בלוג המערב: נקמת המוגבלים

* מייק קונלי נבחר רביעי בדראפט 2007, ראסל ווסטברוק נבחר רביעי בדראפט 2008. שניהם רכזים מהירים כסופה וכאן הדמיון נעצר. ווסטברוק הוא גארד גבוה, ארוך ואתלטי, עם צעד ראשון בלתי ניתן לעצירה ואיכויות של סופרסטאר, שזיכו אותו בהערכה מוגברת (ואף מוגזמת) העונה. קונלי הוא רכז צנום ונמוך יחסית, ללא ראיית משחק יוצאת דופן שתפצה על כך. אבל הוא בדיוק הרכז שנחוץ בממפיס: מנהל משחק אחראי עם שליטה מצוינת בכדור, שתמיד מחפש את הגבוה הפנוי אך גם קולע וחודר לסל כשהגנת היריבה מאפשרת זאת. ווסטברוק, מאידך, הפך העונה לדומיננטי מדי יחסית להיותו הסגן של דוראנט. הוא לוקח לא פחות זריקות ממנו, מאבד כדורים בסיטונאות וכופה חדירות לסל ביותר מדי התקפות. אתמול הוא קלע 9-23 מהשדה, איבד 7 כדורים על 6 אסיסטים ולא הצליח לדגדג את קונלי קר הרוח, שרשם 15 נקודות, 7 אסיסטים ואפס איבודים. ווסטברוק לא יהפוך לשומר גדול בן לילה, למרות שיש לו את כל הנתונים לכך, אבל עדיף שהוא ימקד חלק מהאנרגיות שלו בשמירה על קונלי, על חשבון האחריות שהוא מעמיס על עצמו בהתקפה.

* ממפיס שיחקה כמעט מושלם, למעט פרקי זמן של הזנחת תבנית המשחק במהלך הרבע השלישי ותחילת הרביעי, לכן נתמקד בטיפים לאוקלהומה: יש לה את הרביעייה הכי ארוכה ואתלטית בליגה, עם ווטסברוק-ספולושה-דוראנט מאחור, איבאקה כחוסם וויק סייד מהטובים בליגה ובצבע ממתין פרקינס המרתיע. עם חמישייה כזאת, לא ברור למה כמעט ולא ראינו שמירה אזורית מצד הת'אנדר, למרות שהגריזליס מדורגים אחרונים בזריקות משלוש העונה. זאק רנדולף אומנם התפתח למוסר מצוין, אבל יהיה לו קשה להשתחרר מזרועות התמנון שאוקלהומה יכולה לשלוח לעברו, בזמן שקונלי, אלן ויאנג לא ינצחו אותך מקשת השלוש בלבד.

* בדטרויט פיסטונס הגדולה של תקופת אמצע העשור הקודם, בן וואלאס הדגים כיצד ניתן לתרום בהתקפה מבלי לאיים על הסל: הסנטר המאסיבי התמקד בהצבת חסימות הרחק מהכדור, כדי לאפשר לריפ המילטון מסלולים פנויים לתנועה בלי כדור בדרך לקאץ'-אנד-שוט. אוקלהומה בחרה בקנדריק פרקינס לתפקיד העוגן בהגנה, ולמרות שהוא מחזיק בקצת מהלכים התקפיים בצבע, פרקינס צריך בראש ובראשונה לאפשר לדוראנט להשתחרר מטוני אלן העלוקה כדי שיהיו לו זריקות פנויות. אחד היתרונות הגדולים של הדוראנטולה בהשוואה לרוב הסופרסטארים של ימינו, זה שהוא לא חייב להחזיק בכדור ולייצר לעצמו מצבי קליעה, כדי להיכנס לקצב קליעה; אבל בדומה לאי שימוש בהגנה אזורית, גם יתרון זה לא מנוצל מספיק על ידי הת'אנדר.

* בשתי הדקות האחרונות של המחצית הראשונה, הלייקרס גרמו לסדרה הזאת להיראות גמורה בפוטנציה: הרביעייה הפותחת שלהם פלוס אודום במקום ביינום, חנקה בהגנה את הרביעייה הפותחת של דאלאס (פלוס טרי במקום סטיבנסון). כמה סלים גדולים של פישר, ריצת 2:10 ולקינוח גם רצף של עבירה מיותרת מצד טרי רגע לפני הבאזר, פלוס מכת מרפק מיותרת מצד נוביצקי לגאסול, נתנו ללייקרס 4 נקודות במתנה. הריצה נמשכה בפתיחת הרבע השלישי, אבל אז קרו שני דברים בולטים.

* הדבר הראשון שקרה זה שקרלייל הכניס למשחק את קורי ברואר, שתרם שדרוג משמעותי לעומת סטיבנסון האנמי, אפילו אם זה לא בולט בסטטס שלו. ברואר סיפק אנרגיות וקליעה מבחוץ, הוא לא הצליח לעצור את בריאנט באחד על אחד. אותו דבר לגבי סטיבנסון שהוא לא פקטור בהתקפה. אם קרלייל יתגבר על השמרנות שלו, הוא יעלה את ברואר בחמישייה במשחק הבא וישים את מריון על בריאנט. ברואר האתלטי הוא שחקן כנף נוסף שקיד יוכל להריץ במתפרצות, ואיתו לצד מריון וצ'אנדלר תהיה למאבס הגנה קבוצתית טובה יותר, עם הרבה זרועות ארוכות שמביאות לחטיפות, חסימות ושינויי זריקות.

* הדבר השני שקרה זה שבריאנט פתח במופע סוליסטי, אומנם הוא העניש בקליעות שוב ושוב את ברואר, קיד וטרי כשהם עמדו מולו בהגנה, אבל שטף המשחק של הלייקרס נעצר. פאו גאסול שנתן מחצית ראשונה מצוינת, כולל 5 אסיסטים, נאלץ להסתפק בשלוש זריקות ברבע השלישי – רק אחת מהן בצבע – ועוד זריקה אחת בלבד ברבע האחרון, זריקה קשה שהוא כפה מול השמירה המצוינת של צ'נדלר. החטאה זו, הפאול המיותר שלו על נוביצקי לאחר הטיים אאוט המבלבל של ג'קסון, ואיבוד הכדור לקיד בהתקפה הלפני אחרונה של הלייקרס, יובילו כנראה לביקורת מחודשת על תפקודו של גאסול בפלייאוף הזה. אבל את הביקורת צריך להפנות קודם כלפי בריאנט, שלקח יותר זריקות מפאו, ביינום ואודום יחדיו. ככה לא לוקחים ת'ריפיט.