וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אפס במבחן אמריקאי

18.3.2006 / 14:28

כישלון ארה"ב באליפות העולם בבייסבול הוא אבטיפוס לתסביך עליונות, שמאפיין את כל ענפי הספורט במדינה. לא נבחרת, לא חלומות

כמו באגדה ההיא של אנדרסן, לפעמים אלה שמבינים הכי פחות הם אלה שגם נותנים את הפרשנות הטובה ביותר. בסופרבול של 2001 צפיתי בלוויית מספר בחורות (אל דאגה, לא קרה יותר מדי). כשהסתיים המשחק הוכרזו הניו אינגלנד פטריוטס כ"אלופי העולם בפוטבול". אחת מאלה שישבו לצידי שאלה שאלת תם: "אם הם זכו כרגע בסופרבול, שהוא משחק בין שתי קבוצות מארה"ב, איך זה שמכריזים עליהם כאלופי העולם?"

ובאמת איך? שאלה טובה שאין תשובה לה, לפחות בשש השנים האחרונות. אתם יכולים לשמוע סיפורים מפה ועד להודעה חדשה על כך ש"וורלד סירייס" המייצג את סדרת הגמר בבייסבול אין פירושו אליפות העולם, אלא נקרא על שם העיתון "וורלד" שפעם היה נותן חסות לאליפות. עובדתית - אולי. מעשית - אגדה אורבנית. האמריקאים הם אלופי העולם בעיני עצמם, נקודה. בבייסבול, בפוטבול, בכדורסל, בהוקי קרח. עד לפני עשור, לפחות בשניים מהתחומים הללו הם היו אלופים גם בעיני המתבוננים. לא עוד.

הכשלונות הצורמים של נבחרת הכדורסל בשש השנים האחרונות וההפסד המחפיר של ארה"ב למקסיקו, שגרם ביום שישי להדחתה כבר בבית רבע הגמר באליפות העולם בבייסבול, שמים איקס ברור על העליונות הזו. חלק מהאמריקאים יודע את זה, כפי שכותב העיתונאי ג'ף פאסאן מיאהו: "חשבנו שהעולם מצמצם פערים, ששחקני הבייסבול הלא אמריקאים מתקרבים אלינו ברמתם. ובכן, טעינו. הם כבר עקפו אותנו".

תסביך העליונות

יש סיבה, לכאורה, לקרוא לסן אנטוניו ספרס "אלופי העולם בכדורסל". תחפשו קבוצת כדורסל אחת מחוץ לארה"ב שתנצח אותם. השאלה היא אם קבוצה שהגרעין הקשה שלה בנוי על שחקן מאיי הבתולה, ארגנטינאי אנרגטי וצרפתי חצוף רשאית לקחת פטרונות על ענף שלם מבלי ששיחקה נגד קבוצה ממדינה אחרת בטורניר המתכנה "אליפות העולם". האשמה, כמובן, אינה בספרס, חבורה של כחולי צווארון שרחוקה עשרות מונים מהשושלות הנוצצות של הלייקרס, הסלטיקס והבולס של 25 השנים האחרונות, אלא במי שמצמיד להם את התואר הנ"ל.

כמו בכל מקרה, גם כאן ניתן להאשים את התקשורת, אבל לא רק. תסביך העליונות נמצא עמוק בגנים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא גולש הסקי האלפיני, בודי מילר. מילר, אלוף עולם, הוצג כסטאר הגדול של אולימפיאדת טורינו, יחד עם הביאתלט הנורבגי אולה איינר ביורנדאלן. ביורנדאלן, שחזר מפציעה ארוכה, לא ניצח, אמנם, בתחרויות והופעותיו הוכתרו ככישלון יחסית לציפיות, אבל הוא זכה בשתי מדליות. מילר היה התרסקות טוטאלית. הוא לא גרף אפילו מדליה אחת ושימש מושא ללעג אצל אמני הסטנד אפ בארה"ב.

"בכלל לא באתי לנצח, כל מה שחיפשתי הוא בחורות ובילויים", אמר מילר אחרי התחרות, והזכיר את אותו ילד בשכונה שניצחת על אף שהוא יותר טוב ממך, ואומר בסיום: "אה, בכלל לא היה אכפת לי. ויתרתי לך".

מילר, ככלל, הוא דוגמה לאיש שתאהבו לשנוא, ובמידה מסוימת מיקרוקוסמוס של האמריקאים מנקודת מבטו של שאר העולם. הוא שותה, הוא מבלה, הוא משחק את הזרקן הכי גדול ביקום, בזכות הזכיה הקודמת. על נבחרת ההוקי קרח, שלא זכתה בתואר משמעותי כבר עשר שנים ונכשלה גם היא באותו טורניר, אין מה להרחיב, הם עצמם יודעים שאין להם מה למכור מול צ'כיה, רוסיה, קנדה והסקנדינביות.

כך גם מסתכלים היום האירופאים על נבחרת הכדורסל של ארה"ב. הם ראוותנים, עשירים, הכי כשרוניים, וכשהם באים לטורניר בינלאומי, שאראס עושה להם בית ספר והארגנטינאים דופקים גגות על הראש של ריצ'רד ג'פרסון. רק לשמוע את המונח "דרים טים" יכול להביא את הקריזה לכל מוח שפוי. דרים טים של מה? מי מפחד מהם? מה הם עשו כדי להיות ראויים להיקרא בשם הזה? העובדה שהנבחרת של מג'יק, בירד, בארקלי, ג'ורדן וג'ון סטוקטון הייתה לא רק כשרונית יותר ומסורה יותר, אלא גם נתקלה באירופה דקדנטית, שרק החלה לזחול אל ה-NBA, לא אמורה להקנות לכל הנבחרות, כולל זו שמציגה את אנטוניו דיוויס בעמדת הסנטר, את הכינוי הכל כך מתנשא הזה.

אבל מאוחר מדי, הוא כבר שם, מנוכס ומוצפן היטב. גם אם ארה"ב לא תעפיל כלל לאולימפיאדה או תמשיך לעשות בושות מול קנדה באליפות העולם, היא תהיה נבחרת החלומות. למה? כי אמריקה אמרה.

הכישלון הגדול של שיטת הכוכבים

תרבות הספורט של האמריקאים נפלאה. הם יודעים לארגן שואו, כל צפיה במשחק, אפילו הכי זניח באמצע העונה, מלווה בהפנינג המוני. גם המשחקים עצמם משולהבים ומשולבים בדרמות הגדולות ביותר.

ובכל זאת, למרות ההתענגות על הבידור שארה"ב מספקת, היא מעוררת אנטגוניזם חריף בקרב הזרים בטורנירי הנבחרות. תראו את הטירוף שלנו עם כל נקודה של שאראס ותגלו שהוא בחברה טובה (ותחשבו מה היה קורה לו ישראלי אמיתי היה משחק בליגה). בארגנטינה עוקבים אחרי כל צעד של מנו ג'ינובילי, בספרד עושים עניין מפאו גאסול ובברזיל מסתכלים על הפעולות של לאנדרו בארבוסה, זניח ככל שיהיה. די לראות את האטרף בסין סביב יאו מינג כדי להבין מה עושה ה-NBA בעולם. לכל משחק בייסבול של איצ'ירו סוזוקי מסיאטל או הידקי מאטסוי מהיאנקיז מגיעה סוללת צלמים יפניים. יארומיר יאגר, שחקן ההוקי קרח של הניו יורק ריינג'רס, הוא האיידול הגדול בצ'כיה.

אבל כשזה מגיע למשחקים האולימפיים או לאליפות העולם, אין כנראה נבחרת שנואה יותר מארה"ב, למרות האהדה לקבוצותיה. המניעים פוליטיים, אבל לא רק. עיקר האיבה נובעת מההתנשאות של השחקנים, של צוות האימון ושל ראשי הנבחרת. כולם רוצים לנצח אותם, כולם מדברים עליהם, וכשהם עפים, כבר לא משנה בעצם מי יזכה - העיקר שהם בחוץ.

למה? יש לכך הרבה סיבות. התירוץ של "האירופאים/ יפנים/ דומיניקנים טובים יותר" דווקא לא כל כך קביל. מבין עשרים שחקני הבייסבול הטובים בארה"ב, הרוב הם אמריקאים. כנ"ל ב-NBA. בהוקי קרח אולי לא. במולדת הבייסבול ובארץ הכדורסל פיתחו בשנים האחרונות תלות בשחקנים הזרים, רק שבמקום לנסות ללמוד, הם ממשיכים להסתכל מגבוה, להנחיל את המורשת. כשהאחרים הולכים צעד קדימה, הם פוסעים שניים אחורה.

קחו את דוגמת לארי בראון וסטפון מארבורי כמשל. קם מארבורי בבוקרו של יום ואומר "מעכשיו אשחק בשיטה שלי ואפסיק להקשיב לבראון". תארו לעצמכם את וויל סולומון אומר את זה לפיני גרשון, או את אחד משחקני ברצלונה מהגג על כך עם דושקו איבאנוביץ'. שוו בנפשכם את פרנק למפארד מנופף בפנים של ז'וזה מוריניו. הם היו מקבלים בעיטה מיידית לא רק לספסל, אלא מהקבוצה בכלל.

באירופה תקריות תוך-קבוצתיות הן נקודתיות. מקרים כמו המכות של לי בוייר וקירון דאייר מניוקאסל, הבעיטה של ג'ון הארטסון באיל ברקוביץ' או אפילו התגרה בין מאיר טפירו להוראס ג'נקינס עשו כותרות מתוקשרות למשך זמן רב, אבל בסופו של דבר היו נמשכו מספר דקות ויצרו המולה ששככה לאחר ימים מעטים ונסגרה, בדרך זו או אחרת. משבר בראון-מארבורי לא אלים, אבל גם לא עומד להסתיים בזמן הקרוב. לפחות לא עד שאחד מהם כבר לא יהיה בניו יורק ניקס, וגם לאחר שמי מהם יעזוב, סביר להניח שהבלגאן ימשיך. הפילדלפיה איגלס הניחו לתופס הכוכב טרל אוונס ללכלך אותם בכל מקום אפשרי בתקשורת, עד שנמאס להם והם הענישו אותו. עד שזה קרה הקבוצה כבר דידתה קשות לקראת עונה כושלת. הנזק נעשה, הגם שיכול היה להימנע.

וכאן, אולי, קבור הכלב. קונספציית הכוכבים כשלה. יכול מארבורי או אלכס רודריגז להגיד שהוא משחק עבור הקבוצה. יכולה הקבוצה לטעון שאין שחקן שהוא גדול מהמערכת. אלה הם פתפותי ביצים. המערכת האמריקאית משרתת את הכוכב, ולא להפך. יש הרבה פרות קדושות, לפחות אחת בכל קבוצה, וכשנותנים לך את ההרגשה שאתה לא פגיע, אין פלא שכשאוסף כזה של אגואים מצטבר, הם יעשו את מה שהם רגילים לעשות ויפסידו לאנשים הרבה פחות כשרוניים, כיוון שאין מאמן היכול לכוון אותם ולהדביק ביניהם. טוב אריה המנהיג קבוצת דחלילים מדחליל המנהיג קבוצת אריות.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

ספין תקשורתי

וכאן נכנסת התקשורת לתמונה. המדיה האמריקאית גימדה את אליפות העולם בבייסבול. על כך ניתן לסלוח לה. האליפות הזאת לא באה בזמן לארה"ב, בעיצומן של ההכנות לליגה שתיפתח בתחילת אפריל. עד כאן הכל בסדר, גם מהרפובליקה הדומיניקנית ברחו שחקנים בכירים והתחמקו מהטורניר. השאלה היא איך מתמודדים עם הכישלון.

החצים התקשורתיים אמורים להיות מופנים כלפי הנבחרת. חשבון נפש מסוג זה שמציג פאסאן מיאהו נעשה פה ושם, אבל רוב הזרקורים מופנים כלפי רוג'ר קלמנס, המגיש האגדי שאולי הגיש את משחקו האחרון בקריירה ועשוי להודיע על פרישה. קלמנס בן ה-43 הוא אחד ממגישי הבייסבול הטובים בכל הזמנים, אם לא הטוב שבהם. הוא אגדה חיה. אלא שהאמריקאים שוכחים שכרגע הם הפסידו בבייסבול. במשחק שהם המציאו. במגרש הביתי שלהם, עם שופטים שרק רצו לתת להם את הטורניר (פסיקות תמוהות נגד יפן ושוד הומראן של מקסיקו). הכל היה עם האמריקאים, והם פישלו. עצם ההודאה בבעיה היא חצי הדרך לפיתרון. רק שלא בטוח שמישהו בכלל יודע בארה"ב שיש בעיה. מבחינתם, הם היו ונשארו אלופי העולם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully