מופע החימום היה של דפנה ארמוני. האורות התעמעמו, הרקדניות הצעירות התנועעו סביבה בכוריאוגרפיה טיפוסית, והזמרת שרה את להיטה הגדול "ספק ילדה, ספק אישה". אי אפשר לומר שהקהל ברוממה היה המום, או נסער, או מאוכזב, למרות הבחירה התמוהה בדפנה ארמוני לשמש כמופע החימום, למרות היציעים הריקים, למרות תחושת הריקנות האומללה באוויר. את הבודדים שהגיעו ב-16:00 אחר הצהריים למשחק בין מכבי חיפה למכבי ראשון לציון בגביע ווינר, כבר קשה היה להפתיע. גם את מוכי הגורל שזכו לצפות במשחק מהבית קשה לנער מהאדישות. כולם יודעים בדיוק מה מצפה להם. הדבר היחיד שאולי מסקרן, אולי, זה מי מבין חבורות הזרים שמשחקים לפניהם יישאר עד דצמבר. אבל זה באמת לא מעניין. אפילו לא את הסוכנים שלהם.
ליגת הכדורסל נפתחת, ולפעמים נדמה שזו הפרסומת הכי חיובית שליגת הכדורגל יכולה לקבל. לעומת גביע ווינר, גביע הטוטו הוא פנינה. בגביע הטוטו קבוצות נבנות מחדש, מלאות אופטימיות, מציגות סגל רענן. אם בכדורגל הבלוף נחשף תוך שלושה-ארבעה מחזורים, בכדורסל מריחים את הייאוש כבר במשחקי ההכנה. ריח של ריקבון, ניחוחות של עצב, אוהדים מיואשים, זרים תלושים, קבוצות בלי תקווה, ודפנה ארמוני כמופע חימום.
וזה דווקא אמור היה להיות משחק טוב. למה לא? מכבי ראשון לציון מול מכבי חיפה, שתי קבוצות בכירות, שמייצגות מגמות חיוביות. לראשון לציון כבר יש מסורת לא רעה, יש לה מאמן בכיר כמו אפי בירנבוים, והיא יחסית שומרת על יציבות בסגל ועל שפיות תקציבית. למכבי חיפה יש את הגב הכלכלי של ג'ף רוזן, יש לה אולם חדש ויפהפה, איש מקצוע כמו בראד גרינברג על הקווים, ובעיקר יומרות אמיתיות ורצון כן לבנות קבוצה אטרקטיבית לאוהדים בחיפה. אז למה שלא יהיה משחק טוב? למה, לעזאזל, למה זה נראה ככה?
על הרמה המקצועית במשחק הזה, שבאמת הייתה מעוררת רחמים, אין טעם להרחיב. איבודי כדור, אחוזים מחרידים, שחקנים גמלוניים, וצופה בבית שתולש שיערות מהראש. אבל התמונה הכי מייצגת הייתה מחוץ לפרקט, כששחקני חולון וירושלים התיישבו ביציע וצפו במשחק. למעשה זו הייתה חבורה של צעירים אמריקאים בחולצות אדומות וצהובות, עם כובעי מצחייה שמסתירים חצי פנים ואוזניות ענקיות, שכאילו עושים הכל כדי לא לראות ולא לשמוע, פשוט להתנתק. התחושה היא שבכדורסל הישראלי המונח "זר" הוא הרבה מעבר ל"שחקן חיזוק". זו זרות במובנים חברתיים, לא מקצועיים. זה ניכור, חוסר חיבור, חוסר שייכות, חוסר מעורבות, ובעיקר היבדלות.
ומילא אם הם היו טובים בכדורסל. אבל לא, רובם בינוניים. הם גבוהים וחסונים, זריזים ומהירים, עם קעקועים וגופיות ענקיות, ממש כמו באמריקה, עם הבדל אחד קטן: החבר'ה מתקשים במלאכת הקליעה. ואז אומר לעצמו הצופה המיואש שהגיע הזמן לקצץ במספר הזרים, שצריך לתת הזדמנות לישראלים, שרק עם חומר מקומי אפשר לייצר הזדהות, שבלה בלה, ובלה בלה, אבל אז עולים הישראלים הרזים, כולם נחמדים וחביבים, אבל מה לעשות, גם הם לא כל כך טובים. וכולם מזכירים לנו שזה הענף הקבוצתי הכי מצליח בישראל, ושעלינו לאליפות אירופה בפעם האלף ברציפות, אבל מדחיקים שעשינו את זה עם עוד 23 (!) נבחרות, רק אחרי הפסד ביתי לאסטוניה, ושאנחנו בדרג השישי, ושהכל קורס.
וברקע נשמעים הקולות של מורן ברק ועופר שלח, וקשה לדמיין פער גדול יותר בין איכות השידור לבין הרמה המקצועית. בעוד השניים שולטים בחומר ומציגים את האירועים בהומור אינטליגנטי, התמונות ממשיכות להיות קשות. זו תהייה מסתורית כיצד הכדורסל ממשיך ליהנות מהילה יוקרתית והגשה כה מקצועית, בעוד הכדורגל ממשיך לסבול מתדמית כושלת. ואין הכוונה לרמוז שהכדורגל שלנו הוא איכותי או ראוי למחמאות (חס ושלום), אבל לא ברור איך לאורך השנים הכדורסל ממשיך להיות משווק כסוג של ענף אליטיסטי, כי עוד מעט גם תעלה "חמישיות" המצוינת, שגם היא תצליח לטשטש את המציאות על ידי הגשה קולחת ופינות חינניות, וכולם יהללו את התרבותיות של הכדורסל לעומת העממיות של הלוזונים, כשלמעשה אין פה ממש ליגה.
ואז נזכרים בעיוות הגדול מכולם, שכבר מתקבל כמובן מאליו: כולם יודעים מי תהיה האלופה, מי תהיה מחזיקת הגביע, מי תשחק ביורוליג, והעונה עוד לא התחילה. כתבה בוואלה! ספורט בסיום העונה שעברה הראתה שליגת הכדורסל הישראלית היא תופעה עולמית, ושגם במעמקי העולם השלישי קשה למצוא ליגות עם אחוזי הצלחה כמו של מכבי תל אביב. ואז שוב נזכרים בפתרונות שמועלים מדי שנה (תקרת שכר, הגבלת זרים), ומגלים שהדבר האחרון שהכדורסל שלנו צריך עכשיו זה לפגוע במכבי. כי מה יישאר פה בלעדיה?
אבל לא הכל שחור. למשל, עידו קוז'יקרו. כולם אוהבים את קוז'יקרו, אי אפשר שלא. יש בו משהו מאוד ישראלי ושובה, עם חינניות של כדורסלן גמלוני, בשילוב של צבריות שחלפה מן העולם. חימם את הלב לראות אותו מקפיץ שחקן, ומסיים מהלך בדאנק, אפילו כשנדמה היה שהברכיים שלו עומדות להתרסק מהנחיתה. ויש את בירנבוים ודן שמיר, שעדיין משתוללים על הקווים כאילו למישהו אכפת. ויש כמובן את דייויד בלאט, מהמאמנים הבכירים באירופה, שאומנם לא מחזיק בתעודה, אבל מראה מדי שנה שאפשר להוציא את המקסימום גם עם מגבלות (יחסיות כמובן) בסגלים ובתקציבים, הכל בעזרת ערכים בסיסיים כמו קבוצתיות, יסודות והגנה.
יכול להיות שאילו היו נותנים לאנשים הנכונים לנהל את הענף, הוא היה נראה אחרת; יכול להיות שהענף ימשיך להידרדר, ושהוא פשוט מייצג את כל הבינוניות הנצחית של הספורט הישראלי. סביר להניח שהפתרון הוא איפשהו באמצע, אבל עד אז לא נותר לנו אלא לאמץ את מנהג הזרים בליגה: להניח כובע מצחייה שיסתיר את העיניים, להניח את האוזניות על האוזניים, ופשטו להתנתק.