יומני היקר

נמרוד עופרן, חמוש בקפה בוץ וגרעינים, חולק עמכם את רשמיו מהמשחק השני של גמר ה-NBA בין הלייקרס והסלטיקס. היה שמח

על מנת לצלוח ערב שכזה דרוש תכנון מוקפד: האנשים הרציניים (שהם, בצירוף מקרים קוסמי, גם האנשים העובדים) נוהגים לישון טרם המשחק, ואולי גם כמה שעות אחריו. ההרפתקנים כבר מושכים עד אמצע הלילה, ומפצים על כך בשנת ישרים בעלת מספר דו ספרתי בעמודת השעות. הסוג השלישי, "טפשים", נקרא לו, ער במשך קרוב ל-40 שעות, וכעת הוא מוצא עצמו חצי שעה לפני משחק מספר 2 בגמר ה-NBA, מעט עייף, אך מאוד מפוקס. אין כאן מקום לבלבול. בסך הכל צריך לשתות הרבה גרעינים ולאכול הרבה קפה. כאילו, להיפך.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה

לפני הקפה הראשון

אני חייב להודות שסדרת הגמר הזו לא מאוד מושכת אותי. על אף, ואולי דווקא בדיוק בגלל כל הבילד-אפ ההיסטרי, בצירוף הנופח ההיסטורי, אני נשאר מעט אמביוולנטי כלפי ההתרחשויות. כן, כנראה שמדובר בשתי הקבוצות הטובות בליגה, אבל אחת מהן היא גם השנואה עלי בעולם, והאחרת פשוט משתדלת מאוד לשעמם אותי עד עילפון בכל פעם שאני רואה אותה. ובכל זאת, זה גמר ה-NBA, ולעתים רחוקות מאוד גמר NBA מאכזב.

למעשה, עם כל כך הרבה סיפורים ותתי-סיפורים שאופפים את הסדרה הנוכחית, היא פשוט לא מסוגלת לשעמם. אפילו אם זה ייגמר בסוויפ של בוסטון, או ב-1:4 של LA, משעמם זה לא יכול להיות. והנה, מתחיל לו השידור של ערוץ הספורט (סלוגן: "להיות שם כשהשלבים המכריעים קורים"), ועבדכם הלגמרי לא נאמן מגשש באפלה אחרי הקפה השחור.

שחקן ה-NBA מכפר סבא

כוס קפה #1, מלאה עד הסוף: פול פירס פותח, כצפוי, בחמישיה. תשמעו, כל סיפור הפציעה והחזרה שלו מהמשחק הראשון הוא מינורי. בארצות הברית עדיין נאחזים בקאמבק ההירואי של וויליס ריד בזמנו, ולכן, כל פעם ששחקן יורד מהפרקט ואז חוזר הוא מיד מקבל השוואות לריד. חלק מזה – חלק גדול, אולי הרוב – נעשה בתת מודע, כדי להחדיר אקסטרה עניין ודרמה למשחק, לסדרה, לליגה. בלי קשר, ההתבטאות של פיל ג'קסון, שפציעתו של פירס לא היתה באמת כזאת חמורה, היא אומללה. בחייאת רבעק. פול פירס הוא אולסטאר בקבוצה שנמצאת בגמר ה-NBA, לא קשר שמאלי בהפועל כפר סבא.

כוס קפה #1, 1/2 מלאה: המשחק נפתח עם בלגן: בוסטון מאבדת שלושה כדורים, ובשאר ההתקפות הולכת לפירס. מהצד השני, קובי לוקח שלוש זריקות מהירות ומחטיא, וגאסול מראה שכשהוא מתמקם כמו שצריך, גם שחקן ההגנה של העונה לא יכול עליו. בכלל, הקטלוני ולמאר אודום הם שניים מהפורוורדים הכי מגוונים בליגה, וזה הופך כל פוזשן בו הם לא מראים את זה למרגיז. כשהם אנמיים – דבר שקורה לפחות אחת למשחק, לסירוגין – הלייקרס מקרטעים. כשהם טובים, קשה מאוד לעצור את קובי ושות'. הרבע הראשון נגמר ביתרון 20:22 ללייקרס.

קערת גרעינים, מלאה: בוסטון ממשיכה לשלוח עזרה על בריאנט ברגע שהוא מוריד את הכדור לרצפה, בדרך כלל בצד השמאלי. היא לא רוצה לתת לו להיכנס לעניינים, בטח לא כשריי אלן, לא אחד מהשומרים הטובים שלהם, אמון על המשימה להאט את ה-MVP. המטרה היא שבריאנט יגיע כמה שפחות לוהט לקראת הסוף, זאת למרות שבעונה האחרונה יותר מאי פעם שיתף קובי כמעט על דרך קבע את חבריו עד הרבע האחרון, ובניגוד לרוב בני התמותה, הוא מסוגל להחטיא אלף זריקות ועדיין לקחת את האלף ואחת, דקה ומשהו לסיום.

בוסטון בורחת

כוס קפה #1, 1/3 מלאה: אגב, באולפן יושבים עפר שלח ושימי ריגר. תגידי מה שתגידו על ריגר – הוא מעבר לשיא, הוא שוכח שמות, הפרשנות שלו מסתכמת ב"הוא קיבל את הבטחווון", או "במקום הפRש 4 זה 8", הוא מזכיר את הצירוף "פייב סטאר" יותר פעמים מכל בן אנוש אחר, הוא מחזיק בארסנל בדיחות קבוע ובינוני שבדרך כלל מאפיין כותב מונולוגים לליאור שליין, אבל היי, עם יד על השלט – את מי הייתם מעדיפים לשמוע עם מעט מאוד קפאין בדם, כשהשעון מראה ארבע בבוקר, שימי ריגר ("או מיי גוד, יRווון!"), או כל פרשן ישראלי אחר?

כוס קפה #1, בוץ: סם קאסל, בהחלטה הכי טובה שלו מאז שהחליט לנחות בכדור הארץ, מוצא את פירס במעבר בדרך לשלשת מומנטום ענקית, ופחות או יותר ההתקפה הראשונה במשחק שלא היתה נגועה בהחלטת שיפוט הססנית, מאוחרת או פנקסנית. הסלטיקס מגיעים הרבה יותר לקו, הודות לחדירות של פירס ופוסט אפים של גארנט וליאון פו, ומשחקים קבוצתי להחריד – 12 מ-13 סלי השדה הראשונים מגיעים מאסיסטים.

קערת גרעינים, 3/4 מלאה: רונדו מוסר שני אסיסטים לשתי שלשות בק-טו-בק של פירס ואלן. פיל לוקח טיים אאוט לא אופייני, כשבוסטון בורחת ל-10 הפרש. הסלטיקס מגיעים לקו 19 פעם לעומת פעמיים בלבד של הלייקרס, ולשם שינוי, קשה להאשים את השופטים: ככה זה כשגאסול, השחקן הכי טוב שלך במחצית, בקושי נוגע בכדור בצבע, וכשזה כן קורה זה בדרך כלל נגמר בשתי נקודות קלות, או כשהפרנצ'ייז פלייר שלך ממשיך להסתפק בג'אמפים מחצי מרחק במקום לחדור לטבעת. ככה, מה הפלא שבוסטון יורדת לחדרי הלבשה עם יתרון 12, 42:54.

הסוף למשולש

כוס קפה #2, מלאה: המחצית השניה נפתחת בצורה דומה, כשבוסטון ממשיכה לשמור חזק להדהים, וקובי ממשיך לזרוק מבחוץ. האפקט העיקרי הוא שלסלטיקס הרבה יותר קל להביא דאבל טימים על בריאנט, ואז קל להם יותר לבצע את הרוטציות ההגנתיות כאשר הממבה נייח באיזור קשת השלוש, להבדיל מכשהוא לוקח את הכדור וחודר פנימה, כדי לסיים או למסור.

קערת גרעינים, 1/4 מלאה: פיל זונח את המשולש ואת הכדורים פנימה לגאסול, ונותן לקובי פיקוד על המשחק. דרך בידודים לבריאנט, הוא רוצה מהכוכב שלו שייצר לעצמו ולאחרים. אלא שמהצד השני, רייג'ון רונדו, אולי השחקן הכי פחות מוערך בבוסטון לאורך העונה, מוסר חמישה אסיסטים רצופים, כולל אחד באלי-אופ, כדי להריץ את הסלטיקס ל-22 הפרש. קובי, מצדו, מחרב ללייקרס את המשחק, בעוד שלבוסטון אין סופרסטאר שכופה עצמו על המציאות. הסלטיקס משחקים קבוצתי, כי זה מה שהם יודעים, וזה עובד. בעיקר בבית.

כוס קפה #2, 1/2 מלאה: הלייקרס יוצאים מפסק זמן, ופו, האמא של האקס פקטורים במשחק הזה, רץ קוסט טו קוסט בדרך לדאנק קליל, ולאסיסט ה-16 של רונדו במשחק. ללייקרס ברור שהדרך היחידה לחזור למשחק הזה תהיה באמצעות בלגן, וזה בדיוק מה שהם עושים: הקאמבק מתחיל דרך מטווח שלשות היסטרי, קיבעון של דוק ריברס, שנכנע להכתבת ההרכב הנמוך של פיל ג'קסון ומשאיר את איש המשחק שלו, פו, על הספסל. קובי בריאנט פוצח בתצוגה, ובכן, קובי בריאנטית, בוסטון נתקעת בהתקפה כשהמשחק הקבוצתי, זה שעבד כל כך טוב קודם לכן, נתקע, ופתאום מאוד קשה בלי גו-טו-גאי מוכח וברור. פוזשן הגנתי אחד נפלא של הסלטיקס סוגר עניין, ומשאיר את הלייקרס עם מחשבות רבות לקראת המשחק הבא. 102:108 לירוקים, 0:2 בסדרה.

לפני השינה

כוס קפה #2, בוץ: והנה הן, המחשבות: פיל ג'קסון יהיה חייב לחזור במשחק הבא לשיטה שעבדה כל כך טוב נגד דנבר וסן אנטוניו, זו שמשלבת באופן אידיאלי בין קובי ושאר הקבוצה. ג'קסון אמר טרם המשחק כי לקובי אין שני משחקים חלשים ברצף. ובכן, מסתבר שיש לו. הוא אמנם סיים עם שורה סטטיסטית רגילה בקנה המידה שלו, אך זה לא מספיק.

קערת גרעינים, בעיקר קליפות: עכשיו, בפיגור 2:0 בסדרה, הלייקרס בצרות. יתרון הביתיות של בוסטון לא בא לידי ביטוי מקסימלי בשני המשחקים הראשונים, בהם השיגו מומנטום חשוב להמשך, כי אם בשלושה הבאים, שייערכו בלוס אנג'לס: לא חשוב כמה טוב אתה, לקחת שלושה משחקים רצופים בבית זה כמעט בלתי אפשרי. ניצחון אחד של הסלטיקס יחזיר את ההכרעה לבוסטון גארדן, ומשם, למרות שהלייקרס סומנו כפייבוריטים ערב הסדרה, פתאום הכל אפשרי: בוסטון עשויים לקחת אליפות היסטורית, ואיזה טמבל בישראל עם 40 שעות ללא שינה ו-40 טונות של קפאין בדם יראה את זה קורה.


nimrodofran@hotmail.com

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully