הליגה הבלגית קורעת את ישראל

אי אפשר לומר שבישראל לא משתפים צעירים ולא בונים עליהם את התשתית העתידית. יחד עם זאת, מכבי חיפה היא הקבוצה היחידה שעושה זאת כדרך ברורה בדומה לליגה הבלגית ומביאה כוכבים צעירים וזרים ומנסה לרוץ איתם לשנים ולא כברירת מחדל כמו מרבית הליגה. כמות השחקנים בקבוצות הבלגיות אשר נמצאים מתחת לגיל 24 היא יותר מפי שניים מישראל: 7.1 בישראל לעומת 16.9 בבלגיה. הפער הזה רק גדל כאשר לוקחים בחשבון שבבלגיה כמויות הזרים ושחקני בוסמן שבאו מחוץ למדינה גדולות מאוד (5.8 בממוצע למועדון), גם תוצאה של הסגלים הארוכים של יותר מ-30 שחקנים בקבוצה.

בבלגיה ישנה גם ליגת מילואים שמאפשרת התפתחות לשחקנים שלא רואים יותר מדי הרכב. בכל מקרה, התוצרת היא שמשנה והכמויות בבלגיה בנוגע לצעירים, זרים ומקומיים נמצאות במקום אחר לגמרי ממה שקורה בארץ, כאשר בנבחרת הבלגית, למשל, ישנם תשעה שחקנים מתחת לגיל 24 ובכל קבוצה ישנם בממוצע לפחות חמישה שחקנים משמעותיים מתחת לגיל הזה.

תוצאה: 0:1 לבלגיה.

עומר גולן בטור מיוחד על הדומה והשונה בשתי הליגות

חוק בוסמן קצת מקהה את הדיוק של הסעיף הזה, אך גם כך אנחנו עדיין יכולים לחלום על כמויות השחקנים שיוצאים מדי עונה מבלגיה והסכומים שהקבוצות מקבלות עבורם. מעשית, הליגה הבלגית ייצאה מעל 50 שחקנים בקיץ הזה, כשבישראל, גם במידה ויהיו עוד כמה הפתעות, הכמות תתקרב ל-20. אבל הרבה יותר מכך, מדובר ברמה של השחקנים ובשווי שלהם. בחמש השנים האחרונות יצאו בכל שנה לפחות 10 שחקנים מהליגה הבלגית בסכום של חמישה מיליון יורו ומעלה. בקיץ הזה נמכר רומלו לוקאקו מליאז' לצ'לסי ב-20 מיליון יורו; שוער גנק טיבו קורטואה נמכר גם כן לצ'לסי ב-תשעה מיליון יורו, איבן פרישיץ' עבר מברוז' לדורטמונד תמורת 5.5 מיליון יורו, ו-11 שחקנים נוספים נמכרו בסכומים של ארבעה מיליון יורו ומעלה. בישראל, להבדיל, שני השחקנים היקרים ביותר שיצאו היו הכוכבים הגדולים ביותר, איתי שכטר וליאור רפאלוב, שנמכרו תמורת כ-2.5 מיליון יורו, מה שמוגדר בפי סוכנים כרף אותו בבלגיה לא יעברו עבור שחקן ישראלי.

תוצאה: 0:2 לבלגיה.

למזלה של הליגה הישראלית, אנחנו משווים רק את ההיסטוריה הקרובה ולא הרחוקה. אבל גם במקרה הזה, קבוצות הליגה הבלגית משיגות יותר. בכל הנוגע לצ'מפיונס, הקבוצות הבלגיות עלו 15 פעמים לשלב הבתים ואילו בישראל המספר עומד על ארבע. מעבר לכך, אנדרלכט היא הקבוצה הבלגית היחידה שעברה את שלב הבתים באלופות (2000/1). בישראל אף קבוצה לא עברה את שלב הבתים בליגת האלופות. גם בליגה האירופית/גביע אופ"א הפערים בולטים: בעשור האחרון, קבוצות בלגיות רשמו הופעה אחת ברבע גמר, ארבע בשמינית ושבע נוספות בשלב הנוקאאוט הראשון. בישראל זוכרים היטב את ההישג של הפועל תל אביב ב-2002 עם רבע גמר גביע אופ"א, כי אין הרבה יותר מה לזכור. יתרה מכך, חשוב להוסיף כאן גם את מימד המסורת, כאשר אנדרלכט רשמה בעברה שתי זכיות בגביע אירופה למחזיקות גביע, ואילו מכלן זכתה בו פעם אחת. ב-1978 הגיעה קלאב ברוז' לגמר ליגת האלופות והפסידה לליברפול.

תוצאה: 0:3 לבלגיה

בנקודה הזאת, הדרך היחידה לבחון היא הרזומה של המאמנים. לצערם של המאמנים הישראלים, המרחק גדול מאוד. בישראל אין כרגע מאמן שרשם הצלחות בחו"ל או בכלל אימן מעבר לים ואילו בבלגיה ישנם שבעה מאמנים שכבר רשמו הצלחות בליגות כמו הולנד וצרפת. אדרי קוסטר, מאמן קלוב ברוז', אימן בעברו ברודה ובאיאקס. טרונד סולייד הנורבגי של גנט זכה בתארים עם רוזנבורג ואולימפיאקוס, ואפילו פרנקי ורקאוטרן, שזכה באליפות עם גנק, קיבל הצעה לחוזה חלומי באל ג'זירה כמחליפו של אלחנדרו סאבלה. במפרץ אפשר למצוא גם את מישל פרודום, שזכה כמאמן באליפות בלגיה ובגביע ההולנדי, וקיבל חוזה עתק באל שבאב הסעודית. מעבר לכך, בארבע קבוצות ישנם שני עוזרי מאמן ובכלל, שישה מתוך עוזרי המאמנים היו מאמנים ראשיים בעברם.

תוצאה: 0:4 לבלגיה.

איך אומר אייל לחמן: "צריך להיות שם ולראות כדי להבין את הפערים". אנחנו נדבר במספרים. בנוגע לצופים: ארבע הקבוצות הגדולות - אנדרלכט, סטנדרד ליאז', ברוז' וגנק מוכרות מעל 20,000 מנויים ועוצרות את המכירה למרות הביקוש מתוך חובה להשאיר כמות מסויימת לקהל אורח. מעבר לכך, ל-10 קבוצות ישנו ממוצע קהל של יותר מ-10,000 איש. לשם השוואה, מכבי והפועל תל אביב מציבות רף של כ-10,000 מנויים מדי עונה, ורק שתי קבוצות ישראליות נושקות לרבבת צופים למשחק בממוצע. על מתקנים אין בכלל מה לדבר. בנושא הזה ישראל מפגרת בענק אחרי רוב מדינות אירופה, בעוד שבבלגיה רמת המתקנים היא טובה מאוד, אחרי שאירחו שם יורו בשנת 2000. לגבי אווירה, אפשר למצוא הקבלה, כאשר בשתי המדינות המשחקים בין הגדולות הם אלו שיוצרים את הטירוף, אבל כשמוסיפים לכך את שאר הנתונים, שלא לדבר על מסורת ותרבות, אז גם בסעיף הזה הניקוד עובר לבלגיה.

תוצאה: 0:5 לבלגיה.

שוב ניצחון דחוק לליגה הבלגית, ששלחה שמונה נציגים למונדיאל האחרון (שני נציגים בנבחרת סלובניה ואחד נוסף בדרום אפריקה, אוסטרליה, חוף השנהב, פרגוואי והונדורס). לליגה הישראלית היו בקיץ 2010 שישה נציגים בדרום אפריקה, אבל רק שניים מהם שיחקו בקביעות – וינסנט אניימה ופיטר מסיללה, שלא עברו את שלב הבתים.

תוצאה: 0:6 לבלגיה.

אם מסתכלים רק על העשור האחרון, אזי הפעם האחרונה שבלגיה השתתפה בטורניר גדול היה במונדיאל 2002, שם הצליחה להעפיל לסיבוב השני, הישג שהכדורגל הישראלי יכול לחלום עליו. ועדיין – מדובר בעשור החלש ביותר מבחינה הישגית עבור הנבחרת הבלגית, תוצאה של כמות הזרים ושחקני הבוסמן בליגה. מבחינת מסורת לבלגים רשומים 11 הופעות במונדיאל כולל הישג אדיר של מקום רביעי במונדיאל מקסיקו 1986. לישראל ישנו גם הישג במקסיקו, אבל זה היה בשנת 1970 והסתכם בהעפלה והדחה בסיבוב הראשון. לבלגיה גם ארבע הופעות באליפות אירופה, שם סיימה במקום השני (1980) והשלישי (1972). ישראל מעולם לא העפילה לאליפות אירופה.

תוצאה: 0:7 לבלגיה.

למעשה, האליפויות בבלגיה מתחלקות בעשור האחרון בין אנדרלכט, סטנדרד ליאז', קלאב ברוז' וגנק – בדיוק כמו אצלנו (מכבי חיפה, הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב התחלקו באליפויות מאז שנת 2000). יש לציין כי בעשורים הקודמים תמיד הייתה קבוצה מפתיעה יחסית שהבליחה וזכתה באליפות, כמו מכלן, בוורן או ליארסה. למרות שהפער שקיים בארץ בין מכבי חיפה לשאר (שש אליפויות ירוקות בעשור אחד), נעדיף הפעם לא להעניק ניקוד לאף ליגה.

תוצאה: עדיין 0:7

כשמדברים על כדורגל כבר מזמן ברור ששם המשחק זה כסף. וכששם המשחק הוא כסף הבלגים לא משאירים לישראל הרבה סיכוי. זה לא סוד ששחקנים ישראלים יוצאים לבלגיה בגלל הכסף, כאשר משנה לשנה התקציבים בבלגיה מקבלים נפח גבוה מאוד. כל ארבע הגדולות מעמידות בשנים האחרונות תקציבים של לפחות 20 מיליון יורו, כאשר ל-10 קבוצות לפחות ישנו תקציב של 10 מיליון יורו לעומת מקסימום שלוש אצלנו. בגדול, סך התקציבים של הקבוצות בבלגיה גדול פי שלוש מזה בישראל ולפער כזה יש מחיר. וכשיש פער, זה מתבטא בשחקנים בכירים וביכולת לשמור עליהם. שחקנים בכירים בקבוצות זוכים למשכורות של בין חצי מיליון למיליון יורו, סכומים שלא משולמים בארץ. ליאור רפאלוב, לדוגמה, קפץ מ-200 אלף דולר במכבי חיפה ליותר מחצי מיליון יורו בברוז'. גם אליניב ברדה מרוויח סכומים גבוהים מאוד שלא דומים למספרים שהרוויח בארץ, יתרון שמתבטא גם בשחקני הרכש שניתן לצרף לליגה הזו.

תוצאה: 0:8 לבלגים.

בליגה הבלגית נכבשו 2.7 שערים למשחק בעשור האחרון, חצי שער יותר ממה שקרה בישראל - 2.2. חשוב להוסיף לכך כי ישנו איזשהו שוני בפערים היחסיים בין הקבוצות מהמקום הראשון והאחרון. בבלגיה ישנו פער ממוצע של 26 שערים בכמות ההבקעות בין הקבוצה במקום הראשון לזאת במקום האחרון בעשור האחרון, ואילו בישראל הפער הוא 43 שערים. גם בכמות הספיגות הפער הממוצע בעשור האחרון בין הראשונה לאחרונה בבלגיה הוא 24 שערים, ואילו בישראל הפער עומד על 41 שערים. למרות שגם בבלגיה יש ארבע גדולות שמושלות בכיפה, הפערים קטנים יותר - תוצאה של סגלים איכותיים בקבוצות הקטנות ויכולות כספיות.

תוצאה: 0:9 לבלגים

בסטנדרד ליאז', למשל, היו בסגל המורחב אשתקד 43 שחקנים, כאשר 22 מתוכם לא בלגים; באנדרלכט, מתוך 35 שחקנים היו 22 שלא נולדו בבלגיה והאחוזים האלה קיימים לאורך כל שדרת הליגה. לחוק בוסמן חלק מרכזי בכך, לנבחרת התהליך הזה לא בריא בכלל, אבל אסור לשכוח גם את הצד השני של המטבע: הרבה יהלומים צעירים. בבלגיה אין הגבלה על זרים, הנבחרת מתבססת גם על לא מעט מתאזרחים, וכמות המקומיים שמשחקים בליגות זרות קטנה. לדוגמה, בסגל הבלגי למשחק הידידות האחרון היו 13 שגרירים, לעומת 16 בסגל של לואיס פרננדז.

תוצאה: עדיין 0:9

הסקאוט הגרמני ג'ראלד מאייר: "אני לא מזלזל בכדורגל הישראלי, אבל הכדורגל הבלגי מתקדם יותר כמעט בכל אספקט. האיצטדיונים, הסכומים, המתקנים, הדרך. יש לכם כשרונות מקומיים ושחקנים שיכולים לשנות משחק אולי יותר מהחומר המקומי בבלגיה, אך עדיין הליגה שם מהירה יותר, חזקה יותר וטובה יותר. בכל שנה כל קבוצות הליגה הבלגית מוכרות ומייצרות שחקנים, ולא רק מספר כוכבים כמו בישראל. הפערים רק גדלים לדעתי. הליגה הישראלית נחלשת. הליגה הבלגית לא רק יותר טובה, אלא הרבה יותר בריאה".

הסקאוט הצרפתי דידייה רולאן: "אני נהניתי לראות משחקים בישראל ולעקוב אחרי שחקנים. הבעיה היא הפערים - המשחקים של הקבוצות הטובות יותר נערכים בקצב טוב, אבל ישנם משחקים בקצב שפשוט אפשר להירדם. גם כמות הקהל מאוד נמוכה וראיתי שתי קבוצות שמשחקות באצטדיון הלאומי כשהוא ריק. אמרו לי שזה כך באופן קבוע, וזה בלתי אפשרי. לבלגים יש הרבה בעיות, אך היתרון שלהם עליכם הוא בכך שהם עובדים נכון יותר ויציב יותר ורואים את התוצאות ממשיכות להגיע. הכסף הגדול לוקח את השחקנים הבכירים, אבל הם לא מפסיקים לגייס כאלה ולייצר כאלה וזה מה שמחזיק את הליגה שלהם. נכון, הנבחרת שלהם נפגעת, אבל גם כך היא יותר טובה מישראל. תחשוב מה היה קורה לנבחרת ישראל אם בליגה שלה היו כל כך הרבה זרים.

תוצאה: 0:10 לבלגים. מביך.

צריך לדייק: התוצאה לא משקפת את הפער הכולל בין הליגות. כפי שהתוצאות באירופה מוכיחות, הפער הזה הולך ומצטמצם. אבל עדיין – כמעט בכל פרמטר, הליגה הבלגית מהווה קרקע הרבה יותר בריאה להתפתחות של שחקן. גם אם מכבי חיפה תעבור את גנק.

עוד כותרות לקראת המפגש בין מכבי חיפה לגנק:

חיפה חושבת על זר נוסף
גביע הטוטו: הירוקים הודחו
שחר כועס על המשחק מול סכנין

בואו לדון בנושא בפייסבוק