שוער: דודו אוואט
לא שיש ברירה אחרת. השוער הישראלי הטוב ביותר, אבל לא כזה שאתה מרגיש שהוא יביא לך את הנקודות.
מגן ימני: יובל שפונגין
נכון, שפונגין לא מבטיח גדולות ונצורות, אבל מייצר סוג של ביטחון מינימאלי לעומת האחרים. האחרים הם נאעל חוטבא ודור מלול קצת מסוכן במשחק גורלי ללכת על מגן שלא רץ כמעט בעידן פרננדז. על אלמוג כהן כמגן לא כדאי לחשוב בכלל הניסוי נכשל. המטרה ליוון: למצוא מגן שיספק רשת הגנה בסיסית בעורף, ופחות לחפש ברק בהתקפה. גם מפני שבשאר חלקי ההגנה זקוקים לעזרה לא קטנה.
בלם ימין: טל בן חיים
טל בן חיים הוכיח במשחקים האחרונים איזו נשמה של ספורטאי ענק יש לו. גם כשהוא לא בכושר שיא, גם כשהקריירה שלו סופגת חבטות רבות הוא עדיין אחד השחקנים הכי טובים בהגנת הנבחרת, הכי איכפתיים, הכי מחויבים. בעמדה שלו אין שאלה. לשמחתנו, בפורטסמות הוא גם הוריד קצת חלודה לאחרונה.
בלם שמאל: תמיר כהן
לא לקפוץ, אין אופציות טובות יותר, אולי רמי גרשון. אבל רמי גרשון, אותו מנסים להכשיר אחרי פציעה, לא שיחק דקה אחת העונה. איציק כהן חסר ביטחון באופן מוחלט ולא נראה כמי שמתאים למשחקים ברמות האלה. עם עמרי בן הרוש יהיה מסוכן לפתוח כבלם, אין לו שום התנסות במשחקי גורליים כאלה. מכל האופציות, תמיר כהן נראה הכי סביר.
שאלת הבלם שליד בן חיים היא אולי השאלה הקשה היחידה בהרכב של פרננדז, שערב יוון מגלה שכל הניסויים שלו בעמדות ההגנה לא יצרו לו עתודה מספקת לקראת המשחק הזה. בשאר העמדות השאלות קלות יותר ומציגות מבחר אופציות לתשובה. פרננדז עשוי לענות על השאלה הזו עם שלושה בלמים, אבל לא בטוח שזה יסתום את החור. זה לא באמת ישחרר את המגינים, ובמקום צפיפות במרכז ההגנה נשיג חוסר תיאום. עם משחק אחראי יותר של הקשרים האחוריים והכנה מאסיבית של ההרכב הזה, עם תמיר כהן כבלם, לא נפגע בהגנה יותר מדי, והכי חשוב: לא נשחק במערך של שלושה בלמים שלא הצליח עד כה בכלל.
מגן שמאלי: טאלב טואטחה
נכון, מבחינה הגנתית זה קצת מפחיד מול נבחרת שיודעת לבוא מהאגפים. אבל טואטחה מתחיל לחזור לכושר, וזה מספיק כדי להכריז עליו כמגן הכי טוב בישראל. המהירות שלו באגף, החדירות שלו לרחבה לא היה כישרון כזה בעמדה המגן לנבחרת הישראלית. זה נשק התקפי שאסור להשאיר בצד.
קישור אחורי: אלמוג כהן ובירם כיאל
ביבראס נאתכו בכושר נפלא, המעמד שלו בהרכב קאזאן הוא הישג אדיר, אבל עד היום הוא לא ניפק את המשחק הגדול בנבחרת. בנבחרות הצעירות הוא היה יהלום, בבוגרת הדברים קצת מתעכבים. במשחק כזה עדיף אולי קשרים שיותר מחלצים כדורים ומוציאים את הנבחרת כמה שיותר מהר קדימה. הנבחרת לא תנצח את יוון, כנראה, על פי משחק מסודר. אלא דרך דם, יזע, דמעות, ומישהו שיידע להפוך את זה גם לשער. כהן יעזור גם יותר להגנה. נאתכו יוכל להשתלב מאוחר יותר, אם נצטרך את המסירות הגאוניות שלו לשער. אחרי החזרה של כיאל לכושר בסלטיק שאלת מקומו בהרכב לא צריכה בכלל לעלות.
קשר שמאל-אמצע: ליאור רפאלוב
רפאלוב במדי הנבחרת הוא כמעט, רק כמעט, סוג של באנקר: ההרכב הזה, שכל אחד מכם יכול לחשוב עליו בצורה אחרת, מבוסס על רעיון בסיסי: נבחרת ישראל צריכה כמה שיותר שחקני הכרעה על הדשא. שחקנים שיודעים לכבוש, שיודעים להגיב לסיטואציות שונות. לא צריך לחפש את הסדר, לא את המערך המושלם, אלא את השחקנים שיביאו אותך לארץ המובטחת. ערן זהבי, מאור מליקסון, אייל גולסה ומאור בוזגלו יכולים לקום מהספסל ולהביא שינוי.
קשר ימין-אמצע: יוסי בניון
דווקא בימים בהם הנבחרת לא תלויה לחלוטין ביוסי בניון, צצו להם חצופים במקרה הטוב או בורים במקרה השכיח שטוענים שהשחקן הכי טוב שצמח כאן מאז אייל ברקוביץ' לא צריך לפתוח יותר בהרכב. וחמור מכך שעדיף בלעדיו. למזלנו, פרננדז מבין שנבחרת צריכה היררכיה של כישרון, כבוד ומעמד, ויודע שלא רחוק היום שבו נשאל: מתי יהיה לנו שחקן ברמה הזו. בניון לא בכושר טוב, נכון. הוא חייב להיות בר החלפה במקרה ששוב נקלע ליום בינוני, וזה לא פחות חשוב. אבל מצד שני כל הקריירה שלו בנבחרת ישראל מנותבת למשחק הזה, זו ההזדמנות האחרונה שלו לקחת את הנבחרת לטורניר גדול. מאיפה החוצפה לחשוב לוותר על מוטיבציה כזו, שמגובה בכישרון עצום? רק מישראל.
חלוץ שמאל: טוטו תמוז
ממחיש את התזה בנוגע לרפאלוב הלכה למעשה הנבחרת צריכה שחקני הכרעה על הדשא, ותמוז יותר מנוסה, יותר חד, יותר עוצמתי וכנראה יותר טוב מתומר חמד. למרות שהאחד משחק בספרד והשני בישראל, הסיכוי שתמוז יכבוש לנו את השער המנצח הרבה יותר גדול מזה של חמד.
חלוץ ימין: איתי שכטר
הכי חצוף, הכי מוכשר, הכי לא צפוי. אמרתם שחקני הכרעה, אמרתם איתי שכטר: אחרי הפציעה של ברדה ושל שהר אין גם בכלל שאלה. יחד עם תמוז זה כוח אדיר מול השער.
