מינסוטה סיימה את הקיץ האחרון כאחת הקבוצות המסקרנות ב-NBA. אמנם אין לה שם נוצץ בקליבר של לברון ג'יימס, ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן או יאניס אנטטוקומפו, אבל בארסנל של טום ת'יבודו התקבצה חבורת כוכבים מרשימה ביותר. אל שתי הבחירות הראשונות אנדרו וויגינס וקארל אנתוני טאונס הצטרף ג'ימי באטלר שהתפתח לאחד משחקני הכנף הטובים והשלמים בעולם. תיבודו הוסיף לחבורה גם את הרכז האיכותי ג'ף טיג ואת שחקן הפנים היעיל טאג' גיבסון כדי להמציא את הקבוצה שלו מחדש ככזו שאמורה להפוך כבר עכשיו לכוח דומיננטי במערב. בזמן הקצר שעבר מפתיחת העונה הוולבס הספיקו להיראות כמו אכזבה ולחזור ולהיות הבטחה גדולה. רגע לפני שנהיה שם קר מדי, זה זמן טוב לעצור ולבדוק מה קורה במינסוטה בפתיחת העונה.
כמעט בלי לשים לב, מינסוטה מדורגת במקום השלישי במערב והרביעי המשותף בליגה עם מאזן של 3:7 לאחר עשרה משחקים. היא הפסידה שלושה מחמשת הראשונים, כולל תבוסות לאינדיאנה ודטרויט בשני משחקים שבאטלר החמיץ, אבל אז ניצחה חמישה ברציפות, מה שאומר שהמאזן עם באטלר הוא 1:7. החמישייה הראשונה משיגה נט רייטינג (הפרש נקודות למאה פוזשנים) של 11.8, מה שאומר שמשהו בשילוב שלהם עובד טוב כבר ברמה המיידית.
הנתון הראשון שקופץ לעין קשור למשחקים צמודים. בינתיים, המצב הפוך לחלוטין מהעונה שעברה: אז לוולבס היה מאזן פחות טוב מהנט רייטינג בגלל ריבוי הפסדים צמודים, הפעם המאזן הרבה יותר טוב מהנט רייטינג (שבכלל שלילי, בגלל אותן שתי תבוסות) כי מינסוטה ניצחה את כל חמשת המשחקים הצמודים שהיא לקחה בהם חלק השנה. כל החמישה היו מאוד צמודים, בכולם היה הפרש של שלוש נקודות ומטה בדקה האחרונה.
במשחקים צמודים יש הרבה אלמנט של מזל, ומינסוטה המשיכה לעשות טעויות מהסוג שאפיין אותה בעונה שעברה ולאבד יתרונות בדקות האחרונות. הניצחון המרשים ב-OKC הושג בזכות שלשה מטורפת על הבאזר של וויגינס. אך זה לא רק מזל, הפעם יש לזאבים כלים ליצור מצבי זריקה במאני טיים. שני השחקנים שהשתלטו על הדקות האלה הם וויגינס ובאטלר, שעשה לעצמו שם של שחקן קלאץ' בשיקגו. באטלר יודע ליצור בתוך צפיפות ומול הגנה דרוכה, וויגינס נהנה מכך שההגנה פחות ממוקדת בו מאשר בעונה שעברה ובדרך כלל שולחת אליו את שחקן הכנף הפחות טוב מבחינה הגנתית.
עוד בנושא
קליבלנד ניצחה 119:124 את מילווקי בזכות הצגה של לברון וקווין לאב
קר מרוצה: "כספי ירד במשקל, הידיים הארוכות שלו טובות לנו בהגנה"
לברון שוב מרגיע את הרוחות, הת'אנדר והוויזארדס במשבר עמוק
הנקודה הזו מובילה אותנו לאופן בו מינסוטה הנוכחית מתקיפה באופן כללי. החשש לאור הסגל שנבנה היה שארבעה שחקנים שזקוקים לכדור ביד ופחות טובים בעבודה ללא הכדור יתקשו מאוד להסתדר ביחד, בטח כשכל הארבעה קלעי חוץ לא יותר מסבירים. לאחר עשרה משחקים, ההתקפה של מינסוטה מדורגת שישית בליגה עם 107.7 נקודות למאה פוזשנים, נתון יפה אך נמוך יותר מהיעילות ההתקפית של העונה שעברה. אך כאשר מתמקדים בדקות שהארבעה שיחקו ביחד מקבלים יעילות התקפית מרשימה של 113.7 נקודות למאה פוזשנים, לכן ניתן להתייחס למדגם הראשוני של הרביעייה כמוצלח מאוד.
שחקנים מוכשרים בדרך כלל מוצאים דרך להסתדר, גם כשהם לא יוצרים סגנון אטרקטיבי. היתרון הכי גדול בקיומם של ארבעה שחקנים יוצרים הוא שקשה מאוד לשמור על כולם. אין איפה להחביא שומר חלש מול הוולבס, בעיקר בין שחקני החוץ. הם יודעים לזהות את החוליה החלשה בהגנה או את המיס-מאץ' ולשחק עליו, הם יודעים גם לפנות את הבמה לשחקן החם כשיש אחד כזה. מול שארלוט, למשל, זה היה טיג שבכמה דקות טובות יצר ברבע שני את הפער שהכריע את המשחק. לכל אחד יש את הטריטוריה שלו: טיג מנהל את המשחק מאיזור האמצע, מתקיף דרך פיק נ' רול וכמעט לא מגיע הצידה, וויגינס ובאטלר תופסים כל אחד צד ובדרך כלל עובדים דרך מהלכי פוסט אפ, טאונס שולט בצבע, או כשהוא תופס עמדה או כשהוא מגיע מבחוץ פנימה. הוא בלתי ניתן לעצירה כשהוא נע ללא כדור לצבע ומקבל את הכדור בתזמון הנכון, שאר השחקנים לומדים לחפש אותו.
בהתקפה של תיבודו יש הרבה תנועה וחסימות, אבל בדרך כלל השחקנים לא מאוד מחויבים לכך ובסופו של דבר מתבססים על המהלכים הפשוטים שהם אוהבים. יש לארבעה הרגלים רעים שהם רק מתחילים ללמוד להיפטר מהם, כמו לקחת זריקות די קשות בתחילת שעון או להיכנס לסבך שקשה לצאת ממנו. ההתקפה נראית הכי טוב כאשר היא סבלנית, היכולות של הרביעייה באות לידי ביטוי כשהם לוקחים את הזמן ומחפשים את הפרצה. מהלך מוצלח כולל כמה חדירות והוצאות או ניסיון לתקוף בצד אחד שאם לא צולח הכדור עובר לצד השני. בסופו של דבר אחד מהארבעה מוצא את הדרך לזריקה נוחה. הסבלנות משתלמת למינסוטה, היא שנייה רק לגולדן סטייט ביעילות הזריקות שמגיעות בשניות האחרונות של השעון ופחות יעילה בשלבים מוקדמים יותר של ההתקפה.
אז בזמן שההתקפה מוצאת את הדרך להסתדר, סימן השאלה הגדול של הזאבים נותר בהגנה. בשנה שעברה היה מדובר באחת מקבוצות ההגנה החלשות בליגה, וגם את העונה הנוכחית, למרות התוספת של שחקני הגנה איכותיים מאוד, מינסוטה פתחה כקבוצת הגנה רעה מאוד. הוולבס מדורגים כרגע במקום ה-27 בליגה ביעילות הגנתית כשהם סופגים 108.2 נקודות למאה פוזשנים, בעיקר כי הם מאפשרים ליריבות לחגוג בצבע (היריבות מדורגות במקום השלישי גם בכמות הזריקות ב-restricted area וגם באחוזי הקליעה שם).
אבל בשלושת המשחקים האחרונים הסתמן שינוי. בשלושתם מינסוטה ספגה פחות מ-100 נקודות והיעילות ההגנתית שלה הייתה של 96.1 נקודות למאה פוזשנים. זה מדגם פצפון, היריבות לא היו מהבכירות וזה כנראה ישתנה הלילה כשמינסוטה תגיע לאורקל ארינה, מה שמעלה את התהייה האם מדובר בשינוי של ממש או בסתם חריגה מקרית.
מבדיקת המשחקים עצמם עולה הרושם שיש למינסוטה פוטנציאל הגנתי סביר, זו בטח לא ההגנה של קליבלנד שמחלקת ליי-אפים ושלשות ללא הפסקה. מבחינה סגנונית, מדובר בהגנת תיבודו עם טוויסטים מודרניים. השחקנים שלו מצופפים את הצבע מול חדירות, אך לא בקיצוניות של פעם, בימים בהם המטרה המרכזית של הגנה הייתה לנטרל שחקן כמו קובי בריאנט. מול פיק נ' רול של פוינט גארדים הגישה שמרנית, השומרים עוברים את החסימה מאחורי מוביל הכדור ומנסים להספיק לחזור, אך כאשר שחקני כנף מעורבים מינסוטה משתמשת בחילופים אוטומטיים שפעם תיבודו בטח היה מייחס לעצלנות. הוא מנצל את הפיזיות של וויגינס ובאטלר ואת הזריזות של טאונס וגיבסון וכל הארבעה מסתדרים טוב עם סוגים שונים של שחקנים. המבנה ההגנתי בסך הכל נראה מוצק והשחקנים מרגישים בו נוח.
החוליה החלשה בהגנה היא טאונס. העונה הוא מתפקד כסנטר הגנתי במשרה מלאה, הוא שומר על הסנטרים בזמן שגיבסון הוא זה שרודף אחרי שחקני סטרץ' פור. הבעיה היא שככל שהזמן עובר מתברר שאין לו את החוש של סנטר הגנתי מוצלח. למרות הגובה והאתלטיות שלו, הוא לא מספק נוכחות בצבע מהסוג של שחקנים שזה בא להם טבעי, כמו טים דאנקן או רודי גובר. הוא בדרך כלל מגיע באיחור למהלך, לא משנה מספיק זריקות, לא ממוקם נכון לריבאונד ויש לו חיבה מוגזמת לחסימות מרהיבות על גבול הגולטנדינג.
ניתן לשער שההגנה של החמישייה הראשונה תהיה לפחות ממוצעת בסופו של דבר. יכול להיות שהיא כבר כזו, היא סופגת 102.4 נקודות למאה פוזשנים, שווה ערך למקום עשירי בליגה. הנתונים ההגנתיים הרעים קשורים לדקות של המחליפים ולשני המשחקים בהם באטלר לא שיחק. אחד מתחומי המומחיות של באטלר הוא חיפוי על טעויות של אחרים, הוא מזהה אותן מהר והרבה פעמים מגיב עוד לפני שההתקפה שמה לב לטעות. גרף ההתקדמות של הגנת הוולבס תלוי בגרף ההתקדמות של טאונס כעוגן הגנתי וביכולת להימנע מדקות של חוסר ריכוז מוחלט, מה שעדיין קורה כל משחק.
יכול להיות שניתן לזהות שינוי אצל תיבודו גם בתחום חלוקת הדקות. בשנה שעברה היו שלושה שחקנים ששיחקו לפחות 37 דקות למשחק, אבל העונה בינתיים באטלר מקבל 36 דקות למשחק וזה הכי הרבה בקבוצה ומקום תשיעי בליגה, למרות שמינסוטה לקחה חלק בהרבה משחקים צמודים ובהארכה אחת. תיבודו ממשיך להתעקש על דקות של חמישיית מחליפים, שמתחילה להתחבר במשחקים האחרונים. הספסל המשודרג כולל את ג'מאל קרופורד המנוסה, את נמניה בייליצה שקולע בינתיים שלשות ב-62.5 אחוזים ואת גורגי ג'נג היעיל, שלא בא לידי ביטוי מספק בדקות שלו. יהיה מעניין לבדוק האם תיבודו יעבור בסופו של דבר לחלוקת דקות בה אחד משלושת הבכירים שלו נמצא על הפרקט בכל רגע נתון. אולי זו תהיה הזדמנות לבאטלר, שלוקח על עצמו פחות בהתקפה לצד הכוכבים, לבוא יותר לידי ביטוי כמנהיג היחידה השנייה.