בדרך מאולם התחרויות בטביליסי שם זכתה כמה דקות קודם באליפות אירופה אל בית המלון בעיר, רז הרשקו מתפנה לראיון לרדיו 103FM. זה לא דבר של מה בכך אצל ספורטאים שאוהבים את השקט שלהם. מה שנקרא את הפינה, בטח אחרי יום קרבות ארוך, מותח שדורש הרבה אנרגיות. אבל לא אצל הרשקו. היא מבינה את העניין וחיה אותו כבר כמה שנים באותה צורה.
מצד אחד מקצוענות ללא פשרות גם באימונים וגם בתחרויות. מיקוד, ריכוז, כל תשומת הלב. מצד שני יודעת שמסביב יש גם תקשורת, יש קהל, יש דרישות ושאליהן אי אפשר להפנות את הגב, בטח כשמצליחים, אבל גם כשפחות. באחרונה התחרו כאן ספורטאים, בזכות העליונות של דני אבדיה על התואר הספורטאי הישראלי הגדול בכל הזמנים. בלי קשר למגדר, בגיל 27 רז הרשקו צריכה להיות ברשימה האקסקלוסיבית הזאת. היא ללא ספק בטופ. מדליית כסף במשחקים האולימפיים בפריז לפני שנתיים, שתי מדליות ארד באליפויות עולם ובחמש השנים האחרונות דיירת קבועה ברצף בגמר אליפות אירופה. אין יותר הוכחת כוח מזו.
הזכייה השבוע במדלית הזהב היא השניה שלה מזהב באליפות היבשת. הקרב מול הצרפתיה ליאה פונטיין בגמר לא היה קרב טיפוסי למעמד. כשמגיעות שתי ג'ודאיות לקרב על הזהב יש הרבה טקטיקה. מדובר בדרך כלל ביריבות צמודות ביכולת. נדיר שתראו מישהי או מישהו לוקחת באיפון תוך 45 שניות כמו שהרשקו עשתה מול פונטיין.
במשקל הפתוח, או כמו שקוראים לו בקטגוריות הג'ודו 78 פלוס, התחרות קשה במיוחד. די היה להיות לידה לפני שנתיים בפריז כדי לראות עד כמה היא קטנה במימדים ביחס למתחרות שלה. אבל הרשקו נותנת פייט לכולן והיא תהיה כאן גם עד המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, עוד שנתיים ואולי אף מעבר לכך.
כבר בטוקיו הייתה שותפה למדליה הקבוצתית מארד אבל בפריז היא עשתה זאת לבד ושמה את עצמה על המפה בג'ודו העולמי. כבר כמה שנים שהיא שם עם החיוך אבל גם עם הנחישות. בראיון לרדיו FM103 ביום ראשון לא שכחה לסיים כמו תמיד עם התזכורת של יונתן גוטין ז"ל הג'ודוקא שבחר להיות לוחם קרבי ואשר נפל בשבעה באוקטובר.
גוטין הוא נר לרגליה. הקשר שלה עם המשפחה שלו מלווה אותה. והוא יהיה שם תמיד. היא לעולם לא תשכח, כמו שהיא לא שוכחת להזכיר את המדינה. יש ספורטאים, וזה מובן, שרוצים להתחרות נטו בספורט. בלי כל התפריט הציוני שמתלווה אליו. לא הרשקו. היא זוכרת ומזכירה והיא גם מונעת מהמדינה, מישראל. זו השליחות בעיניה.
זה לא נגמר רק על המזרן וגם בשיחות בחוץ במפגשים עם משלחות אחרות עם נבחרות ג'ודו מכל העולם. צדקת הקיום שלנו כאן תמיד אצלה במקום הראשון והיא תמיד תגיד את האמת שלה גם אם אחרים כבר מעקמים פרצוף ולעיתים מפנים גב לספורטאים שבאים מישראל.
רז הרשקו היא פטריוטית מבטן ומלידה, היא היום אחת השגרירות הכי משמעותיות שיש למדינת ישראל להציע. לא פחות. דרך הספורט היא שמה את ישראל על המפה ומלמדת בכל אולם אליו היא מגיעה על הנורמליות שיש כאן גם בתוך הטירוף הבלתי אפשרי של לחיות כאן במזרח התיכון.
ספורטאים אולימפיים מתקשים לא פעם לשחזר את ההישגים שלהם. זה לא קל לעבור כל ארבע שנים משיא לשיא אבל הרשקו תהיה שם וזה יהיה הימור קל עליה גם בלוס אנג'לס 28. בינתיים היא הגאווה שלנו לא פעם. עם הדגל על החליפה והאצבע שמכוונת אליו, היא שמה אותנו מחדש כל פעם על המפה.