בסוף הגמר היה אנטי קליימטי, בטח ביחס לציפיות שיצר הגמר הקודם בין השתיים. הוא היה אנטי קליימטי כי אחת משתי המשתתפות נשברה באמצע הדרך. אבל זה לא נורא, כי זה רק מעצים את ההישג של סן אנטוניו. זה רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו שקבוצה יכולה לשבור כך את האלופה בשנתיים האחרונות, את הקבוצה של השחקן הטוב בעולם. זו הייתה החותמת הסופית על אחת האלופות הגדולות והמיוחדות בתולדות ה-NBA. מי שנמצא כאן כדי לקרוא על לברון ג'יימס ומיאמי מוזמן לרדת למטה, שמרתי למפסידה שתי פסקאות בסוף, כי היום היא לא חשובה. היום נפל דבר בעולם הכדורסל.
סן אנטוניו מודל 2013/14 היא קבוצה שנתגעגע אליה. מדי פעם מגיעה קבוצה שניתן לדעת את זה עליה כבר בזמן אמת. עוד נספר לילדים ולנכדים שלנו שהם לא ראו כדורסל אמיתי עד שראו את הקבוצה הזאת. מזמן לא היה קונצנזוס מוחלט כל כך בקרב אנשי המקצוע וחובבי התחום, מזמן לא הייתה קבוצה שסחפה כל כך הרבה אנשים שלא אוהדים אותה.
אם לנסות לנקז את סוד הקסם לפסקה אחת - סן אנטוניו היא גם וגם. היא גם החריגה האולטימטיבית, תופעה חד פעמית שקשה להאמין שנראה משהו דומה לה, קבוצה שנדמה שמעופפת בספרה משלה שלא קשורה לשאר העולם. אך היא גם הגילום המובהק ביותר של הערכים שכולנו אוהבים לאהוב: קבוצתיות, ענווה, עבודה קשה, התמדה, גאולה, יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה. הסגנון המלהיב לא נוצר ביום בהיר אחד, הוא נבנה נדבך אחר נדבך. מי שעקב אחרי הספרס בשנים האחרונות ראה את כל תהליך הבנייה המתיש, את הפיגומים שמחזיקים את עולם הפנטזיה. גרג פופוביץ' הוא קוסם שלא ניסה להסתיר מאתנו את הטריק שלו, ודווקא בגלל שראינו את הדרך הקשה הרגע של ה-'וואו' מלהיב אותנו יותר, גורם לנו להאמין שיכולים להיות גם עוד קוסמים.
הפתרון של פופ לכל דבר היה זהה: לעבוד קשה יותר, לחשוב טוב יותר, להיות עוד קצת יותר יעיל. הכוכבים שלו מזדקנים? הוא בנה מערכת שלא זקוקה לאתלטיות יוצאת דופן ומחלקת כוחות בין שחקנים רבים. הדור הנוכחי נראה גמור וכולם המליצו לבנות מחדש? הוא הוסיף עוד פיסה לפאזל ועוד פיסה עד שהמערכת נראתה כמו שהוא רוצה. ב-NBA הכוכבים הגדולים מביאים את רוב התארים? הוא למד לעומק גם את קווין דוראנט וגם את לברון ומצא דרך להפוך אותם לפחות יעילים וכך גם את הקבוצות שלהם.
ההישג החשוב ביותר של פופ היה היכולת לשכנע גם את השחקנים להאמין בתהליך. כל כך הרבה סיבות הגיוניות היו להם להתייאש בכל כך הרבה הזדמנויות בשנים האחרונות, כל כך הרבה פיתויים לפרק את המרקם המיוחד שמרכיב את הקבוצה הזאת, אבל כל פעם מחדש הם חזרו מחוזקים. זה ההקשר המרכזי בו רלוונטי לתמונה הגדולה הממד המרגש ביותר של האליפות הזאת - ההתאוששות מהגמר של העונה שעברה. זה היה המבחן הגדול ביותר לדרך, הפיתוי הגדול ביותר להתייאש. גם פופ וגם השחקנים שלו עמדו במבחן הזה בקלות יוצאת דופן. הם עבדו קשה בקיץ כדי להשתפר עוד קצת ברמה האישית, עבדו קשה כל השנה כדי להשתפר עוד קצת ברמה הקבוצתית וניצחו בקלילות. מבחן נוסף היה החזרה של סרג' איבקה בגמר המערב שנראה כמו מחסום בלתי עביר מבחינתם. התגובה הייתה במשחק מספר 5 בסדרה, בו השחקנים סיפקו תצוגת תכלית יוצאת דופן שנבעה מאמונה שלמה בכך שכל מה שהם צריכים לעשות זה לבצע טוב יותר את מה שהם יודעים. אז הם ביצעו טוב יותר. ואז במשחק 3 של הגמר, לאחר הפסד ביתי, ביצעו עוד יותר טוב.
הגמר היה כולו מופת של יעילות, המכונה לא הפסיקה לעבוד לרגע. התקפה מושלמת אחרי התקפה מושלמת, זריקה טובה אחרי זריקה טובה, עוד ניצול מוצלח של מיס-מאץ', עוד מסירה נוספת בשניות האחרונות של שעון הזריקות כשההגנה כבר מותשת. מול הגנה שבשיאה היא אגרסיבית ואיכותית במיוחד, הגנה שהקשתה על כל קבוצה שפגשה, סן אנטוניו סיפקה נתוני יעילות התקפית מגוחכים, בלתי נתפסים. חובבי הסטטיסטיקות המורכבות מבינים את המשמעות של 118.3 נקודות ל-100 פוזשנים. בסדרה שלמה. בגמר. נגד מיאמי. זה מספר שקשה לתאר כמה הוא עצום.
למרות זאת, המוקד בשני המשחקים האחרונים היה בכלל ההגנה. במשחק ההכתרה, הספרס הפכו פיגור 16 ליתרון 23 בזכות 24 דקות בהן מיאמי קלעה 22 נקודות. כמובן, לסגל המדולדל והשבור של ההיט היה חלק מרכזי בכך, אבל אי אפשר להתעלם מההגנה של הספרס בדקות האלה. היא כללה את הטיפול המיוחד של כל אחד מארבעת הסקוררים של מיאמי (פירטתי על כך בניתוח המשחק הקודם), היא כללה גם הצגה הגנתית של טים דאנקן שנראה שוב כמו העוגן ההגנתי שהוא היה רוב העשור הקודם ושינה זריקה אחרי זריקה. כאשר אריק ספולסטרה השתמש בהרכב ההגנתי שלו עם כריס אנדרסון, דאנקן ניצל זאת כדי להישאר קרוב לצבע ומיאמי פשוט לא קלעה סל דקות ארוכות.
ההגנה של הספרס פחות מלהיבה מההתקפה, אך דורשת אלמנטים דומים. גם בהגנה פופ דורש מהשחקנים שלו לא רק לציית אלא גם לחשוב ולהגיב כל הזמן. אצל מומחי הסטטיסטיקות המורכבות יש נטייה להניח שצריך לגרום לשחקנים לציית לעקרונות ולפעול בניגוד לאינסטינקטים המוטעים שלהם, פופ רוצה שהם יפנימו את העקרונות ויהפכו אותם לאינסטינקט החדש שלהם. מסתבר שיש לא מעט שחקנים שכשדורשים מהם לחשוב כל הזמן אז הם חושבים. זו סיבה מרכזית לכך שההגנה של סן אנטוניו התמודדה עם התגובות של ספולסטרה הרבה יותר טוב מההגנה של אינדיאנה שהייתה אמורה להיות טובה יותר.
עד כה לא נגעתי כמעט בשחקנים עצמם, כי לא טבעי להתחיל להבחין בין התרומה שלהם לקולקטיב המושלם שהם יצרו. תואר ה-MVP של הגמר מעולם לא נראה מיותר יותר, למרות שקאווי לאונרד הרוויח אותו ביושר. השאלה מי היה הכי יעיל זו השאלה הלא נכונה בקבוצה הזאת, טוב שהתואר הזה הלך לשחקן שזה באמת מרגש אותו ועשוי לתרום לבטחון שלו כסופרסטאר בהתהוות.
אבל אם כבר נוגעים בשחקנים, אני רוצה להתחיל עם טיאגו ספליטר. הסנטר הברזילאי לא היה פקטור בגמר הקודם ומעטים הבינו למה סן אנטוניו החתימה אותו מחדש על חוזה נדיב. גם השנה הוא הוצא מהחמישייה בשתי הסדרות האחרונות והפך לשחקן פחות חשוב ברוטציה. אבל זה מה שאתם צריכים לדעת על ספליטר: בלעדיו סן אנטוניו לא עוברת את דאלאס בסיבוב הראשון. פשוט ככה. בלי ההגנה שלו על דירק נוביצקי, שאין אף אחד בליגה שהיה יכול לבצע בצורה מוצלחת יותר, בלי ההצגה שלו בניצחון החמישי, כל העונה המופלאה הזאת לא הייתה מתרחשת. ספליטר שיפר את ההגנה האישית, את הנוכחות בצבע, את הסיומת מתחת לסל ואת משחק המסירה, הוא הבין שיש סדרות שפחות מתאימות לו וידע לתרום בדקות המוגבלות שקיבל בהן. החלק שלו בקמפיין הזה לא נופל מאף אחד אחר.
גם את פטי מילס חשוב להזכיר. שחקן שהיה בקצה הספסל בשנה שעברה השיל קילוגרמים עודפים בקיץ והפך לג'וקר מהספסל, לשחקן שביום נתון יכול לפרק כל יריבה עם השלשות שלו ושלא מפסיק לעבוד בהגנה. בדקות הרבות בהן פופ השתמש במחליפים האחרונים שלו, ניכר היה עליהם שהם רואים בכך הזדמנות אמיתית. עבורם זה באמת לא היה גרבג' טיים וכולם חוץ מג'ף איירס קיבלו גם דקות אמיתיות. מאט בונר פתאום נכנס לחמישייה וקלע כמה שלשות גדולות, קורי ג'וזף פתאום פתח במחצית השנייה במקום פארקר הפצוע במשחק השישי ב-OKC, ארון ביינס פתאום קיבל דקות מול פורטלנד. כל מי שנזרק למערכה תפקד טוב.
על השאר דיברו הרבה, אז אעבור בקיצור: דיאו ומאנו הם המרוויחים הגדולים מהשיטה של הספרס, בשום מקום אחר הם לא היו יכולים לככב. זה לא מקרה שדיאו הצליח רק בפיניקס של נאש ובקבוצה הנוכחית, היכולות הייחודיות שלו מתבזבזות במערכת סטנדרטית. ג'ינובילי הביא את כל הניסיון והנשמה שלו למחצית הראשונה הלילה, בלעדיו המשחק הזה יכול היה להסתבך. דני גרין הולך ומשתבח בשני צדי הפרקט וגילה בגמר גיוון לא צפוי. פארקר דאג שהגנות שלא הביאו עזרה לפיק נ' רול שלו ישלמו על כך ורשם עוד פלייאוף יעיל של סקורר איכותי. קאווי קפץ מדרגה נוספת בשלושת המשחקים האחרונים, השחקן היחיד שאר סי ביופורד עשה מאמץ כדי להשיג בדראפט בשנים האחרונות עשוי להיות השחקן השני הכי טוב שהגיע לליגה בשלושת המחזורים האחרונים. במילים אחרות- הייתי אמור להתייחס יותר לביופורד בכתבה הזאת.
אה, וטים דאנקן. אין חגיגה בלי דאנקן, אין קבוצה כמו סן אנטוניו בלי כוכב שההצלחה הקבוצתית היא הדבר היחיד שמעניין אותו. בגיל 38 זה מרשים במיוחד לראות אותו מבצע חסימות רחוק מהכדור מכל הלב, שומר כוחות כדי לדרוש כדור בדקות בהן הכי צריך אותו, רץ למתפרצות לפני סנטרים יריבים, נמצא במקום לעוד זריקה שהוא משנה, עוד טיפ של החטאה, עוד ליי-אפ אחרי עבודה קבוצתית. אף כוכב לא הפנים את המעמד המשתנה שלו עם הגיל טוב יותר, כי מבחינתו הוא ממשיך לעשות מה שתמיד עשה, מה שהקבוצה צריכה ממנו. הייתי מעיר משהו על המעמד ההיסטורי שלו בדור שאחרי ג'ורדן בעקבות הזכייה, אבל נדמה לי שגם זה לא ממש מעניין אותו.
מיאמי
הדיון על לברון משעמם הפעם. הוא עדיין השחקן הטוב בעולם בפער משמעותי, הוא עדיין לא ג'ורדן, הוא עדיין בדרך הבטוחה למקום בין ששת השחקנים הטובים בכל הזמנים אך עדיין לא בטוח שמעבר לזה, האפשרות שעכשיו הוא יחבור לשחקן כמו כרמלו אנתוני עדיין מעצבנת, כל אחד עדיין חושב עליו בדיוק מה שהוא חשב לפני שבועיים. בסדרה שהמהות שלה היא שהקבוצה גדולה מהכוכב, לא כל כך חשוב מי הכוכב. זו הייתה גם תזכורת לכך שמיאמי מזמן לא הייתה קבוצה של כוכב אלא קבוצה נהדרת שיש לה כוכב, כך זה נראה גם בסיבובים הראשונים. סן אנטוניו היא זו שהפכה אותה בחזרה לקבוצה של כוכב כשנטרלה את כל שאר משחק ההתקפה של ההיט.
ברמה הקבוצתית, מיאמי בהחלט מסקרנת כרגע. לאורך שלושת הסיבובים הראשונים התחושה הייתה שהחששות לגבי הסגל של ספולסטרה היו מוגזמים, בגמר התברר שהחששות היו מדויקים לחלוטין. רק חמישה שחקנים תפקדו התקפית בגמר, כל פעם שאחד מהאחרים דרך על הפרקט נוצר חור בהתקפה של מיאמי. עם הדעיכה של דווין וויד, ההתפרקות המנטאלית וכפיות הטוב של הקהל בסאות' ביץ', האפשרות שהחבילה תתפרק נראית הגיונית. השאלה היא באיזו צורה, וזה כמובן תלוי קודם כל בלברון. בכל מקרה, במתכונת הנוכחית הם לא יוכלו להמשיך, הם לא בנויים לתהליך בנייה מחדש הדרגתי מהסוג של סן אנטוניו.