רוצה לפגוש את הבוס? הבט ליציע

כיום רמת הליגות פחות או יותר שווה, לפחות מבחינת כישרונות והישגים, אבל הכדורגל די שונה. הכדורגל הישראלי יותר טכני, הבלגי יותר פיזי. המשחק בישראל בנוי על כדורגל פתוח והרבה מסירות קצרות, מרגל לרגל, בעוד שבבלגיה משחקים על כדורים ארוכים והמשחק בנוי על ריצה לשטחים. גם קצב המשחק הרבה יותר גבוה בבלגיה: כמעט ואין מסירות בליגה הזאת, הכדור נע מהר מאוד משטח אחד לשטח אחר. בקלאב ברוז' של ליאור רפאלוב משלבים כדורגל פיזי וטכני כאחד, משום שזאת קבוצה ברמה גבוהה. אבל ב-80 אחוז מהליגה מספיק לך, כשחקן, להיות בנוי על מהירות ופיזיות.

קודם כל, התשתית שונה. הקומפלקסים מדהימים: בלוקרן היו חמישה מגרשים, כולל אחד עם דשא סינתטי, וחדר הלבשה ברמה גבוהה, עם ג'קוזי סאונה. בבלגיה, רוב הזמן אתה מבלה במועדון. זה כולל ארוחות בוקר וצהריים. התנאים מסביב, הם אלה שיוצרים אקלים טוב יותר לשחקן. בבלגיה לא הולכים הביתה, נחים בין האימונים, יושבים על ספות ומשחקים סנוקר ופינג פונג. האימונים עצמם דומים מאוד בכל העולם, הדבר העיקרי שמשתנה הוא קצב האימון. חלק מזה קשור במזג האוויר: בבלגיה יש מזג אוויר נהדר, אתה יכול לרוץ ולעבוד קשה כי זה כיף; בישראל מזג האוויר חם מאוד וקשה לרוץ. אתה מתחיל אימון ואתה עם שני קילו פחות בגלל הזיעה. אימון בישראל קשה יותר משני אימונים בבלגיה, רק בגלל מזג האוויר והלחות. אבל בבלגיה נהוג לערוך עד תשעה אימונים בשבוע, לעומת שישה או שבעה בארץ.

ההבדלים ברמה הזאת עצומים. בישראל יו"ר הוא חלק פעיל מהקבוצה, בבלגיה אתה בקושי רואה את הנשיא והג'נרל מנג'ר שלך, אולי למעט מעמד החתימה. לפעמים אתה יכול לראות אותם במשחק אחד או שניים במהלך העונה, כשהם נכנסים לדרבן, אבל לא תראה אותם יותר. ההפרדה בין ההנהלה לקבוצה מוחלטת. יש סמכות מקשרת, יוצרים דיסטאנס בין שחקן לבכיר במערכת. את הבוס אתה יכול לראות ביציע. גם אין שיחות אישיות עם בעלים.

פחות או יותר כמו בארץ, משום שמעמד המאמן נבחן לפי הישגים. אבל בישראל יש קצת פחות סבלנות כלפי מאמנים, בבלגיה השאלה היא באיזה מועדון אתה משחק; בגדולות יש יותר לחץ. לגבי מעמד השחקנים הזרים, יש הרבה יותר דגש עליהם. כשאין לך הגבלה בזרים ואתה מחויב לשישה בלגים בלבד בסגל, המטרות הן אחרות. המועדונים מחפשים להביא לפחות שני זרים מאותה מדינה כדי להקהל על ההתאקלמות שלהם, הם גם יודעים איך לעבוד עם זרים ושמים אותם במקום הראשון, כי רוב העבודה שלהם מושתתת עליהם. גם מערך הסקאוטינג יותר מפותח, הם באים לראות שחקנים ולא מחתימים שחקנים בשליפות מהמותן, כמו שקורה לפעמים בישראל. ברוב הקבוצות בבלגיה, בסופו של דבר, הנשיא מחליט, אבל העובדים הזוטרים קובעים את המדיניות ואת הדרך. הסקאוטים, למשל.

בקבוצות הגדולות כמו סטנדרד ליאז', קלאב ברוז' ואנדרלכט הקהל מדהים. גם במכלן. הוא לא מפסיק לעודד ולרוב גם ממלא איצטדיונים. בבלגיה הקשר לתוצאות פחות מובהק, בקבוצות הקטנות רוב המשחקים מלאים, אבל הקהל פחות מעודד. בלוקרן, למשל, היה מרגש של 12 אלף מקומות, ותמיד באו לפחות עשרת אלפים אוהדים. זה לא קהל שאתה מרגיש אותו, הוא רוצה להגיע כדי לשתות בירה לפני וגם כדי לראות כדורגל טוב. 1,500 מהם פנאטים והשאר דוממים. הם אוהבים את הכדורגל, אוהבים לקחת חלק בזה, אולי משום שזה סוג של בילוי, הצגה. אחרי המשחק הם יוצאים לפאבים מחוץ לאצטדיונים. זאת תרבות כדורגל.