שינה זה לחלשים

בכל קמפיין יש את המשחק האחד הזה. המשחק הכי חשוב. הכי חשוב בקמפיין, הכי חשוב בעשרים השנים האחרונות, הכי חשוב כי כך, הכי חשוב כי אחרת. הכי חשוב כי הכל פתוח – פתוח יותר מהרגליים של עדי נוימן - וכי אם ננצח כאן נעשה היסטוריה, ואם נפסיד אז כנראה שכבר אף פעם לא נעלה. דריכות היא דרך נהדרת להישאר ער, היא מכניסה באופן כמעט אוטומטי אדרנלין לדם ומשאירה אותך על הרגליים. באירוע עם חשיבות גדולה אנשים לא נרדמים. כנראה שזו גם הסיבה שדרור קשטן כל כך נלהב ואקסצנטרי בימים אלה.

התסכול האמיתי בסדרת המשחקים הזו נגד יוון – מעבר לתשעים דקות של בונקר כפול, כן? – הוא הכביכול קרבה גיאוגרפית, הכביכול קרבה מנטאלית, הכביכול יש-להם-רק-10-מיליון-תושבים-ותראו-לאן-הם-הגיעו. יוון, כך אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו, היא מה שהיינו יכולים להיות עם טיפת מזל. היא האח המצליח, שיצא מעיירת הפיתוח כדי להיות איזה הייסטקיסט ביג-שוט בעיר הגדולה. והרי אין דרך טובה יותר להישאר ער מלהוציא תסכול על מה שהיה יכול להיות. אותה גברת בשינוי אדרת היתה יכולה לשבור עכשיו צלחות, לא לחפש שלוש במחיר שתיים בשופרסל.

לא, רגע, תכניסו את המונופול. תחזירו את הקלפים למגירה. המשחק אמנם משעמם אבל אנחנו אוהדים אמיתיים אנחנו. ואנחנו לעולם לא מורידים את העיניים מהמסך, רק מתרכזים בדברים אחרים. יריבתנו החביבה מאפשרת משחק קל, אך מאתגר פי כמה מרמיקוב או דומינו. נקרא לו "לספור את הסמ"ך" והוא הולך בערך ככה: כל אחד מהמתמודדים מקבל שלושים שניות וסופר בלב את כמות פעמים בה מופיעה האות סמ"ך בשמות חברינו היוונים. שני המנצחים עולים לשלב הגמר, שם עליהם לספור את שנות הלימוד המצטברות שעל הספסל הישראלי. המנצח זוכה בסוף שבוע במלון קלאב הוטל לוטראקי, כדי שנוכל סוף סוף לשים סוף לבדיחות המטופשות ההן.

אוקיי, אחרי שסיימנו משחק פשוט להנאתנו הצנועה, הגיע הזמן להכניס קצת מהות להעברת הזמן, או כמו שקוראים לזה ברוב העולם: אלכוהול. הקשיבו – באמת הקשיבו - לשידור. התגברו על הפרסומות שדוחפים לכם עמוק לגרון בכל כדור קרן או לפני פתיחת סוגריים של שדרת הקווים. יפה. עכשיו, בכל פעם ששלמה שרף אומר: "עומר גולן" – ויהיה ההקשר אשר יהיה - הורידו שוט מבקבוק האוזו שפתחתם כי חשבתם שזה יהיה מצחיק או ראוי. אחרי ארבע פעמים כאלה הסגירה האלכסונית של בן דיין פתאום לא נראית כל כך נורא, אה?

טבעו של האדם לערוג לדבר שחסר לו. הוא לעד ירצה את מה שלא נמצא, את שכבר לא יוכל להשיג. בגדול, זו הסיבה שאנחנו כל כך כמהים למונדיאל. בקטן, ננצל את הזמן כדי לחשוב כמה טוב היה אילו קשטן היה מזמן את השחקנים הנכונים. תארו לכם, במקום ברק יצחקי ואליניב ברדה – יניב קטן ופיני בלילי. הראשון לא רץ, השני, זה כל מה שהוא עושה. איתם – ועם עידן טל, ואריק בנאדו, ומאור בוזגלו – היה יותר טוב: ככה היינו יכולים להתלונן שבן שושן, כיאל ואבי סטרול בבית. תלך הביתה, קשטן!

אין מיתוס גדול יותר בהיסטוריית הספורט הציוני מצירוף המילים: "המנטאליות הישראלית". זה התירוץ הלאומי, האולטימטיבי והמתחמק למדינה שהיא תמיד לאומית, לא תמיד אולטימטיבית ובדרך כלל מתחמקת מלמצוא פתרונות אמיתיים לבעיות. אז הנה, השתמשנו נא בתשעים הדקות הקרובות כדי לנתח ולפצח את התיאוריה. זה יגרום לכולנו להרגיש חכמים יותר, ולשם שינוי אחרי הפיצוח הזה לא נישאר עם קליפה שחורה ולא מאוד מלוחה ביד. הנה ההזדמנות שלנו להוכיח שכדורגל הוא יותר מסתם משחק לפשוטי העם, כי אם ניסוי פילוסופי לגיטימי ומרתק. לא סתם סוקראטס הגיע לנבחרת ברזיל.

אחרי כל החשיבה הזאת, הגיע הזמן להירגע. מסאז' טוב היה יכול להתאים, אבל אלה נוטים להרדים ואנחנו, אנחנו לא נירדם לעולם. אנחנו תמיד מאחורי הנבחרת – באש ובמים, עד הסוף המר או בפיגור שני שערים – מה שיגיע ראשון. אז הנה הזדמנות לפצוע אנושות שתי ציפורים במכה: הזמינו את רופא השיניים שלכם הביתה לעקירה ההיא שקבעתם לשלישי. המלעיזים עשויים להסיק כאילו טיפול שורש עדיף מלראות את המשחק, ולאותם מלעיזים לא תיוותר לכם ברירה אלא לפתוח את הפה – גדול, גדול יותר, תעשו "אה" – ולהראות להם את החניכיים המדממות שלכם, והרי כולם יודעים שאנשים מדממים תמיד ערים. אז מי צוחק עכשיו?

הפה שלכם נקי, המוח צלול, והגיע הזמן לאכול משהו. חלק חשוב מהמשחק נגד יוון – כך אומר דרור קשטן, שחקניו, או כל אדם אחר שאין לו מה להגיד – הוא פסיכולוגי ותודעתי. זהו משחק מוחות אחד גדול, עניין של אגו. וכדי להשביע את האגו שלנו, מלאו נא השולחן במאכלים יווניים מסורתיים, וצחקו עליהם אחד אחד. סובלאקי? חיקוי של שווארמה. סלט יווני? סתם סלט עם ייחוס. ובכלל, המטרה שלנו היא להישאר ערים ומה יותר מעורר: אוזו או קפה טורקי? בדיוק. ציזיקי, עאלק.

דקה שבעים. התוצאה היא כך וכך, ואתם עם הפלאפון ביד, מסמסים לחבריכם כאילו חייכם היו תלויים בכך. הנה ההזדמנות לתעל את היצירתיות שבכם כדי לחשוב על כותרות נאותות לסיום המשחק. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להוריד קצת סטנדרטים, לחתוך את צ'ק המשכורת באמצע, ומזל טוב – אתם עיתונאים. היה משחק מגעיל בטח, נכון? טקטי וזה? אולי נלך על משהו עם המאמן היווני, אוטו ריהאגל. קדימה, בריינסטורמינג. חשבתם על משחק מילים מוצלח? מזל טוב: אתם הבן האדם המיליון ושלושים שעושה כך.

ההיסטוריה הקרובה לימדה אותנו שכמו התלמידים המוכשרים עם הפוטנציאל שתמיד היינו, כמעט כל דבר שנעשה יהיה בסדר עבור מנהלת בית הספר, שמשום מה מחבבת אותנו מאוד. אולי בגלל שהיא חייבת משהו להורים שלנו, אולי כי היא שמה עלינו עין וייתכן והיא סתם אדם טוב בעולם מלא רשעים. אפילו לא אכפת לנו שהשם שלה - בלאטר? איזה מין שם משפחה זה? - קצת מוזר. כתרגיל אחרון בלנסות להישאר ערים, נסו לחשב לאיזה מקום נעלה בדירוג פיפ"א העולמי במקרה של הפסד (תשובה: 12), תיקו (תשובה: 6) או ניצחון (תשובה: 1). המשחק נגמר. אתם נעשים תשושים. העיניים נעצמות. חיוך עייף נמרח על פניכם. תודה לך, פיפ"א. תודה לך ולילה טוב.