בין שלל הפנינים שסיפק פרוספר אזגי בראיונותיו השערורייתיים לרדיו 102 ו-103 FM בשבוע שעבר, אמר הבעלים של הפועל אשקלון למאיר איינשטיין: "ואתה אוהב את זה". זה קרה בערך שלוש שניות אחרי הפעם ה-426 שהמילה "קוקסינל" יצאה מפיו הדוחה של אזגי, שבאורח פלא וצירוף מקרים קוסמי הצליח למתוח קו ישר בין הנעשה בראשו והנעשה בעולם החיצון. מאיר איינשטיין אכן אוהב את זה, את ההתבטאויות המחרידות של פרוספר אזגי, כשם שרון קופמן וצביקה שרף, שותפיו לתכנית הרדיו של 103 FM, אוהבים זאת. כשם שאופירה אסייג ואיל ברקוביץ' אוהבים זאת. כשם שכולנו, למרבה הצער, אוהבים זאת.
אזגי, אחד האנשים היחידים בעולם שמבצע פארודיה חריפה למדי של עצמו, הוא דמות אהובה במיוחד על התקשורת הישראלית. עוד לפני חיקוי הקאלט לו זכה ב"בובה של לילה" (חיקוי פחות מצחיק מהמקור, כך מסתבר משבוע לשבוע), הבינו גופי תקשורת הספורט המקומית כי אזגי הוא סוג של באר אינסופית של כותרות מבישות ושערוריות. רק הורד את הדלי שלך למטה והשתכשך קצת במים העכורים הללו, שיביאו לך אלפי צפיות, מאות תגובות, עשרות לייקים בפייסבוק וכן הלאה. זה אפילו לא כזה מסובך; יש רק קריטריון אחד לקבלת כותרת ראשית מפרוספר אזגי: זוג אוזניים.
"אני אייטם, אני אייטם, למה אני עושה אש", התגאה והסביר הבעלים של אשקלון לאופירה אסייג ואיל ברקוביץ', ואלה כמובן לא מיהרו לסתור אותו. יש לציין כי ברקוביץ' היה היחיד מבין חמשת מגישי הרדיו השונים שממש עמד מול אזגי ודרש להוריד אותו מהשידור, בערך 14 דקות מאוחר מדי, אך גם זה הגיע רק כאשר אזגי אמר על דורון אוסידון: "אם הוא לא יכבד אותי אני אזיין את אמא שלו, הבנת?" כאמור, שחקן העבר דרש להוריד את אזגי משידור, בעוד אסייג אמרה: "אתה חוזר בך? הנה, הוא חוזר בו. פרוספר, יש דברים שלא אומרים. פרוספר, צריך לדבר יפה ברדיו", וניסתה להשאיר את הראיון בחיים עד אשר הקו ניתק, ואז הסבירה עורכת ONE למאזיניה כי יש קווים שלא עוברים.
זה נכון, באמת יש קווים שלא עוברים, אבל דרך פשוטה לא לעבור קו מסוים היא לא לבנות את חייך וחזונך עליו. אחד התפקידים הגדולים ביותר של התקשורת הוא לא רק לדעת למי לתת זכות דיבור, אלא גם לדעת למי לא לתת זכות דיבור. כפי שפז חסדאי כתב על גבי אתר זה ביום שישי החולף, פרוספר אזגי כבר הוכיח כי הוא מכיר היטב את התקשורת המקומית, ויודע לשחק בה כחומר ביד היוצר. אלא שבשלב מסוים תקשורת הספורט צריכה להחליט האם היא נוקטת עמדה ופועלת על מנת למדר אנשים כמו אזגי מדפיה הראשיים כדי לנסות ולתקן כאן חלק מהתרבות הקלוקלת, או שמא היא מעדיפה להמשיך ולהנציח את שלל החוליים שמציפים את הספורט שלנו מחד, ולהתלונן על כך מאידך. הישארות באמצע מהווה את תכלית הצביעות במקרה הזה.
מובן שתקשורת הספורט לא שונה במיוחד מהתקשורת הרחבה יותר שעוטפת אותה, או מהתרבות כולה שמבעבעת סביב. לכאורה, קל לדרוש שבמקום להלל אנשים כמו פרוספר אזגי, לצחוק מאמנות פתיחת הסוגריים שלהם בשידור חי ולהפוך אותם לגיבורי קומדיה וכותרות מהלכים, מוטב היה לנסות ולנקוט בעמדה אחרת. אלא שבמידה מסוימת, במצב הנוכחי, זה קצת כמו לבקש מנשיא מדינה לשעבר לא לאנוס; הוא נשיא, זה מה שהוא עושה. אז לא. כנראה שאי אפשר לחלום שתקשורת הספורט תתקן את הענפים מהם היא ניזונה, אבל כן אפשר לדרוש שינוי מסוים, שכן כרגע מדובר במעגל של תת-תרבות שלא ממש עושה סימנים של עצירה. השלב הראשון יהיה הדרתו של פרוספר אזגי מחיי היום-יום התקשורתיים שלנו. עם כל הצער שבדבר, הכדורגל האידילי שלנו לא כולל אותו.
ועל הדרך, יהיה נחמד להעיף גם את טביב.
אבדו: פרופורציות
תרבות הרייטינג בה עסקנו בקצרה בסעיף הקודם יכולה להסביר גם את שיגעון הקלאסיקו שכבר חרג מכל גבולות הטעם הטוב ומציף את חיינו בתקופה האחרונה. כמעט בכל רגע נתון יודעים חובבי כדורגל עולמי ממוצעים מתי המפגש הבא בין ברצלונה וריאל מדריד, זאת משום שכלי התקשורת דואגים להזכיר להם נאמנה אחת לשעה עגולה, בדרך כלל דרך עירוי ישיר לוריד.
למציאות החדשה יש כמה וכמה אבות. הרמה בה משחקות שתי האימפריות הספרדיות אכן מרהיבה, על כך אי אפשר להתווכח, אלא שזה ממש לא הכל. קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו צ'רלטון היתה מחזיקה בזכויות השידור של הליגה הספרדית, למשל, בעוד ערוץ הספורט היה "מסתפק" בליגה האנגלית. האם הבילט-אפ היה אותו בילט-אפ? קשה להאמין. בכלל, אתם מסוגלים לזכור כמה כתבות ראיתם, קראתם או שמעתם לקראת הדרבי השולי ההוא של מנצ'סטר, שעוד עלול להתברר ברבות הימים כאחד המשחקים המכוננים של הפרמיירליג בשנים האחרונות?
לא, אלה רק תיאוריות בלבד. המציאות היא אחרת לגמרי, ובמציאות של היום, מציאות אותה מכתיב במידה רבה ערוץ הספורט אך שאר גופי התקשורת ממהרים לחבק, ברצלונה וריאל מדריד חוברות יחדיו לכדי משחק שלחלוטין מתעלה מעל כל מה שלמדנו להכיר, כולל המשחקים הגורליים של נבחרת ישראל (האמיתית, לא ברצלונה). שעונים שרצים אחורה וסופרים את הדקות, אינספור כתבות ואייטמים גם באתר בו אתם נמצאים ברגע זה ותזכורות אינסופיות שבועות רבים לפני שריקת הפתיחה יוצרים בילט-אפ קולוסאלי, שבמקום להביא לציפיה אדירה יוצר לא פעם דווקא תחושת מיאוס מסוימת.
הכדורגל העולמי מלא בשלל משחקים נפלאים שחובבי הענף האמיתיים מצפים להם בכליון עיניים גם ללא שש כתבות וידאו ביום. הבעיה היא שברצלונה וריאל, מסי ורונאלדו, מוריניו ופפ וכן הלאה, כבר מוכרים על ידי הציבור הרחב. זוהי שוב מציאות שמזינה את עצמה כבר זמן רב, מציאות משונה בה אם אדם מסוים לא מתעניין במיוחד בקלאסיקו הוא נחשב כמצורע. הבעיה היא אצלו, לא אצלנו. זוהי מציאות חסרת פרופורציות לחלוטין, שמעמידה במובנים מסוימים את הענף כולו במעין עננה לא נעימה במיוחד של רייטינג ופופולריות. מובן שהמשחקים עצמם תמיד מרתקים ונהדרים, ובכל זאת, די נחמד שהפסטיבל התורן הגיע סוף סוף לסיומו. ואל חשש, רק 133 יום עד הקלאסיקו הבא.
ולסיום, שאלה
עונת ה-NBA המתקרבת מאיימת להיות דחוסה, אטרקטיבית ומרתקת מתמיד. האם היושבים בציון יזכו לצפות בה?
עוד בנושא:
גם פז חסדאי מתרעם על הראיון עם פרוספר אזגי