הציפייה שלנו סוף סוף השתלמה. אחרי כמעט חודשיים של כדורסל בפלייאוף, בפעם הראשונה רמת הדרמה התקרבה לרמת האיכות של המשחק. אפשר להיזכר במשחק 5 של הספרס-רוקטס או במשחק הראשון של גולדן סטייט מול הספרס, אבל זה לא היה אותו דבר. סדרת חצי גמר אזורי, עם כל הכבוד, זו לא סדרת הגמר של הליגה ובמשחק בין הספרס לווריירס הרגע שקוואי נפצע שם את הספרס על זמן שאול עד שהושלם המהפך.
זה היה המשחק שציפינו לו. משחק שבו גולדן סטייט תאותגר (חוץ מאותו משחק מול הספרס, זה היה המשחק היחיד שהסתיים בהפרש חד ספרתי), משחק שבו קליבלנד תילחם בכל הכוח, משחק שיוכרע על היכולות של הסופרסטארים, והיו הרבה כאלו הלילה. בסופו של דבר, לברון ג'יימס וקיירי אירווינג הביאו את הקאבס לבאר, אבל לא נשאר להם כוח לשתות ממנה, ואז הם גילו שקווין דוראנט גנב להם את המים.
אבל עוד לפני שניגע בגדולה של קווין דוראנט, בואו ניזכר איך הגענו למצב הנדיר הזה של משחק צמוד בדקות האחרונות. לכאורה, זה לא היה אמור לקרות. הקאבס לא ממש ניקו את הטעויות שלהם מהמשחקים הראשונים. אמנם ההגנה שלהם בחצי המגרש הייתה טובה, אבל ההגנה שלהם במשחק המעבר הייתה חלשה. אחד החוקים הבסיסיים בהתקפה הוא איזון על הפרקט, כלומר שתמיד יהיה שחקן אחד לפחות שנמצא בפוזיציה לרדת להגנה במקרה של איבוד כדור ומתפרצת של היריבה. הקאבס לא צייתו לחוק הזה כמה פעמים במשחק 3, וביחד עם העובדה שגם כשהם מצייתים לחוק הזה הווריירס הם סופת טורנדו במתפרצת, הם הקריבו 24 נקודות יקרות במתפרצת לעומת 13 בלבד בצד השני. כמות הדאנקים הפנויים של הווריירס במתפרצת במשחק הזה הייתה לא סבירה.
מעבר לכך, הם המשיכו לאכזב בקטגוריית הריבאונד. הם אמנם ניצחו בפוטו פיניש בריבאונד התקפה (8:10) אבל זה ניצחון מתעתע, משום שבנקודות מהזדמנות שנייה הווריירס כתשו את הקאבס 4:16, כך שבערך ב-100 אחוז מהפעמים שהווריירס לקחו ריבאונד בצד של הקאבס זה תורגם לנקודות, בעוד בצד השני המשיכו לשחק הגנה גם כאשר הקאבס הורידו את הכדור החוזר. אחד הרגעים הזכורים היה כאשר סטף קרי עלה לשלשה ואף שחקן של קליבלנד לא עשה בוקס אאוט לאנדרה איגודלה, שקלע את שתי הנקודות הקלות בחייו. אלו טעויות שאי אפשר לעשות מול הווריירס.
עוד בנושא:
גולדן סטייט ניצחה 113:118 בקליבלנד ועלתה ל-0:3 בסדרת הגמר
סטף קרי בעננים: "הניצחון הגדול ביותר שלנו בשנים האחרונות"
כשדוראנט וקרי משלבים כוחות: חמש מחשבות מהירות על משחק 3
עוד סיבה שזה מפתיע שהקאבס בכלל היו צמודים היא שטריסטן תומפסון ממשיך להופיע על קרטוני חלב. הביג-מן של הקאבס, זה שהיה סופר דומיננטי בגמר לפני שנתיים וזה שהיה חלק משמעותי מהמהפך בגמר בעונה שעברה, לא מוצא את עצמו בגמר הזה. גולדן סטייט מתעלמת ממנו בהתקפה ולמעט מהלך אחד ברבע הראשון בו הוא קיבל את הכדור מלברון ג'יימס בפיק-אנד-רול ומסר אסיסט א-לה דריימונד גרין, הוא מהווה נטל בהתקפה. בנוסף, הנוכחות שלו בריבאונד ההתקפה לא קיימת (6 ריבאונדים בהתקפה מתחילת הסדרה) ובלעדיה, אין הצדקה שהוא יישאר על המגרש.
ההגנה הרעועה במתפרצת, הנחיתות המפתיעה בריבאונד וההיעלמות של TT היו המשך ישיר למה שראינו בשני המשחקים הראשונים בסדרה, ושם הקאבס הצליחו להחזיק מעמד עד אמצע הרבע השלישי, כשללברון ג'יימס נגמר האוויר. גם הלילה לברון החזיק אותם מעל המים בחצי הראשון עם מחצית פנטסטית ונראה שהתסריט עומד לחזור על עצמו שוב, בטח כשב-4 השניות שהוא היה על הספסל ברבע הראשון הווריירס רצו 0:10 והפכו פיגור 3 ליתרון 7.
אלא שאז הגיע קיירי ארווינג. הדוד דרו נראה יחסית אבוד בסדרה מול כיפת הברזל שהיא קליי תומפסון, אבל במשחק הזה הוא השתחרר והזכיר לנו למה מדובר באחד השחקנים הכי מלהיבים בליגה. ברבע השלישי הוא השתלט על המשחק וסיפק קולאז' של חדירות יפהפיות ויכולת סיום מרהיבה. הוא קלע 16 נקודות ברבע הזה והמשיך את התנופה של הקאבס אל תוך הרבע הרביעי.
התנופה הזו נמשכה גם כשאירווינג נרגע כי סטיב קר משום מה החליט להתחיל את הרבע הרביעי עם דוראנט וקרי על הספסל וגם כי קייל קורבר נשאר על הפרקט. הבעיה הגדולה מבחינת ההרכב של טיירון לו היא שיש לו יותר מדי שחקנים חד-מימדיים. צ'נינג פריי וקורבר יעילים רק בהתקפה. אימן שאמפרט וטריסטן תומפסון יעילים רק בהגנה. דרון וויליאמס לא יעיל בשום מקום על המגרש. למרות זאת, הלילה, לו החליט להמר על קורבר ששמר על איגודלה והעביר את קווין לאב לשמור על דריימונד גרין. זה לא עבד מדהים, אבל הווריירס לא ניצלו את המיס-מץ' של לאב על גרין מספיק, וזה אפשר לקורבר להישאר על הפרקט ולרווח את המשחק לפעולות של לברון וקיירי. זה, ביחד עם החזרה מהמתים של ג'יי.אר סמית' והקהל הביתי, הביא לכך שהקאבס היו ביתרון 6, שתי דקות לסיום המשחק.
בנקודה הזו הקסם הפסיק לעבוד. קרי לקח ריבאונד וניצל את הרגליים האיטיות של קורבר כדי להשיג שתיים קלות, ומשם דוראנט השתלט על המשחק.
במשך כל המשחק דוראנט היה טוב, אבל לא דומיננטי כמו בשני המשחקים הראשונים. הוא השיג לווריירס סלים כמעט מתי שהוא רצה (הפעם היעילות שלו הגיעה גם דרך פוסט-אפים. הוא פשוט כל כך כשרוני שזה מפחיד), אבל הוא לא נגע בכדור מספיק. עד אותה נקודה הוא זרק פחות מקרי ותומפסון ומסר פחות אסיסטים מאשר בשני המשחקים הראשונים ונראה היה שההגנה של לברון קצת מפריעה לו. בחצי הראשון לברון כמעט לא שמר על KD, אבל בחצי השני הוא קיבל את המשימה הקשה הזו והיה ניכר שגולדן סטייט מנסה בכל הכוח להתחמק ממנו. מכיוון שאיגודלה שמר על לברון בצד השני ולא דוראנט, הווריירס ניסו לשחק מהר כדי למנוע מלברון להשיג את דוראנט בהגנה ולהשיג קרוס-מאץ'. פעמיים זה עבד טוב והשיג להם סלים קלים, אולם בפעם השלישית דוראנט עשה עבירת תוקף על קורבר כשניסה להיכנס להתקפה מהר מדי.
עם זאת, ברגעי האמת הוא היה שם. בשביל זה בדיוק הוא הגיע. כשהווריירס היו צריכים מישהו שיבקיע סל, שיידע לנצל את טריסטן תומפסון בהגנה, שידע לקחת את הכדור כמו שהוא עשה באוקלהומה סיטי ולתרגם את זה לגולדן סטייטית. וזה בדיוק מה שקרה. דוראנט כנראה חתם את סיפור ה-MVP של הסדרה עם השלשה הענקית על הראש של לברון ובכך שינה את הנרטיב של הקריירה שלו. הוא לא יזכר כקלייד דרקסלר שהצטרף ליוסטון ורכב על ההצלחה של האקים אולג'וואן, הוא לא ייזכר כריי אלן שעבר למיאמי וסייע להם לקחת אליפות. הוא יזכר כשחקן הכי טוב בסדרה הזו, כשחקן הכי טוב בקבוצה שהולכת לקבל פרק שלם בספרי ההיסטוריה של ה-NBA, ונמצאת בדרכה הנכונה לפלייאוף מושלם.
מתחת לרדאר
משחק האול-אראונד של סטף קרי
אם יש מישהו שקשה לדבר עליו במונחים של אנדרייטד בשנים האחרונות, זה סטף קרי. עם זאת, קשה שלא להתפעל מהיכולת של ה-MVP בשנתיים האחרונות, לאו דווקא בקליעה מבחוץ או ביכולת המסירה שלו, אלא בשלמות של המשחק שלו. סטף מוביל את הווריירס בריבאונד התקפה לאורך כל הפלייאוף ובסדרה הזו הוא הוריד הכי הרבה ריבאונדים בהתקפה מבין כל השחקנים על הפרקט (חוץ מקווין לאב), ויש לו גם חלק אדיר בכך שהקאבס לא דומיננטיים מתחת לסל של גולדן סטייט עם 7 ריבאונדים בממוצע בהגנה בסדרה הזו. אנחנו נוטים להתעלם מקרי בנושאים האלה בגלל החולשה היחסית שלו בהגנה (גם הלילה לברון ניצל אותו לא מעט פעמים. לא מספיק, לטעמי) ולייחס יותר חשיבות לדריימונד גרין וקליי תומפסון וקווין דוראנט, אבל הוא כבר מזמן לא רק קלעי השלשות הטוב בהיסטוריה, אלא גם אחד השחקנים הכי רב-גוניים בליגה. הווריירס לא מנצחים את המשחק הזה בלי הריבאונד והסל שלו מחוף לחוף שצימק ל-4 נקודות והכין את הקרקע לתצוגה של דוראנט.
נתון המשחק
נחרוג ממנהגנו ונשתמש בנתון שמתפרס על קצת יותר ממשחק אחד. קצב המשחק בסדרה עמד עד כה על 104.7 פוזשנים למשחק. מאז 2011 קצב המשחק הממוצע בפיינלס לא עבר את ה-95.5 בממוצע. הנתון הזה מלמד, בין היתר, שקליבלנד נגררת לקצב של גולדן סטייט ואף אחד לא רוקד טוב יותר ממנה בקצב שלה. הוא מלמד על הקושי של לברון ג'יימס להיות יעיל ברמה לברונית בעקביות בסדרה הזו בגלל הקצב המתיש, והוא מלמד שהשינויים שהליגה עוברת כבר מתחילים לשבור את האקסיומות המקובלות שאומרות ש"הכדורסל הופך לאיטי בפלייאוף".
סטטיסטית, לזריקות שנזרקות מוקדם יותר בשעון הזריקות, בין אם זה במתפרצת או כאשר ההגנה עוד לא מסודרת, יש אחוזים גבוהים יותר מזריקות שנזרקות בסוף שעון הזריקות, כאשר האופציות מתחילות להיגמר. אז למה בעצם להאט את המשחק? למה לא לנסות להגביר את הקצב? סטיב קר כנראה שאל את עצמו את השאלות הללו ובסדרה הזו אנחנו רואים את התשובה.
לקראת המשחק הבא
ג'יי אר סמית' (או האיש שפרץ לו לחשבון הטוויטר) עוד חושב שהקאבס "יכולים לנצח בשבע". אולי הכוונה שלו הייתה לשבע שנים. אף קבוצה עוד לא חזרה מפיגור 3:0 ולא נראה שהווריירס הללו יהיו הקבוצה הראשונה שתאבד יתרון שכזה. הקאבס יכולים לנצח משחק בסדרה הזו, הם לא היו רחוקים היום ואם הם יצליחו לנקות חלק מהטעויות שלהם בהגנה ויקבלו עוד ערב כזה מלברון וקיירי (שהזכיר מאוד את משחק 5 בסדרה של השנה שעברה), זה יכול לקרות. אבל יש סיבה שקליבלנד לא מצליחה לנקות את הטעויות שלה כבר שלושה משחקים ברצף, וזה שהיא פשוט מתמודדת מול קבוצה טובה יותר. ההפסד הלילה הוא הפסד קשה מנטלית עבור הקאבס ויכול להיות שאנחנו צריכים להתכונן לחגיגה היסטורית ביום שישי בלילה.