שער הפאונד: למה קבוצות הפרמיירליג לא משקיעות הקיץ?

קיץ 2008 היה שייך לאנגליה. ספרד אמנם זכתה ביורו עם כדורגל מצוין, אבל מהר מאוד חזרו כולם להתרכז בחלון ההעברות והמוקד, איך לא, היה בפרמיירליג. מנצ'סטר סיטי רכשה את רוביניו מריאל מדריד תמורת סכום שיא של 39 מיליון ליש"ט; מנצ'סטר יונייטד פתחה את הארנק עבור דימיטאר ברבאטוב; גם צ'לסי, ארסנל וליברפול הפגינו נוכחות; ואפילו אסטון וילה וסנדרלנד השקיעו מעל 30 מיליון ליש"ט בשוק השחקנים הסוער שידעה הממלכה מימיה.

בסך הכל השקיעו מועדוני הפרמיירליג כ-525 מיליון ליש"ט על שחקני רכש באותה תקופה פרועה וחסרת גבולות. שנתיים חלפו וקשה להאמין עד כמה המצב שונה. כשאנחנו מספר ימים לפני המחזור הראשון של עונת 2010/11, עומדות 20 הקבוצות גם יחד על הוצאות של כ-219 מיליון ליש"ט, ומתוכם 80 מיליון לפחות שייכים למנצ'סטר סיטי, היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. כל זאת, חרף העובדה כי הקבוצות תחלקנה ביניהן סכום עצום של 1.2 מיליארד ליש"ט מעסקת זכויות השידור החדשה. אז מה בעצם השתנה?

פורטסמות הייתה בשנים האחרונות אחת הקבוצות היותר פעילות בחלון ההעברות. שחקנים כמו ג'רמיין דפו, פיטר קראוץ', לסאנה דיארה ואחרים, נרכשו ונמכרו בסכומים עצומים להם לא היה כל כיסוי. פורטסמות הלכה והסתבכה, עד שבעונה הקודמת הפכה לקבוצת הפרמיירליג הראשונה לה מונה מפרק. הקריסה המהירה של פומפי הדליקה נורות אזהרה אצל מועדונים ממוצעים אחרים שהבינו כי להשתוללות יש מחיר, וגם במנהלת הליגה הפיקו את
הלקחים.

בפרמיירליג הקשיחו עמדות והציבו תנאים לרכישת קבוצות, שהפכו רלוונטיים במיוחד לאור ההתעניינות הרבה של רוכשים פוטנציאליים בליברפול עמוסת החובות. בין הרגולציות החדשות יהיה מעקב אחר תשלום המסים של המועדונים, שיתבקשו גם להציג דו"חות רבעוניים ולעבוד תחת השגחה כוללת. אלה ועוד ימנעו ממועדונים ומבעלי קבוצות חדשים להיכנס להרפתקאות כלכליות מהן אין דרך יציאה.

אצל פורטסמות כמובן היו גורמים נוספים ומשמעותיים יותר לנפילה, בראשם החלפת הידיים הבלתי פוסקת של המועדון. למרות זאת, קבוצות רבות ראו במקרה הזדמנות פז לקחת צעד אחורה ולהנהיג מדיניות כלכלית שפויה יותר. כבר בחלון ההעברות של ינואר יכולנו לחזות בהידוק החגורות, כשסך ההעברות נאמד בכ-30 מיליון ליש"ט בלבד. לשם השוואה, בחלון של ינואר 2009 השקיעו הקבוצות 150 מיליון ליש"ט יותר. "כולנו עשינו את בדיקת המציאות שהכדורגל נזקק לה", הסביר סטיב ברוס, מנג'ר סנדרלנד. "השפיות חוזרת, בתקווה שעכשיו אינפלציית המחירים תישאר נחלת העבר. התהליך מתרחש בכל העולם וטבעי שזה הגיע גם אלינו".

בניגוד למאמנים אחרים, סאם אלרדייס, מנג'ר בלקבורן, אף פעם לא יצא מגדרו בחלון ההעברות. גם לא בתקופות הסוערות. 'ביג סאם' תמיד העדיף להשקיע את תקציב הרכש שלו בהצעת משכורות גבוהות לשחקנים ותיקים שסיימו חוזים בקבוצות אחרות. כך הצליח להנחית בבולטון את יורי ג'ורקף, ג'יי-ג'יי אוקוצ'ה, איבן קמפו ואחרים. כעת גם הוא נקלע למבוי סתום. "צריך להוסיף 10 אחוזים בגלל חוקי המס החדשים", השיב אלרדייס כשנשאל איך עדייך לא מצא חלוץ. "עבור מועדון מהסוג שלנו זה כמעט בלתי אפשרי. מועדונים כמו בלקבורן או בולטון התרגלו להביא שחקנים בכירים בהעברות חופשיות. הבאתי שמות בינלאומיים שזכו בשלל תארים. עכשיו אין לנו אפשרות לעמוד בדרישות השכר של השחקנים החופשיים".

משכורות העתק עליהן מדבר אלרדייס סיבכו קבוצות רבות בשנים האחרונות. לפני שנתיים בפרמיירליג האנגלית הוציאו 1.32 מיליארד ליש"ט על משכורות בלבד. הרבה מעל יתר הליגות הבכירות באירופה. הקבוצות שילמו ביד נדיבה לשחקנים עבור השקעתם על כר הדשא, ואלה ראו כי טוב ויחד עם סוכניהם העלו את הדרישות עם הזמן. אם יש מי שישלם, אז למה לא לבקש?

עכשיו, עם כניסתם של החוקים החדשים, מתגלה עד כמה חוזי העתק סיבכו את המועדונים והפכו בלתי משתלמים. מתוך 25 שחקני הסגל הבוגר, רק 17 יכולים להיות זרים מעל גיל 21. הסיטואציה הזו לא רק שולחת את הקבוצות לחפש בנרות שחקנים אנגלים טובים, אלא בעיקר מאלצת אותן לבצע תהליך ניפוי. כך מנצ'סטר סיטי מנסה עכשיו להיפטר מרוקה סנטה קרוז כדי להתקרב למכסה, אבל על השחקן אין קופצים המסוגלים לעמוד בשכרו העצום. גם החלוץ הפרגוואי עצמו מוכן לשבת ביציע ולקבל כסף מבלי לשחק, מאשר להתפשר על משכורת מקוצצת במארסיי, למשל. הקבוצות התרגלו לא רק לקנות שחקנים בסכומים מופרזים, אלא גם להעניק להם חוזים נדיבים במיוחד הנפרסים על מספר שנים. התקופה הזו חלפה לה.

אפשר להגיד שהתהליך אותו החלה הליגה האנגלית בעונה שעברה (אם כי בהילוך נמוך יותר) דומה מאוד לדעיכה במידת ההשקעה של הקבוצות האיטלקיות, ששלטו בשוק ההעברות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. המחסור בתזרימי מזומנים, המשבר הכלכלי שנתן את אותותיו וההבנה כי ההשקעה לא בהכרח משתלמת, גרמה למועדונים לשנות את הרגלי הצריכה שלהם וכך, אולי בלי להתכוון, הם החלו להתאים את עצמם לחוקי ההגבלה הפיננסיים שאופ"א מתכוונת לכונן בשנים הבאות.

אין לטעות, המועדונים הגדולים באנגליה עדיין עתירי ממון, אך הם מנסים להנהיג מדיניות שונה - חלקם מתוך שימת דגש על הצד המקצועי, אחרים בהתאם למצבם הניהולי – ולכן השינויים בסגלים עד כה הם מינוריים. קרלו אנצ'לוטי הוכיח בעונה שעברה כי אפשר לקטוף תארים באנגליה גם ללא רכש דומיננטי. בסך הכל צ'לסי צירפה את רוס טרנבול, דניאל סטארידג' ויורי ז'ירקוב, שנרכש עוד לפני הגעתו של המאמן האיטלקי. שלושה שחקנים שאף אחד מהם לא יועד להרכב. זה נגמר בדאבל מרשים. במקביל, ריאל מדריד הדגימה כיצד מסע חיזוק גרנדיוזי מביא יותר נזק מתועלת ונתנה משנה תוקף לגישתו של אנצ'לוטי. השקעה כספית אינה ערובה להצלחות.

"מאנצ'יני הוציא המון כסף בפגרה, אבל כולנו ראינו את ריאל מדריד בעונה שעברה והבנו שבכדורגל כסף לא מספיק כדי ליצור קבוצה גדולה", השיב אנצ'לוטי כשנשאל לגבי ההתחזקות של מנצ'סטר סיטי, בזמן שהוא צירף את ראמירס הברזילאי (20 מיליון ליש"ט) ויוסי בניון (6 מיליון ליש"ט). גם אלכס פרגוסון המשיך בדרך שלו עם האמונה הגדולה בשחקנים הצעירים, כשגם הרכש שהביא (כריס סמולינג וחאבייר הרננדז) נעשה מתוך מחשבה לטווח ארוך. כך, במפגש בין השתיים במגן הקהילה, לא נראה ולו שחקן רכש אחד בהרכב הראשון.

היו שחשבו כי עם סיום המונדיאל, כפי שהתרחש בשוק ההעברות האירופי בשנים עברו, המסחר יהיה המוני. אלא שהרעש הגדול נסוב בסופו של דבר סביב שמועות כאלה ואחרות, בעוד עסקאות ההשאלה דווקא היו אלה שחזרו לאופנה, בדומה לאיטליה ובהתאם לשפיות הכלכלית השלטת. "ההשאלה הפכה פופולארית עכשיו", הודה הארי רדנאפ, מנג'ר טוטנהאם, לפני מספר שבועות. "מועדונים מתקשים לשלם את המשכורות ומוכנים להשאיל את המשתכרים הבכירים כדי להשתחרר מעול התשלום".

אם בעונות קודמות התרגלנו לראות מועדונים כמו וויגאן או בלקבורן משלמים מעל 10 מיליון ליש"ט עבור שחקן אחד, העונה חברות במועדון הזה רק צ'לסי (ראמירס) וכמובן מנצ'סטר סיטי (דויד סילבה, יא יא טורה, אלכסנדר קולארוב וג'רום בואטנג). מומחי חברת רואי החשבון 'דלויט' חזו כי שוב תהיה זו סיטי שתשלוט בשוק ללא תנאי. הם גם סברו כי העונה יהיה פיחות קל בהשקעה הכללית של מועדוני הפרמיירליג ברכש. אבל נסיגה כזו קיצונית, למרות היד החופשית של הסיטיזנס, גם הם לא העלו בדעתם.