עוד אחד נפל: על התפרקותה של אולימפיאקוס

מיוחד: כיצד פרץ המשבר ביוון והגיע למימדים כל כך גדולים?

פרשת מכירת המשחקים מרעידה את הכדורגל היווני: לחשוש או לשמוח?


ה-11 ביולי 2010 אמור היה להיות יום מכונן בהיסטוריה הענפה של אולימפיאקוס. מי ששימשה כינור שני לפנאתינייקוס השנואה במשך 13 שנה לפתע נראתה חזקה, מאיימת ואמיתית מתמיד. זה קרה כאשר האחים פנאיוטיס וגיורגיוס אנגלופולוס, הבעלים של הקבוצה, הודיעו על החתמתו של ואסיליס ספאנוליס. הצגתם של שחקני-על בכדורסל האירופי לא היתה דבר נדיר בחדר התקשורת של אולימפיאקוס, שדאגה לבצע לפחות רכש מרשים ומתוקשר אחד בכל קיץ בעשור הקודם; אלא שההחתמה של ספאנוליס היתה הרבה יותר מעוד כוכב שמוריד חולצה אחת, לובש אחת אחרת ומנסה לתפור צ'אקה מעבר לקשת. הרכז הפנטסטי של נבחרת יוון הגיע אחרי שלוש עונות נהדרות במדי פנאתינייקוס, בהעברה שהרעידה את האדמה מתחת הספורט היווני.

מעט מאוד שחקנים העזו לחצות את הכביש בין אתונה ופיראוס; מעטים, אם בכלל, עשו את הצעד האמיץ הזה מדרגת הכוכבות של ספאנוליס. ובכל זאת, וי-ספאן לחץ את ידי האחים אנגלופולוס, חתם על חוזה לשלוש שנים תמורת 13 מיליון יורו, ואפשר לאוהדי אולימפיאקוס להרים את ראשם בגאווה. מאזן הכוחות אמור היה להשתנות סוף סוף. "המטרה היא לזכות בשלושת המפעלים בהם אנחנו לוקחים חלק ולהצליח – לא רק השנה, אלא למשך שנים רבות", אמר ספאנוליס עם הצגתו. ביום שני הקרוב תמלא שנה לאחד הצעדים המרעישים ביותר בכדורסל האירופי בתקופה האחרונה, וכמו שהוא בא, כך עשוי ספאנוליס ללכת. אלא שהפעם זה יהיה יותר בשקט, יותר בצד, עם מעט מאוד פלאשים; הרבה יותר כיף לצלם את בנייתו של קולוסאום מאת הריסתו.

אימפריות, כפי שדן תורן בוודאי יודע, נופלות לאט. אלא שרק אחרי או במהלך התרסקותן המאובקת ניתן להבחין, רטרואקטיבית, בכל אותם זרמים תת-קרקעיים, שזרעו הרס אותו בהחלט קל לנתח בדיעבד. במשך 13 השנים האחרונות נדמה היה כי המנהל הרוחני של אולימפיאקוס הוא סיזיפוס, שבחר לנסות ולגרור אבן לפסגת הכדורסל האירופי תוך שהוא משיל מעליו כמויות כסף בלתי רגילות, מחליק למטה, ושוב מטפס. "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם", כתב אלבר קאמי בספר 'המיתוס של סיזיפוס', ונדמה שהאחים גיורגיוס ופנאיטיס אנגפלופולוס חולקים תפיסה דומה לזו של הפילוסוף הצרפתי המנוח. בהודעה הדרמטית על עזיבתם את אולימפיאקוס כתבו האחים הצעירים והמצליחים: "מעורבותנו במועדון תמיד היתה על בסיס אהבה טהורה, בלי שום ציפיה לתמורה כספית מכל סוג שהיא".

700 מילה היו במכתב העזיבה של האנגלופוסים, מכתב שיכול לשמש גם ככתב הגנה וגם ככתב האשמה. בין השורות ובין היתר טענו האחים להתנהלות הקלוקלת – שלא לומר מושחתת – של הספורט היווני בכלל והכדורסל בפרט. הנה חלק קטן מהדברים: "בחרנו במודע לא להתערב בדברים שקשורים במאחורי הקלעים ומשפיעים על מצבים, קבוצות וליגות. לא רצינו ולא עשינו את זה. הצלחה מתוכננת או העדפות מצד שופטים היא לא הצלחה... למשך כל השנים האלה נלחמנו ב"מערכת", שנלחמה בנו חזרה, וכל הזמן חתרה תחת המאמצים שלנו לקבל את מה שמגיע לקהל שלנו ולמועדון שלנו... בהתבסס על הכתוב, ולאחר שנגמרו לנו האופציות להגיב בצורה אתית, חוקית והגיונית, החלטנו לעזוב את אולימפיאקוס והכדורסל היווני נגעלים, ועם כאב בליבנו".

ג'ורג' פרגקוס, עיתונאי כדורסל יווני עבור אתר 'יורובאסקט', לא רואה צל של פראנויה או הגזמה במכתבם של האחים לבית אנגלופולוס. "הטענות שלהם צודקות. הליגה היוונית הפכה לאחת הכי פחות צמודות שהיו כאן. פנאתינייקוס ואולימפיאקוס היו הרבה יותר טובות, ועדיין העניין במשחקים היה מאוד נמוך. הכדורסל איבד את ערך השיווק שלו וזה אכזב אותם". בניגוד להנחה הרווחת, לפיה המשבר הכלכלי עמד בבסיס החלטת העזיבה הדרמטית, האמת הרבה יותר מורכבת. "אני לא חושב שהמשבר הכלכלי קשור", מסביר פרגקוס, "האחים אנגלופולוס מאוד עשירים, מדובר באחת המשפחות הכי חזקות ביוון והמצב פוגע בהם, אבל לא כמו שהוא פוגע באחרים. המצב של הליגה הראשונה, הטענות נגד השיפוט ונגד עולם הספורט ה'מלוכלך' גרמו להם לעזוב". ייתכן והמשבר הכלכלי על שלל השלכותיו היה בגדר הקש ששבר את גב הגמל. אך מוטב שלא לטעות: הגב הזה היה סדוק זמן רב לפני כן.

פנאיוטיס וגיורגוס אנגלופולוס הגיעו לאולימפיאקוס בשנת 2004, כשהספורט ביוון היה בשיאו וגולל בתוכו תקוות של מדינה שלמה לגדול ולפרוח: קצת אחרי זכיית נבחרת הכדורגל באליפות אירופה וזכייתה של פנאתינייקוס בתואר יורוליג שלישי וימים ספורים לפני שאולימפיאדת אתונה יצאה לדרך, קל להבין מדוע בחרו האחים אנגלפולוס דווקא את השנים ההן לעשות את המעבר האמוציונאלי משני אוהדים פנאטים לשני בעלים פנאטים. ב-2009 הפכו השניים למחזיקי המניות הראשיים, אם כי הזמנים כבר היו הרבה פחות אופטימיים. ובכל זאת, רשימה חלקית של השחקנים שעברו מאז 2004 ב"אולם השלום והאחווה" תכלול את תיוס אדני, תיאו פפאלוקאס, מאט נילסן, הנרי דומרקנט, אלכס אקר, לין גריר, יותם הלפרין, מארק ג'קסון, לינאס קלייזה, קווינסי לואיס, ארווידאס מצ'יאוסקאס, רוג'ר מייסון, אנדראה זיזיץ', ג'אנרו פארגו, סקוני פן, לורנס רוברטס, מילוש תאודוסיץ', דווין סמית', ורביצה סטפנוב, ג'ייק צקאלידיס, ניקולה וויצ'יץ', קינטל וודס, וון ווייפר וכמובן ג'וש צ'ילדרס, שבקיץ 2008 הפך לכדורסלן היקר בעולם מחוץ לגבולות ה-NBA.

מאות אלפי מילים כבר נשפכו בנסיון לתאר את היריבות הנצחית בין אולימפיאקוס ופנאתינייקוס. שלל השחקנים שמופיעים ברשימה שלעיל – כולל רבים אחרים, הגם פחות נוצצים - קיבלו חוזים מנופחים כדי להגיע לפיראוס ולהטות את הכף לצד האדום, בניסיון נואש לחגוג אליפות יוון ראשונה מאז 1997. במקביל הובאו לסירוגין גם המאמנים הטובים ביבשת – יונאס קזלאוסקאס, פיני גרשון, פנאיוטיס ינאקיס, ובקיץ שעבר אפילו דושקו איבקוביץ', שהוביל את המועדון לאליפות יוון ואליפות אירופה האחרונה שלו לפני 13 שנה. אלא שזה לא עזר. לא מול ז'ליקו אוברדוביץ', שהגיע לפנאתינייקוס בקיץ 1999 ובנה מונופול על אחזקת התארים במדינה. אלעד חסין, עוזרו של פיני גרשון בפיראוס, מכיר את הניהול השאפתני והקפריזי מקרוב. "השקט התעשייתי שיש בפנאתינייקוס לא היה באולימפיאקוס. בחמש השנים האחרונות עברו שם קרוב ל-40 שחקנים; חמישה או שישה שחקנים נשארו יותר מ-3 שנים. בצד השני רואים את מייק באטיסט, שכבר תשע שנים בפאתינייקוס, דרו ניקולס, וכמובן המקומיים - אנטוניס פוציס, קוסטס צרצאריס, דימיטריס דיאמנטידיס. זה יתרון מאוד גדול. באולימפיאקוס לבעלים יש חלק גדול בבחירת השחקנים וזה יותר פגע בקבוצה לאורך השנים מאשר עזר".

עם כל עונה שעברה ללא אחד משני התארים הגדולים (קרי: אליפות יוון או אליפות היורוליג), מיהרו האחים אנגלופולוס לזעזע את המערכת ולהחליף את התמונה, בלי לעצור לרגע ולחשוב שאולי הבעיה היא בכלל במסגרת. התסכול נבנה, ובצירוף ההתנהלות המפוקפקת של ראשי הכדורסל ביוון והטענות החוזרות ונשנות נגד השיפוט המקומי, דומה כאילו הצמד רק חיפש סיבה לעזוב. ג'ורג' פרגקוס מאמין שהרגע הזה הגיע כבר בעונת 2009/10, כאשר פריצת האוהדים למשחק לוהט נגד פנאתינייקוס גררה עונש של עשרה משחקים ללא קהל. "זה מאוד הכעיס אותם, כי זה מתסכל להשקיע כל כך הרבה כסף בלי לקבל הכנסה קבועה. הם לא קיבלו הכנסות כרטיסים וזו היתה מכה כלכלית גדולה, ולמרות זאת הם לא הקטינו את התקציב - הם הגדילו אותו".

אירוע נוסף שהכאיב במיוחד היה פרשת הסמים של יואניס בורוסיס, שנשמע מלגלג על האחים ואף מכנה אותם 'טפשים'. "השנה האחרונה גרמה להם לייאוש מאוד גדול, מבחינת ההתנהלות של הליגה היוונית והקהל. בשנתיים האחרונות הם עשו הכל כדי לקחת אליפות ולא הצליחו, זאת הייתה אכזבה מאוד גדולה עבורם", מסכים חסין. "הם הוציאו כל שנה 30 או 40 מיליון דולר ומה שהיה לפני שלוש או ארבע שנים כסף קטן עבורם בגלל הרווחים הגדולים, הפך בשנתיים האחרונות לסכום גדול מדי בגלל המשבר הכלכלי".

קל להסתכל על אולימפיאקוס בלגלוג מסוים. קבוצה ששופכת כמות בלתי רגילה של כספים ומשלמת 50 מיליון דולר במיסים בלבד בשבע השנים האחרונות לא ממש יכולה לשמש מגנט של אמפתיה. ובכל זאת, בתוך סיפורה של קבוצת הפאר מפיראוס מסתתרות הטרגדיות הבאות שעלולות לתקוף קבוצות אחרות ביבשת – ואם זה קרה לאחים אנגלופולוס, הרי שזה יכול לקרות לכל אחד. "אני לא בטוח שיש כאן לקח לקבוצות אחרות באירופה, מלבד אחד", מנתח פרגקוס, ובשלב הזה מוטב כי חובבי הכדורסל הישראלי יסיטו את מבטם מהמסך: "הלקח הוא שאם רמת הליגה והעניין השיווקי שבה יורד, אנשים שמשקיעים כסף יעזבו. הם לא מפגרים שיבזבזו כסף על דבר שלא שווה את זה".

זהו, ככל הנראה, לקח אחד מתוך המציאות החדשה שצפויה לאפיין את הכדורסל האירופי בשנים הבאות, כפי שלומדות על בשרן גם צסק"א מוסקבה ופנאתינייקוס; קשה לדמיין מצב בו אנשי עסקים עם הרבה כסף ומעט זמן פנוי ישקיעו עשרות מיליוני דולרים בענף עם הכדור הכתום. עבור אולימפיאקוס, זה אומר שהעתיד מעורפל מתמיד. קבוצת העל מפיראוס ככל הנראה כבר לא תשוב להיות כפי שהיתה. ייתכן ומדובר בירידה לצורך עליה; אולי השנים הבאות יהיו בגדר שנות הבראה, בהן המועדון יבנה את עצמו מחדש, מלמטה, וילמד דבר או שניים מהיריבה השנואה. מי יודע, ייתכן ובעוד מספר שנים אולימפיאקוס תחזור לפסגת הכדורסל האירופי, אולי אפילו תשחזר את אותו גביע אירופה היסטורי מ-1997. אבל כל זה יקרה, אם וכאשר, במציאות אחרת. האדמה זזה, וכעת כבר אף אחד לא יכול להתעלם מהסדקים.