מה שאני יודע על המשחק, למדתי מספרים, כתבי עת מקצועיים, השתלמויות בחו"ל ושיחות עם קולגות בארץ ובעולם. בכלל, זה שאדם מצליח לתפקד על המגרש לא אומר שהוא יודע להסביר את התפקוד של עצמו. איך אמר ברטרנד ראסל? 'הפילוסופיה האינטואיטיבית היא פילוסופיה ברברית'".
לא נעים להודות, אבל לא הבנתי.
"קח פעולה פשוטה כמו הליכה, או קפיצה על חבל. כל מבוגר בריא יכול לעשות את זה, אבל כמה מאיתנו מסוגלים להסביר לאדם שאינו יודע ללכת, איך בדיוק לתזמן את התנועה ולשמור על שיווי משקל? אתה חושב שאיל ברקוביץ', עם כל הכישרון שהיה לו למסור, יודע איך ללמד אדם אחר למסור, או איך להסביר מסירה במגרש? בפרשנות, כמו באימון, צריך להפוך את הידע למשהו נגיש, מנוסח, מנומק. לצערי, הרבה פעמים דווקא זה שמבין "מהבטן" לא מצליח להסביר את עצמו ואומר דברים טריוויאלים או חסרי הגיון, משום שהוא לא מצליח לזקק מהידע שלו שרשרת פעולות הגיונית ומובנת".
זה היה ה"כן" לגבי השאלה אם לגיטימי שפרשן אינו שחקן עבר. אמרת שיש גם "לא".
"כן, יש גם צד שני שבעיני חשוב לא פחות. מי שהיה על המגרש, הזיע, חטף גליצ'ים לקרסול, הרגיש אקסטזה של גול ודיכאון של הפסד, יודע לתת כבוד לשחקנים ולמאמנים. אדם שחווה את הקושי הפיזי העצום בכדורגל מקצועני, יודע כמה מסובך לתת בעיטה מדויקת אחרי ספרינט של 40 מטר; הוא אף פעם לא ישכח את התסכול כשהחמצן לא מגיע למוח והפעולות יוצאות איטיות ומסורבלות. זה בעיני הערך הגדול של פרשנים שהם שחקני עבר - הכבוד שיש להם לאנשים על הדשא. מאוד יפה לדבר על מלכודות נבדל כפולות ורוטציה באגפים, אבל אם בסוף אתה פולט איזו מילת זלזול בשחקן שהחטיא כדור, או לועג לחילוף תמוה, בעיני כל הפרשנות שלך לא שווה כלום".
הגישה הזו נשמעת מאד ערכית ומחושבת, אבל עד כמה היא מציאותית? כדורגל הוא הרי משחק יצרי ולפעמים אי אפשר שלא להתפלץ מהשגיאות במגרש.
"תקרא לי אידיאליסט או תמים, אבל אני חושב שאתה טועה. מי שלא מסוגל להתאפק במישור הזה, צריך פשוט להישאר מחוץ לאולפן. זה לא רק שלכל אדם מגיע כבוד באשר הוא אדם. מעבר להומניזם בסיסי, פרשן שיורד לרמה של לעג, זלזול וגימוד, פוגע בעצמו ובקהל שלו ומועל בתפקידו".
באיזה מובן?
"מאד פשוט. ברגע שאתה מלווה את החוויה החושית של הצופה במילים, אתה משנה את תפישת המציאות שלו. למעשה, המסגרת התודעתית שאתה בונה אצלו עלולה להיות חזקה יותר מהתמונה שהוא רואה. אם תגיד כל המשחק שוואן פרסי מתחזה, רוב הצופים יזלזלו בכל נפילה שלו, גם אם שברו לו עצם. אם תגיד על מאמן שהוא מתחנף לקהל, כל חילוף שלו, כל מילה, כל תנועה, יתפרשו אצל רוב הצופים כמשהו מזויף וצבוע. מהבחינה הזו, הכוח של התקשורת הוא עצום".
אבל יש לא מעט עיתונאים שאלרגיים לטענה שהתקשורת אשמה, הם אומרים שהם רק ראי למציאות.
"זו היתממות, או סתם חוסר הבנה. אין דבר כזה "מציאות" כשלעצמה, ולא צריך לקרוא את קאנט כדי להבין את זה, מספיק להסתכל סביבך. פרשן שמשתמש בשפה בוטה ומגמדת, נותן לקהל סיפוק מיידי זול, אבל הורס את ההנאה מכדורגל. תגיד לאנשים שהמשחק איטי והם באמת יקבלו תחושה שהשחקנים לא זזים, גם אם במדידה נוכיח שהם רצים יותר מהר מהממוצע. חלק מהמחויבות של פרשן כדורגל לקהל שלו, זה לשמור על סיפור מסגרת אופטימי, חיובי, מפרגן, גם אם פה ושם צריך להעביר ביקורת".
בוא נעבור למשחק של נבחרת ישראל נגד יוון.
"אין בעיה, אבל קח בחשבון שגזרתי על עצמי שתיקה במה שנוגע לאימון הנבחרת. יש משהו מאוד לא מכובד בביקורת שמעביר מישהו על מחליפיו בתפקיד".
אם כך, בוא נתחיל ממבט כללי על הכדורגל האירופי לקראת סוף מוקדמות היורו.
"אני יכול לומר בצער שהתופעה הבולטת ביותר בשנים האחרונות היא הנטיה של מדינות קטנות למנות לתפקיד מאמן הכדורגל הלאומי שלהן כוכבי עבר צרפתיים. לדעתי זוהי מגמה נפסדת משום שמאמנים כאלה הם בדרך כלל חסרי מוסר עבודה, מה שאתם הצעירים קוראים 'חפיפניקים', מאוד קפריזיים, לא מחוברים למנטליות הכדורגל המקומית וכמעט תמיד מכורים לממתקים. אילו היו שואלים לדעתי, הייתי מייעץ למדינות כאלה לפטר את אותם אוכלי צפרדעים, שלא לומר אוכלי חינם, ולמנות במקומם מקצועני כדורגל עם רקורד מוכח בליגות כמו ישראל, יוון, בולגריה, רוסיה, קפריסין וכפר סבא".
ומעבר לפן המקצועי, יש לך העדפות בטורניר הזה?
"בוודאי. בפרפרזה על אוסקר ויילד, הכדורגל נוצר כדי להיות נאהב, לא כדי להיות מובן. עבורי, כאיש שחי את תחום הכדורגל באופן מאד אינטנסיבי, אהדה אינה משהו שנרקם סביב דגל או לאום. היא תמיד סביב רעיון, תופעה, מגמה. הלב שלי נתון לקבוצות ונבחרות שמגשימות את האידיאות שאני מאמין בהן".
ואיפה היום, באירופה, אתה מוצא שהאידיאות שלך קורמות עור וגידים?
"יש כמה קבוצות שעובדות מאד יפה. לא שהן תמיד מנצחות, אבל בעיני הדרך הרבה יותר חשובה מאשר קו המטרה. באופן טבעי, החיבה שלי נתונה עכשיו להן. אם לצמצם את התשובה למוקדמות היורו, אני מאד אוהב את מה שקורה בנבחרות של יוון, קרואטיה, גאורגיה, לטביה ומלטה".
תודה על שיחה מרתקת, מר שרף, לסיכום, מה התחזית שלך למשחק הקרוב של נבחרת ישראל?
"נזיין אתכם בתחת, ניניס שם שלוש חתיכות".
* שלמה שרף לא התראיין לכתבה זו
