בירד ומקהייל, הדור הבא: הדומיננטיות של לאונרד ואולדריג'

בווידאו: התכנית "משחק מקדים"

משחק מספר 3 בסדרה של סן אנטוניו מול אקלהומה סיטי הסתיים בתוצאה דומה למדי לזו של משחק מספר 2. וגם במשחק הראשון שאירחה הקבוצה של דוראנט ו-ווסטברוק בביתה ראינו וחזינו בסיום מותח ודרמטי. אבל הדרך והדומיננטיות השתנו. אקורד הסיום מהמשחק שבו השוותה OKC את הסדרה אמנם יצר את התחושה שסן אנטוניו נשדדה בשל טעות שיפוט, למרות שקשה לראות כיצד אותה טעות (או טעויות) שינו בפועל את מצבה לרעה, אבל ובייחוד מאחר שבתוך כל ההמולה, הקבוצה של בילי דונובן פשוט הייתה טובה יותר. לא הפעם.

פשוט למדי ללכת לדף הסטטיסטיקה מהלילה ולראות כיצד חולקו הנקודות של למרכוס אולדריג' אל שחקנים אחרים. סתם, לשחקן אחד. כי הצמד אולדריג' ולאונרד קלע 55 נקודות במשחק מספר 2. ובדיוק אותו מספר נקודות גם במשחק 3, רק שהפעם הסתפק הביג גאי מבין השניים ב-24 בלבד ובאחוזים של בן אנוש (ומטה – רק 38% הלילה מהשדה). אבל מעבר למספרים היבשים מסתתר סיפור אחר שמתקשר להתקפה של פופוביץ'.

בגיל 33, נמצא טוני פארקר בשלב שבו היכולת האישית שלו במגמת ירידה מתמדת, כולל שמועות שמתחילות לצוץ לגבי מחשבות האם להשאיר אותו בסביבה בעונה הבאה, אם וכאשר יונחו הצ'יפים לכיוונו של קווין דוראנט. (גם) כפועל יוצא מהפחתת דקות המשחק, אנחנו עדים העונה למספר הנקודות הממוצע הנמוך ביותר של הצרפתי מאז עונת 2001/02, שהייתה עונת הרוקי שלו. אז קלע הילד שנולד בבלגיה 9.2 נקודות למשחק. העונה 11.9. אבל ייתכן שביטוי משמעותי לא פחות לשינויים שמביא עמו הגיל מגיע מנתוני העונשין. פארקר מעולם ולעולם לא יהיה איום משמעותי בכל הנוגע לקליעה מבחוץ, אבל היכולת החתולית להיכנס לצבע הבדילה אותו מאחרים. והעונה, כמו בעונה הקודמת, הוא עומד על 2.4 זריקות עונשין למשחק בלבד. בלבד, במונחים של טוני פארקר, כן? וגם כאן, אלו מספרי הקריירה הנמוכים ביותר מאז עונת הרוקי.

וכפועל יוצא מכל האמור לעיל, גם ההתייחסות ההגנתית של הת'אנדר מסתדרת בהתאם. כי אם מחפשים אחר הפראייר עליו אפשר להציב את ווסטברוק ולהרוויח אותו במצבי עזרה וחיפוי (והימורים על חטיפות), הבחירה בצרפתי נראית הגיונית. ואם במשחק הקודם קיוו בסן אנטוניו שניתן יהיה להסתדר גם באמצעות חלוקת דקות שגרתית בין שני הרכזים (פארקר עם 26 דקות לעומת 21 של מילס, פחות או יותר תואם לממוצעי הדקות העונתיים של שני אלו), הפעם נמצאה דרך אחרת. דרך שבה פארקר מייצר 35 דקות על הפרקט ומותיר את הגארד האוסטרלי המצוין (שסיים את משחק 2 עם הפלוס מינוס הגבוה בקבוצה) עם 13 בלבד.

וכל זה מתקשר לדרך שבה מפעילים את אולדריג' ולאונרד.


כאשר מנסים לייצר השוואות היסטוריות לשני הכוכבים החדשים של פופוביץ', מופרחים לחלל האוויר שמות כמו ג'יימס וורת'י + קארל מאלון. ובצדק. יתכן דווקא שכצמד, צריכים להסתכל לכיוון אחר, לשניים ששיחקו באותה הקבוצה.

אמנם סט התכונות וגם המספרים של לארי בירד וקווין מקהייל מהסלטיקס הענקית של פעם שונים לחלוטין מהצד עליו אנחנו מדברים היום, אבל יש משהו בדומיננטיות שמתחילה לייצר (אצלי לפחות) אסוציאציה לימים היפים של שנות השמונים. בהם המוציא לפועל העיקרי של הסלטיקס, אבל גם מקבל ההחלטות המרכזי, הגיע מעמדה מספר 3. העמדה של לארי. ובה מסירה למטה לקווין מקהייל, השחקן בעל המרפקים הכי מחודדים אי פעם, אבל גם עם טכניקת פיבוטינג (רגל ציר) בלתי ניתנת לעצירה, הייתה שווה שתי נקודות. או עבירה. או גם וגם. קצת כמו למרכוס אולדריג'.

והיום, אצל פופוביץ', מקבל ההחלטות המרכזי אמור וצריך להיות הפורוורד שהגיע מסאן דייגו סטייט. כי נכון שקאווי לאונרד הוא שחקן ההגנה של העונה (ואמור להיות כזה בכל עונה), אבל חבילת היכולת ההתקפית שלו בשלב זה של הקריירה היא בלתי מוגבלת. קליעה, חדירה, פוסט-אפ, מסירה, תנועה ללא כדור. וכן, גם החלטות ממצבי בידוד, פיק אנד רולים והנד אופס. ולמרכוס אולדריג' הוא לגמרי שחקן שהגיע מעידן אחר. כי היום כבר לא מלמדים ביג מנים לשחק ככה. לזרוק ככה. להחליט ככה. כמעט אין כאלו יותר.

וגרג פופוביץ' רוצה להריץ כתרגיל מרכזי בהתקפה שלו, ואכן מריץ, את הפיק אנד רול הגבוה בין לאונרד לאולדריג'. וכשהכל זורם, זה לא פחות מסנופי דיסקו, עם יכולת להעניש כל טיפול הגנתי. עם בעיה פוטנציאלית אחת – ושמה טוני פארקר. מאחר שההגנות בכלל וזו של OKC בפרט לא מכבדות את הקליעה של הצרפתי, הן מקצרות טווחים גם במצבי העזרה וגם ברוטציות ההגנתיות. ופארקר, על שלל יכולותיו, הוא קודם כל שחקן שמייצר כשהכדור אצלו, ורק אחר כך כשהוא צריך לקבל ולהעניש כשהוא בצד החלש. ובמשחק מספר שתיים, כשהצבע סתום לחלוטין (גם לאור אובר הדומיננטיות של אולדריג'), קאווי לאונרד לא מצא את עצמו. עזבו את הנקודות. תסתכלו על זריקות העונשין. 2 בלבד במשחק מספר 2. 14 במשחק מספר 3. והכל השתנה מרגע שפארקר מצא את אזור הנוחות שלו. קודם כל בקליעה. החל מהמהלך ההתקפי הראשון של המשחק, שבו העניש את ההגנה הנסוגה של OKC עם קליעה בטוחה. המשך ביכולת לזרוק ולקלוע (7-14 מהשדה, כולל 3-6 לשלוש נקודות) כשמרמים ממנו בצד הרחוק מהכדור. ולא רק בקליעה, כי באחד המהלכים החשובים ביותר במשחק הצליח פארקר לקבל את הכדור לאחר תחילת תנועה מלאונרד, לתלוש משמאל לימין ולהצליח להיכנס מכדרור אל הצבע – ולסיים בשתיים קלות.

בילי דונובן ודאי מאמין שלהישאר כל כך קרוב לסן אנטוניו עם 41.5% שדה בלבד מהווה עבור הקבוצה שלו סימן חיובי לקראת משחק מספר 4. למרות שהאורחת קלעה ב 43.4% בלבד, כן? בהחלט יש בכך משהו.

ועדיין, כל עוד יצליחו בסן אנטוניו לקבל דקות איכותיות של טוני פארקר, בצורה שעדיין מאפשרת לצמד לאונרד ואולדריג' להיות מקבלי ההחלטות המרכזיים בהתקפה המסודרת של פופוביץ', קשה לראות איך הסדרה הזאת מקבלת עוד תפנית בלתי צפויה, בדרך למפגש של שתי הקבוצות הטובות בעולם בגמר המערב.